"האח הגדול", בעולם בכלל ובישראל בפרט, הוא פורמט שקשה להישאר אליו אדיש. יש אנשים שמכורים אליו ויש אנשים שלא סובלים אותו. יש אנשים שצופים בתכנית באדיקות, או כאלה שנמנעים ממנה באותו סוג אדיקות ממש. ובדרך כלל עונה חדשה של "האח" – במונחים ישראליים – היא אירוע. לעתים אירוע מסקרן, לפעמים – כמו שראינו בשנים האחרונות – אירוע שערורייתי. אבל אתמול (שלישי), כשהושקה העונה ה-16 של התכנית מאז הגיעה לישראל, זה היה אירוע… מוזר.

>> סלאח, פה זה רשת 13: "המעברה" היא החמצה גדולה. והיא תהיה להיט
>> "כל האימהות משקרות" בחרה לסיים באלימות, כי המציאות כואבת

זאת היתה הפעם הראשונה שבה התיישבת מול "האח הגדול", וזה לא הרגיש מעצבן או ייחודי – אלא פשוט לא קשור. מנותק לחלוטין מההווייה. מנותק לגמרי ממה שהמוח שלך הרגיש ועדיין מרגיש. כמו שאמרתי אתמול על "המעברה", שהושקה באותו הדר והוד, זה לא זמן טוב להשיק בו ריאליטי. בזמנים אחרים, במציאות אחרת, אף אחד לא היה מעלה על דעתו להשיק תכנית בידורית חדשה – ביום שבו רוב מדינת ישראל מטווחת בטילים בליסטיים מפאקינג איראן.

אבל אנחנו בימים שבהם הכל מנורמל, אז כנראה שזה הנורמלי החדש. אם פעם לפני תכניות בידור בזמן פיגועים, המגיש (בדרך כלל דודו טופז, איכשהו) היה מתנצל – הפעם לא רק שלא מתנצלים, אלא גאים. וכך, קיבלנו רגע לפני שהדיירים נכנסו את הנאום הניו אייג'י/פטריוטי של המגיש גיא זוארץ, שהסביר כמה "דווקא עכשיו היה לנו חשוב לעלות עם 'האח הגדול'". כי היה חשוב בתוך התקופה הזאת להראות אנושיות, להראות שלא מאוחר מדי להגשים חלומות – או, כמובן, "לתת מנוחה מהרעש והמהדורות" כי זו "מדורת השבט של כולנו".

ונשאלת השאלה: למה לעזאזל להחזיק את הפסאדה הזאת? למי זה טוב, ומי באמת מאמין לטקסט הציוני הזה? היה הרבה יותר מרענן אם זוארץ ולירון ויצמן היו פשוט אומרים לציבור את האמת: "רצינו להשיק את העונה במוצ"ש, אבל לא הרשו לנו וזה היה נראה לנו מוזר מדי. השקענו יותר מדי בעונה הזאת כדי לבטל הכל, והערוץ שלנו גם ככה נמצא בהפסדים וקשיים כלכליים.נמאס לנו לשדר לכם חדשות כשלמגישים שלנו כבר אין מה להגיד (וגם קר להם על הגג הזה בתל אביב שהם תקועים בו כבר שבוע) – אז הבאנו לכם תכנית ריאליטי שתעשה לכם כיף על הנשמה". מישהו היה נפגע? מישהו היה סוגר את הטלוויזיה בזעם? אני חושב שהיה הרבה יותר קל לשמוע אמת מזוקקת, מאשר מניפולציה רגשית ציונית ונלהבת.

כמו לא מעט מופעים שראינו מאז פרוץ המלחמה מול איראן במוצ"ש הקודמת – הבולט שבהם היה משדר הצגת השיר לאירוויזיון – גם כאן היה פער גדול מאוד בין השאיפה של המשדר לבין מה שראינו בעיניים. זאת היתה אמורה להיות "עונת החזרה לשגרה", זו שבה אין חטופים ואין מלחמה בעזה ואנחנו לאט לאט חוזרים להרגלים הישנים.אבל מתחת לרצון הזה, נשארה המציאות: גיא ולירון אמנם עמדו בחליפה והקריאו טקסטים סרקסטיים בזמן שמתמודדים נכנסו לבית בהליכה מלאת רושם, אבל לא היה קהל מסביבם בגלל הוראות פיקוד העורף. השקט של המעברים הריקים היה חזק יותר אפילו מהצעקות האדירות של גיא בשמם של המתמודדים. הדממה הזאת מסביב, שהיתה צריכה להיות שאון קהל נלהב ועמוס בסלולרים, היא הסיכה שנכנסה בבלון הנפוח שרשת ניסתה להרים לאוויר.

ברמת המתמודדים, ואולי גם זה הושפע מהמצב הנפשי של הצופה כשנכנסנו פנימה, התחושה הכוללת היא שהיינו בסרט הזה כבר לא מעט פעמים. שוב אנחנו מקבלים גברים מזוקנים וקשוחים-אך-רגישים (כניסה עמוסת גיטרות שנגמרת, בדרך כלל, במוזיקה רגישה ובנקודה חלשה של הסובייקט), בנות יפהפיות-אך-חסרות-ביטחון (הכניסו כאן סוד אישי כואב שמסתתר מאחורי העיניים היפות וקריירת הדוגמנות הנחשקת), וגם מישהי מאוד מבוגרת שמשחקת את תפקיד ה"סבתא זפטה" החביבה שבאה להסתחבק עם הצעירות ולהוות אתנחתא קומית.

ובכל זאת, שלושה דיירים עשו כותרות במשדר הכניסה (הראשון מבין שניים, יש לציין) – אחת היא, כמובן, גאיה קלדרון. הבת של עופר ואחותה של סער, ששניהם נחטפו ב-7.10 והספיקו לחזור. גאיה יוצאת מהתכנית מקסימה (אולי הדמות הנשית היחידה שאפשר היה להזדהות או ליהנות ממנה בתוך הבליל הארוך מדי הזה), אבל שוב, קשה לשקר את הפער בין זה לבין המציאות. קשה להעמיד פנים שזה נורמלי.

כי האמת היא שעוד לא "דפדפנו". עוד לא עבר מספיק זמן (וספק אם יעבור מתישהו) שבו ייראה לנו נורמלי שסיפור של משפחה שבניה נחטפו לעזה בבוקר בהיר אחד – וחזרו אחרי מאבק של מאות ימים – יהפוך להיות מטבע עובר לסוחר בתכנית ריאליטי. זה לעולם לא יהיה עוד איזה סיפור רקע מרגש, עם מוזיקה נוגה, שיופיע בתעודת זהות של מתמודד בתכנית בידורית בפריים טיים. גאיה קלדרון עשתה את זה מהסיבות שלה, וזכותה המלאה לעשות מה שבא לה – אבל השימוש של "האח הגדול" בסיפור הזה, לא משנה כמה יהפכו את זה או יצבעו את זה בכישרון גדול ובעריכה מתוחכמת, לא יכול לא להיות ציני.

דיירת בולטת שנייה היא אור כהן – שנתיים אחרי שסיימה במקום השני בריאליטי אחר, "הכוכב הבא", אחרי שהפסידה לכוח הטבע ושמו עדן גולן. כהן היא זמרת מעולה (היתה הפייבוריטית שלי בעונה ההיא של "הכוכב") ובכל זאת – נדמה של"אח הגדול" היא מתאימה אפילו יותר. היא מצחיקה, היא עממית, היא מגניבה רצח ויש לה גם לא מעט מודעות עצמית (אולי כתוצאה משנה של התמודדות עם תכנית ריאליטי גדולה אחרת). ההיסטוריה מוכיחה שבדרך כלל "כוכבים" שמוצנחים לאח לא ממש עובדים, לעומת דמויות שנבנות מלמטה למעלה, אבל שווה יהיה לעקוב אחרי אור כהן בעונה הזאת.

והדייר השלישי הוא הפייבוריט שלי – נועם טקלה. למה הוא כל כך אהוב עליי? כי הוא היה זה שהמחיש את ה"פייקיות" שבכל העניין. הוא הדוגמא המובהקת למי שנכנס ל"אח הגדול" אחרי 16 עונות שהיא באוויר – אחד שמכיר את כל הפגמים והדפקטים, שראה את "האח הגדול" כמו משוגע מהבית, ויודע איך לחרע את הפורמט מבפנים. הרגע שבו בסוף המונולוג הוא אומר – "די, אני עוזב, אני עובר ל'קשת' ועושה רוקדים עם כוכבים'" היה רגע של מודעות עצמית נהדרת ומשעשעת, בתוך משדר שבו היה הכל חוץ ממודעות עצמית.

בתוך שעה וחצי (ברוטו) שהיו מוזרות מנשוא, הרגע של נועם טקלה לא היה מוזר. הוא היה אנושי. וזה היה כל כך מרענן בתוך אוסף הטיפוסים המוזרים והצעקות חסרות הפשר והטקסטים הציוניים לפני תכנית ריאליטי. דרך החיוך של טקלה נזכרת שזה כולה ריאליטי בטלוויזיה, לא "מדורת שבט" ציונית שנועדה להראות לגויים מה זה, לא "מסע רגשי" שעובר על המתמודדים (גם אם המתמודדים יעברו בו אי אלו רגשות, וזה טבעי), לא "מיקרוקוסמוס" של החברה. שואו, שאמור להיות שואו, ולא יותר מזה. בלי יומרות ובלי נעליים.

וזו השורה התחתונה: כמו שנמאס קצת מהחדשות, נמאס מאסקפיזם מתנצל. העם נקעה רגלו (תודה, לימור) מנאומים פטריוטיים על למה "דווקא עכשיו" זה "נורא חשוב" שתשדרו ריאליטי. פשוט תשדרו ריאליטי. זה מה שאתם יודעים לעשות, זו הפונקציה שאתם צריכים למלא בחיים שלנו. זה ציני, זה שואו, זה קרנבל, זה רייטינג. פשוט תגידו את זה, ותנו לקהל ליהנות בלי להרגיש שהם חלק מ"המאמץ המלחמתי". אסקפיזם אמיתי לא מתחפש – הוא פשוט שם. עשו את העבודה שלכם ושחררו אותנו. ואז יהיה ממש "פנאני".

• ביקורת טלוויזיה
• האח הגדול
• המסך
• ריאליטי
• רשת 13