לא עברה דקה מבחירתו של דני אבדיה לאול סטאר, וכבר הודיעו לנו שהגזמנו עם ההתלהבות. וזה קורה לא רק בספורט. השורש הוא, כמובן, הפחד להיתפס כפרובינציאליים. לאהוב מישהו ישראלי ולהתלהב מהישגיו רק כי הוא ישראלי. אבל המחשבה הזאת, שרק ישראלים מתלהבים מהישראליות של עצמם, היא-היא שיא הפרובינציאליות
הנה וידוי: קוראים לי אבישי, ומאז ילדותי אני חולה ספורט.
זה משהו שגדלתי איתו, וברבות השנים גם הפך למקצוע. בסתר ליבי, אני חושב שמי שאוהב ספורט באמת (בין אם כמשתתף פעיל או כצופה, כמוני), מבין משהו קצת יותר עמוק על החיים. יש משהו בספורט שמשמש כאלגוריה על החיים, שלפעמים דרכו אפשר להסביר דברים עמוקים יותר. העולם הלכאורה-אלטרנטיבי שהוא משקף הוא כמו צילום רנטגן למה שעובר בפנים. לשנאות ולאהבות שלנו, לדעות הקדומות, למקום שלנו בעולם. אין קלישאה חבוטה יותר מזו שסוברת ש"ספורט הוא מראה של החברה" – אבל כנראה שיש סיבה שהקלישאה הזאת קיימת.
>> טיים אאוט 2018: דני אבדיה יגיע ל-NBA. רק תנו לו שנה-שנתיים
>> שגרירים של הצלחות: 14 השפים הישראלים שהכי מצליחים בחו"ל
במקרים רבים ספורט משמש מטאפורה מושלמת גם לתרבות שאנחנו חיים בה. וכן, הגיע הזמן לדבר על דני אבדיה. בזמן שכולנו ישנים, אבדיה בשנים האחרונות לא מפסיק לשבור תקרות זכוכית ב-NBA, ליגת הכדורסל הטובה ביותר בעולם. בכל פעם מחדש, הוא מגיע לנקודה שהוא לא חווה בעבר, נקודה שמעטים הספורטאים הישראלים שחוו אי פעם. זו הזדמנות נדירה לראות ישראלי, יליד קיבוץ בית זרע, הופך במו ידיו לאחד הספורטאים הטובים ביותר במקצוע שלו. בעולם. כמה כאלה היו לנו? אפשר לספור על יד אחת. אם בכלל.
אז איפה מגיעה המטאפורה? ובכן, היא מגיעה לא רק ממנו – כסמל של ניצחון אנושי, של כוח רצון ושל אמונה פנימית יוקדת; אלא גם מהסביבה שלו. מאיתנו. ובעיקר מהעובדה שעל אף שבעולם הגדול תמיד ידעו להעריך את אבדיה, דווקא מבית היו יותר מדי אנשים שאהבו לגמד ולהמעיט בערכו. שלגלגו על "הסיקור הפרובינציאלי", שטענו ש"מנפחים אותו בשביל גאווה לאומית". ששלפו את המילה העתיקה מכולן, והאהובה עליהם מכל – "אוברייטד". מסתכלים על ספורטאי ישראלי ענק, וכל מה שהם יודעים זה רק לצקצק, להניד בראשם ולהתנשא על "הישראלים האלה" שמתאהבים במישהו רק כי הוא ישראלי.
ואבדיה הוא לא הראשון – למדינת ישראל יש מסורת מפוארת ללגלג, לגמד ולהמעיט בערכם של כל מי שמצליח. גם הספורטאים האולימפים שלנו שהביאו מדליות סבלו מנחרות בוז של "ספורטאים בלי נעליים". גם כשמכבי תל אביב או הפועל תל אביב מצליחות בכדורסל האירופי, תמיד יהיה את הצדקן שיסביר כמה הסגל של הקבוצה השנייה פצוע וחסר, כמה הניצחון פגום ולא באמת שווה משהו. גם כשמכבי חיפה נתנה 0:3 למנצ'סטר יונייטד, היו מי שידעו לשלוף היטב את העובדה שיונייטד עלתה בהרכב משני. ועוד ועוד ועוד.
וזה, כמובן, גולש גם מעבר לספורט. גם האירוויזיון, שבו ישראל ממחישה פעם אחר פעם את היכולות המדהימות שלה בתחום הפופ, הוא מטרה שאוהבים לחבוט בה בארץ. גם הישגים גדולים כמו המקום השני של יובל רפאל, או ההישגים האדירים של עדן גולן או נועה קירל, לא התקבלו רק בחיבוק – אלא בהרבה מבטים מזלזלים על התחרות ועל החלקים היותר שטותניקיים שלה. אף מבט על התמונה הגדולה. אף הסתכלות על הדבר הרחב יותר, על הישג שאפשר גם לחבק ולהסתכל עליו באהבה, ולא רק להמעיט בערכו.
השורש הוא, כמובן, הפחד להיתפס כ"פרובינציאליים". לאהוב מישהו ישראלי ולהתלהב מהישגיו רק כי הוא ישראלי. אבל האם זאת המצאה שלנו? לא ממש. לכל מדינה, באופן טבעי, יש קשר חזק למי שמייצג אותה. בוודאי למדינות בסדר הגודל שלנו שלא משופעות בספורטאים גדולים. סרביה מאוהבת בנובאק ג'וקוביץ' (ותמכה בו גם כשהיה שנוי במחלוקת) – כי הוא סרבי. מרקוס בגדאטיס, הטניסאי היווני שזכה בווימבלדון, התקבל באהבה אין קץ במדינה שלו כשחזר – וזה עוד במדינה שהמציאה את הספורט. במצרים, מוחמד סלאח הוא גיבור לאומי. בפורטוגל מעריצים את רונאלדו. בארגנטינה עד היום זוכרים את מראדונה ז"ל, והפכו אותו לקדוש של ממש. והמחשבה הזאת, שרק ישראלים הם קרובים אצל עצמם ומתלהבים מהישראליות של עצמם, היא דבר כל כך… פרובינציאלי. זאת המילה.
איכשהו, בכל העולם יודעים להעריך ולאהוב את הספורטאים הגדולים שלהם – וזה לא נראה להם מוזר. הם לא מעקמים את האף, אלא מתמסרים למישהו גדול מהחיים שהוא "משלהם". כן, קודם כל כי הוא באמת משלהם. כולנו רוצים להרגיש חלק ממשהו גדול מאיתנו – וזה לא פסול. להפך. לפעמים, דווקא ההישגים הגדולים של הספורטאים הענקים שלנו הם משהו שיכול לתת לנו כוח כאינדיבידואלים. לשאוף ליותר, ללכת קדימה, לחלום רחוק ולהגשים. היופי שבספורט הוא בדיוק כל הדברים האלה. בלעדיהם, באמת שהקלישאה ההיא על 11 חוליגנים שרודפים אחרי כדור נכונה (והיא לא).
וזאת הבעיה עם יותר מדי גורמים בשיח הנוכחי: הם הפכו את הרגש למשהו בזוי. אסור להיסחף אחרי הרגש. לא להתלהב. אנחנו חייבים, תמיד, "לשמור על פרופורציות" ולהיות מאוזנים ואובייקטיבים ולזכור שיש צד אחד ויש צד שני. אבל החיים לא באמת עובדים ככה. בסוף, אנחנו בני אדם והרגש הוא חלק מהותי, בטח מאהבת הספורט. מי שמסתכל על ספורט בלי רגש לא ימצא בו הרבה. וחלק מהרגשות הם גם רגשות פטריוטיים – רגשות שמתחברים למישהו כי הוא בא מהמדינה שלך, מהשכונה שלך, מהבית שבו גדלת. לכן אנחנו אוהבים קבוצה, לכן אנחנו מעודדים נבחרת ולכן אנחנו מתחברים לספורטאים "משלנו".
בנימין נתניהו הוציא שם רע מאוד למילה "חמוצים". הוא השתמש במילה הזאת כדי לתאר את כל מי שמעז לבקר אותו או לחשוב שההתנהלות שלו אינה סופר מושלמת. אבל האמת היא שפה ושם יש "חמוצים" אמיתיים – כאלה שיידעו להסתכל על כל דבר מהזווית העקומה שלו. הצורך להטיל ספק (שהוא מבורך בתחומים מסוימים) הפך אצלם לדת, למשהו שחזק מהכל, עד שלפעמים מרוב ספק הם לא מצליחים לראות את האמת הפשוטה. והאמת היא שלפעמים, קורים פה גם דברים טובים, שיש פה מספיק כישרון ואמונה כדי להצליח אפילו בספורט, שאף פעם לא נחשב לתחום החזק שלנו.
האמת הפשוטה היא שדני אבדיה הוא אולסטאר. לא רק כי הוא נבחר למשחק (הקצת מטופש, בוא נודה), אלא בעיקר כי הוא כיום מהטובים בעולם בתחומו. האמריקאים לא מתים להודות בכך שיש אירופאי שיותר טוב מהם, אבל ברובם הגדול הם מתייחסים בהערכה עצומה לאבדיה. פשוט כי הוא ממש טוב בכדורסל. גם הנתונים האובייקטיביים תומכים בכך. וכל מי שזלזל והמעיט בערכו, גם בתקופות שבהן היה קשה לראות את זה, נראה מגוחך ממש עכשיו.
אולי הלקח הוא לשמור את הספק ואת הציניות למקומות שצריכים אותם ולדעת מדי פעם גם לכבות אותם. להתמסר לרגש, כי אין בו שום דבר רע. גם אם טיפה נסחפים זה בסדר. אף אחד לא מת מזה שאחרי כמה שנים שבהן היה די מחורבן להיות ישראלי (מכל כך הרבה סיבות), יהיה לנו סמל שמראה שאפשר – עם חשיבה נכונה ועם התמדה – גם להגיע הכי רחוק שאפשר, במקום הכי גבוה שיש, על הבמה הכי גדולה שיש.אז כן, אני קודם כל בעד דני אבדיה ואוסקר גלוך ומנור סולומון וארטיום דולגופיאט, וגם עדן גולן ויובל רפאל ונועם בתן (שייסע השנה לייצג אותנו באוסטריה) כי הם ישראלים. וכי אני ישראלי. ואוהב את המדינה הזאת ומקווה שהיא תצליח בכל דבר. ושאולי משהו בהצלחה שלהם כאינדיבידואלים שיעזור לנו לדעת שאפשר להצליח גם במקומות אחרים. לא רק בספורט, בהכל.