הלינץ' ופשרו: האיש המוזר, המסתורין הגדול וקולנוע שהוא חלום

הפודקאסט "אוכלי סרטים", שהתארח כאן ב"טיים אאוט" בימיו הראשונים, צמח מאז ותפח לכדי פודקאסט על קולנוע ופילוסופיה בחסות סינמטק תל אביב. החודש, במסגרת הרטרוספקטיבה בה יוקרנו בסינמטק כל סרטי דיוויד לינץ', הם יארחו אתכם לערב מיוחד סביב הקרנת "מלהולנד דרייב", כולל הקלטת פרק לייב של הפודקאסט על הבמה. כרטיסים כאן.

>> 9 דברים שלא ידענו על דיוויד לינץ' ז"ל עד שהוא סיפר לנו עליהם
>> מי מפחד מסרט ריגול פשוט: ההטעיה המכוונת של "תיק שחור"

 

"אני אוהב לבנות כיסאות, ואז לשרוף אותם" – כך אמר לי פעם דיוויד לינץ' כשביקר בסינמטק בתל אביב, וכנראה שאין משפט שמתאר טוב יותר את דרכו האמנותית. לינץ', הבמאי שהלך לעולמו השנה, היה אולי יוצר הקולנוע הסוריאליסטי האחרון באמריקה, האיש שידע להפוך כל סצנה לחלום מסויט, כל טייק לחידה שאין לה פתרון ברור.

לינץ' לא היה רק במאי, הוא היה צייר, פסל, מוזיקאי, וממציא של חפצים ביזאריים (כן, הוא עיצב מאפרות מוזרות במיוחד). בזמן הקורונה, הוא הפך לתופעת רשת (if you cannn belive ittttt) כשהעלה בכל יום שישי תחזית מזג אוויר מחלון ביתו.

 

אז אחרי עשרה סרטים ו"טווין פיקס" אחת ויחידה הגיע הזמן להבין מה בעצם הופך סרט ל"לינצ'יאני"? איך ניתן לפרש את יצירותיו כשהוא עצמו התנגד בתוקף להסביר אותן? ומדוע דווקא הקולנוע שלו, על כל מוזרותו, הצליח לכבוש את לבבות הצופים?

מה זה בכלל "לינצ'יאני"?

אם יצא לכם לראות סרט של לינץ', ודאי חוויתם את הרגע הזה שבו אתם תוהים: "מה לעזאזל ראיתי עכשיו?"; בין אם זה סרט, סדרת טלויזיה או דקומנטרי על התולעת שלו במטבח, טביעת אצבעו הייחודית של לינץ׳ ניקרת בכל היצירה שלו – והיא כל כך ייחודית שהוא אפילו זכה לכבוד שמעט אומנים מגיעים אליו וניתן לכנות את האומנות שלו כזרם ״לינצ׳יאני״.

הסופר דיוויד פוסטר וואלאס, שטבע את המונח, ניסה להגדיר זאת כ"עיסוק באופל שקיים בתוך היום-יום". כלומר, זה לא רק המוזרות והסוריאליזם, זו הדרך שבה לינץ' מצליח לגרום לנו להרגיש שהאימה וההזיה אורבות ממש מעבר לפינה, בתוך השגרה הבנאלית ביותר – והבנאליות היא המפחידה.

קחו למשל את "קטיפה כחולה": סיפור לכאורה פשוט על נער בעיירה קטנה שמגלה מזימה אפלה, אבל כזה שמוביל אותנו אל תוך מערבולת של סקס, אלימות ומסתורין. או "כביש אבוד", שמתחיל כמו סרט פשע סטנדרטי ומתפרק לחלוטין לכלל חלום שבור. אפילו "סיפור פשוט", סרט הדיסני הכי "נורמלי" שלינץ' ביים, שבו אדם זקן יוצא למסע חוצה-מדינה על מכסחת דשא, ועל אף התום הרכות והחיסרון הבולט במוזרות הטיפוסית לסרטים האחרים, גם בו יש תחושה של מסע אל תוך נפש האדם – מסע לינצ׳יאני.

קולנוע שהוא חלום

כדי להבין את הקולנוע של לינץ', צריך להבין את אהבתו לסוריאליזם. כמו דאלי, דושאן ובונואל, לינץ' רצה לפרק את המציאות ולהרכיב אותה מחדש. לצלול אל מתחת להגיוני והלוגי ולהנכיח רעיונות ממעמקי הנפש. הכלים שלו? זוויות צילום מוזרות, עריכה "איטית מדי" או "מהירה מדי", סאונד תעשייתי מטריד, ודמויות שמדברות ומתנהגות כאילו הן חולמות בעצמן.

אבל יותר מהכל, הקולנוע שלו מתנהג כמו חלום – אירועים מתרחשים בלי היגיון ברור, דמויות משתנות, זמנים מתבלבלים. כשאתם צופים ב"מלהולנד דרייב", לדוגמה, אתם מרגישים שמשהו לא מסתדר, אבל בדיוק כמו בחלום – אתם פשוט נסחפים עם זה. מסרט הביכורים האקספרימנטלי "Eraserhead", דרך יצירות נואר-פסיכדליות כמו "כביש אבוד", "קטיפה כחולה" ו"מלהולנד דרייב" ועד לסדרת המופת "טווין פיקס" – לינץ' משלים את הקלישאה של ״קולנוע כחלום".

למה לינץ' לא מסביר את הסרטים שלו?

לינץ' טען שוב ושוב שהוא לא מספק פרשנויות לסרטיו – מה שמוביל לרצף הראיונות המצחיקים ביותר עם במאי שתראו.

 

בספרו "לדוג דג גדול", מתאר לינץ' את היצירה כרעיון שצף במעמקי התודעה, כמו דג. הדגים הקטנים צפים במים הרדודים ועל כן קל לבטא ולהבין אותם – בעוד שהרעיונות השווים באמת נמצאים בתחתית הנפש. בשביל להגיע אליהם לינץ׳ עסק לפחות פעמיים ביום במדיטציה טרנסצנדנטלית.

אם הצליח לתפוס רעיון שכזה – בשלמותו – מנסה לינץ׳ לתרגם אותו לשפה האומנותית החשובה לו ביותר – הקולנוע. מבחינתו, כל ניסיון לפרש סרטים במילים, במיוחד כאלו שלו, הוא חסר טעם – כי אם אפשר היה להגיד את זה במילים, לא היה צורך בסרט. בראיון אמר פעם שיש לו רעיון טהור – ואז בשביל להפוך אותו לסרט הוא נאלץ להפוך אותו למילים בדרך ולעבוד מאוד קשה בצילום, עריכה וכו' – עד שבסוף הוא חוזר לצורה המושלמת שאותה הגה – ובשביל מה? רק בשביל שידרשו ממנו מיד אחרי להחזיר אותו לפרשנות מילולית.

ואולי זה בדיוק הסוד שלו – הוא מבקש מאיתנו לחוות את הסרטים שלו במקום "להבין" אותם בצורה בלתי מתחנחנת. יום אחרי ש"כביש אבוד" זכה לביקורות חיוביות מקיר לקיר בפרמיירה הפריזאית שלו – התוודה לינץ׳ שהמקרין התבלבל בגלגלים והקרין את הסרט בסדר הלא נכון. ולינץ'? הוא בכלל לא התרגש – מבחינתו, העובדה שהסרט עדיין עבד גרמה לו להיות יצירה עמוקה יותר שמצליחה להתעלות מעל מגבלות הקוהרנטיות של עצמה.

הפופולאריות של לינץ׳ – והצופה כפסיכואנליטיקאי בעל כורחו 

אז איך בכל זאת הצליח לינץ׳ להשאר נאמן לעצמו, כל כך מוזר ובכל זאת לחדור ללב ליבו של המיינסטרים? איך הוא כך כך משונה וכל כך מצליח?
אנחנו רוצים לטעון שלינץ׳ מצליח לייצר לצופה תחושה ייחודית מכל אומן אחר. אם נפרוש את הראיות (ואת המפה של טיבט כמו שדייל קופר היה רוצה) אולי נצליח לפצח את התעלומה. אם נשלב את העובדה שסרטיו של לינץ׳ הם ההתגלמות המצולמת הקרובה ביותר לחלום, נשלב את העיקשות הניצחת של לינץ׳ בפרשנות אישית ליצירותיו ונתבל ברעיון שישנה הבנה פנימית של יצירת אומנות – נקבל את השחמט הלינצ׳יאני: לינץ׳ הופך כל צופה לפסיכואנליטיקאי בעל כורחו!

לינץ טוען שוב ושוב שצופה יודע דברים על היצירה עוד לפני שהוא מצליח לנתח או לפרט אותם במילים. הוא מוכיח את זה ברעיון שאחרי שיוצאים מסרט, וחבר מסביר משהו אחד אבל את ישר מתנגדת, זה אומר שאת כבר יודעת משהו ״אמיתי״ על מה שראית עוד לפני שהספקת לנתח או לדברר את התחושה. לינץ׳ מכריח את הצופים לשבת בכורסא, לצפות בצורה כמה שפחות אמצעית בחלומות שלו ולתת רק להם את הזכות לפרש אותם, ועוד מבקש לעשות זאת תוך ידיעה שהם כבר יודעים את האמת על החוויה שנגלתה ורק צרכים להביט פנימה, במסע רגשי של התבוננות לתוך נפשו ונפשם כאחד. זו חוויה אנושית ואומנותית ייחודית, וכשהיא מתרחשת שוב ושוב אין לנו ברירה אלא להגדיר אותה כ"לינצ׳אנית"

בחודש אפריל יקרין סינמטק תל אביב רטרוספקטיבה מלאה של כל סרטיו של דיויד לינץ׳, כולל אירוע מיוחד של אוכלי סרטים על "מלהולנד דרייב" (רביעי, 16.4) – בו גם נקליט פרק חי על הבמה. זו ההזדמנות לחוות את הקולנוע של לינץ' כמו שצריך – מסך גדול, חושך מוחלט, והזדמנות לשאול את עצמכם: האם אני רואה סרט או שאני חולם?