זה לא סרט פסטיבלים. זו דרמה אנושית נהדרת ומלאה באהבת אדם

הקרנת העיתונאים האחרונה שנערכה לפני הקורונה היתה של "ואז רקדנו". הסרט על הרקדן הגאורגי הצעיר שנסחף לרומן עם רקדן חדש בלהקה שבה את ליבי, אבל אז נסגרו בתי הקולנוע וכשהוא סוף סוף יצא למסכים לא התפניתי לכתוב עליו. עכשיו מגיע אלינו סרטו החדש של לבאן אקין, והוא מאשש את כשרונו של הבמאי השוודי ממוצא גאורגי לכבוש לבבות. "דרכים מצטלבות" מספר גם הוא סיפור שאפשר לקרוא לו להטב"קי, אבל בעיקרו זהו קולנוע הומניסטי במיטבו – טבעי, נבון, מלא אהבת אדם ומרגש. הווה אומר, הוא אינו חוטא בדקלרטיביות ווקית מהסוג שגורם ליותר מדי סרטים מהשנים האחרונות להיחוות כשיעורי חברה.

>> פוסט אמת: איך התמכרו הטלוויזיה והקולנוע ל"מבוסס על סיפור אמיתי"?
>> יש המון החלטות גרועות ב"שלגיה". גל גדות היא לא אחת מהן // ביקורת

"דרכים מצטלבות" עוקב אחר ליה, מורה בגמלאות, שחוצה את הגבול מגיאורגיה לטורקיה בתקווה לאתר באיסטנבול את אחייניתה טקלה, שגורשה מבית הוריה כמה שנים לפני כן כשהזדהתה כטרנסג'נדרית. בטרם מותה, אחותה של ליה השביעה אותה למצוא את בתה, שהקשר איתה נותק ולא נודעו קורותיה. אל ליה מצטרף אצ'י, צעיר חביב וחסר כל, שקופץ על ההזדמנות לעזוב את בית אחיו הבריון, בתקווה לפתוח בחיים חדשים בעיר הגדולה. כדי לשכנע את ליה שתיתן לו להלוות אליה, ואף תממן את מסעו, אצ'י טוען שטקלה השאירה לו את כתובתה באיסטנבול ושהוא יודע קצת אנגלית (שפתה השנייה של המורה היא רוסית, ובטורקיה זה לא עוזר). 

ברגע מסוים בתחילת המסע של הזוג המוזר, המצלמה עוזבת את אצ'י וממריאה לעבר דמות חדשה המקבלת קו עלילתי משל עצמה. אוורים היא עורכת דין טרנסית העובדת עבור עמותה שעוסקת בזכויות הטרנסים. היא עצמה נמצאת על סף קבלת אישור רשמי לזהותה החדשה כאישה. לצופים ברור שמתישהו שני קווי העלילה ייפגשו, אבל הסרט אינו ממהר לשם. המעברים בין שני חלקי הסיפור עשויים יפה ומשתלבים בסגנון הריאליסטי המעודן של הסרט.

נרטיבים של חיפוש מניעים את הספרות ואת הקולנוע מקדמת דנא. זאת דרך ידועה לעצב גם מסע של גילוי עצמי. ליה (השחקנית והמלחינה מזיה ארבולי) היתה פעם אישה נחשקת, אך לא עוד. למרות סרבנותה הראשונית, השהייה בעיר זרה בחברתו של הצעיר תאב החיים מעוררת בה תשוקות מחודשות (לא אליו). אבל "דרכים מצטלבות" אינו פנטזיה רומנטית אלא דרמה כנה ונוגעת ללב על בני אדם שמחפשים את דרכם. את אצ'י ואוורים מגלמים לוקאס קנקבה ודניז דומנלי, שניהם חסרי ניסיון מול המצלמה, וכמו ב"ואז רקדנו" אקין מתגלה כבעל חוש נפלא לליהוק נון-אקטורז. קנקבה ודומנלי שובים את הלב בהופעות נעימות ולא מתחנחנות, המפשירות את חזותה הנוקשה של המורה למודת האכזבות שעקשנותה מניעה את העלילה. 

מאז בכורתו בפסטיבל ברלין, "דרכים מצטלבות" גרף פרסים בשלל פסטיבלים. אבל מעבר להיותו דובר שפה שאינה אנגלית/הוליוודית זה אינו סרט פסטיבלים מאתגר, אלא דרמה אנושית נהדרת, עשירה באפיונים נדיבים וברגעים יפים של תקשורת אמיתית בין בני אדם. אל תפספסו אותה.

4 כוכבים
>> Crossing // "דרכים מצטלבות" // בימוי: לבאן אקין. עם מזיה ארבולי. שוודיה/גאורגיה 2024, 106 דק'