"אנשים מלאי סולידריות ואהבה שרק רוצים לעזור. ברגע שאדם נעצר יש מענה לצרכים שלו"

רן חורש ונטעיה צוריאל (צילום: איליה מלניקוב)
רן חורש ונטעיה צוריאל (צילום: איליה מלניקוב)

"האנשים שעושים את תל אביב" במהדורת קורונה מיוחדת עם התל אביבים שהנגיף שינה את חייהם. והשבוע: רן חורש ונטעיה צוריאל, פעילי המיזם הנפלא "מערך עצורים" שדואג שאף מפגין לא ישאר לבד

2 בדצמבר 2020

רן חורש, 26, רווק, גר בתל אביב כשנתיים וקצת. מנהל את "גרילה", קהילת דיגיטל ללימודים פרקטיים בתחום הדיגיטל.
נטעיה צוריאל, 25, רווקה, נולדה בתל אביב וגרה בה מאז ומתמיד, דוג ווקרית. 

חורש וצוריאל לוקחים חלק פעיל ב"מערך העצורים" – מסגרת תמיכה עוטפת ומדהימה בהיקפה שצמחה מתוך מיזם "תרבות של סולידריות" ופועלת ברחבי הארץ. המערך מסייע לעצורי מחאת בלפור ומחאות אחרות ותומך בהם החל מסיוע משפטי ועד ליצירת קשר עם ההורים, חיבוק חם ביציאה מהמעצר, אוכל ודאגה מסביב לשעון החל מרגע המעצר – והכל בהתנדבות. 

איפה הקורונה תפסה אתכם בחיים? 
רן: "באמצע עבודה, שגרה של יום-יום, דיי ג'וב, העסק עובד ויש עבודה והכל טוב. עבדתי בתור איש מכירות בחברה וזה בא משום מקום. זה תפס אותי לא מוכן. בהתחלה לא הייתי מאופס, לא ידעתי מה עושים והייתי בחל"ת של חודש. אני אדם של שגרה ומסגרת, אני צריך אותה וזה חשוב לי. אני גם מאוד אוהב את מה שאני עושה, את החברה הקימו אחותי ובעלה והייתה לי המון מחויבות". 
נטעיה: "הקורונה הגיעה כמענה ישיר למקום שנמצאתי בו בחיים: סיימתי לעבוד כמארחת בהוטל מונטיפיורי והייתי צריכה רגע פסק זמן על מנת לחשב מסלול מחדש, בלי רעשי רקע". 

ואיך החלה הפעילות החברתית שלכם במחאה? 
רן: "מאז גיל 18 לא התעסקתי באקטיביזם, אבל עם הקורונה התחילו כל המחאות ברחבי הארץ. בהתחלה ההפגנות היו בשעות היום וזה לא הסתדר עם העבודה, אבל כשהמחאה עברה לערב, ישבתי מול הטלוויזיה וצפיתי והתעצבנתי. זרקתי כוס על הטלוויזיה. התחלתי ללכת להפגנות ולדבר עם אנשים ולראות איך אני יכול לעזור בשעות שאני יכול. לאט לאט זה בער בי יותר. אי אפשר להישאר אדישים לזה".  
נטעיה: "אחרי שעברתי תקופה של התחזקות בעצמי, הצטרפתי לקבוצת 'הלם תרבות', המורכבת מחבריי הטובים מחיי הלילה והתברגתי כ'שרת התחבורה' – מי שאחראית על מערך של חמישה אוטובוסים, שיוצאים מתל אביב לבלפור לפחות פעם אחת בשבוע. בהסעות נוצרו קבוצות וחברויות ממשיות של פעילים שעובדות עד היום ונותנת מקום וביטוי לפעולות הקשורות במחאה. בהמשך – מתוך הבנה שיש קשר ישיר בין ביסוס מערך תומך בעצורים המתרבים משבוע לשבוע לניסיון דיכוי המחאה בידי הממשלה – ובגלל מעצר של חבר טוב מ'הלם תרבות', עליתי על טרמפ באחת בלילה, מתל אביב לתחנת משטרת מוריה בירושלים ושם פגשתי את מי שמרכיבים את המערך העוטף והמבוסס שלנו היום".

תוכלו לספר לי על מערך העצורים שאתה פועלים בו, איך נרקם הצורך? 
רן: "זה התחיל בתור קבוצה עוטפת שיודעת לתת מענה בירושלים לעצורי ההפגנה בבלפור. לילה אחד הייתה הפגנה בתל אביב שנעצרו בה כארבעים אנשים בערך, גם אני נעצרתי באותו ערב. נוצר צורך במערך נוסף שייעודי לעיר תל אביב. נטעיה ואני ראינו את הצורך בזה והקמנו את המערך בתל אביב. לראות את החיוך של בן אדם שיוצא מתא מעצר או חקירה, את החיבוקים, את האוכל שמביאים לו בזמן מעצר – אתה נותן לו הרגשה שהוא לא לבד. אין לזה תחליף". 

מה כולל המערך?
"הוא כולל אנשים ונשים מדהימים ומדהימות מכל הארץ, מלאי סולידריות ואהבה לאחר, שרק רוצים לעזור. לכל אחד יש תפקיד. חלק נמצאים בהפגנה עצמה וכשהם רואים מעצר הם לוקחים את הפרטים של מי שנעצרו. אחרים נמצאים בלוגיסטיקה. זה הכל מהכל. מהרגע שאדם נעצר יש מענה לצרכים שלו. יש עורכי דין שיודעים להגיע לתחנה, יש אמהות מקסימות שמגיעות לתחנה, מלוות אותם, מבררות פרטים עם השוטרים, יש מי שנותנים מענה להורי העצורים. ללא מערך כזה, יש פרטים לא נכונים שמודלפים לתקשורת ואין מי שיתן מענה לבני משפחה וחברים של העצורים".

רן חורש ונטעיה צוריאל (צילום: איליה מלניקוב)
רן חורש ונטעיה צוריאל (צילום: איליה מלניקוב)

איך המשפחות שלכם מגיבות לפעילות האינטנסיבית שלכם במחאות? 
רן: "ההורים שלי דואגים ומחכים שאעדכן שהגעתי הביתה אחרי הפגנה. אני אומר לאמא שלי דבר מאוד פשוט: היא לימדה אותי ערכים בתור ילד ואני לא יכול ללכת נגד הערכים האלה. אם הולכים על משהו הולכים איתו עד הסוף. לימדתי אותם לא רק להסתכל על מוקדי החדשות הנורמטיביים אלא גם על אפשרויות אלטרנטיביות לערוצי התקשורת. אם זה עיתונאים שנמצאים במקום עצמו ומשדרים או פלטפורמות לא ממסדיות, שבאים ונמצאים ורואים ומדווחים את האמת ולא נזכרים לדווח רק שיש אלימות". 
נטעיה: "אחי הגדול, פועל כבר שנים באזורים הפוליטיים-חברתיים, רוב הזמן ביחד עם מפלגת העבודה. אז ניתן היה לראות את זה כדור המשך לפועלו. מה שלא חדש, כי בעקבותיו גם נהייתי אוהדת הפועל תל אביב בכדורגל וכדורסל, דבר שמתכתב באופן ישיר עם הרבה מרעיונות המחאה הנוכחית".

מה הרגע הכי מרגש שחוויתם בעקבות הפעילות במערך העצורים? 
רן: "אחרי ערב ארוך מאוד במבשרת שנעצרו בו  25 אנשים. היינו בתחנה לפחות שמונה שעות. היה שם ילד בן 17 שבמקרה קראו לו רן. כל הזמן ניסיתי לאפשר להורים לדבר שם מבעד לגדר עם הילדים וניסיתי לתווך בין ההורים לילדים, כמה שהצלחתי. הייתי כמו מארח בחתונות כמעט, וזה מרגש. בסוף היום הזה כשהנער השתחרר קיבלתי ממנו הודעה: 'היי רן, זה רן מהיום, תודה רבה על ההשקעה שהייתה היום, הרגשתי ממש מוגן בסביבה המפחידה הזאת…', מבחינתי לקבל הודעה כזאת זה עושה את הכל. זה שווה כל שעה שהייתי שם".  
נטעיה: "לא רגע – אדם. יש לנו פעיל אחד במערך, אייל שמו, מהרגע הראשון במורייה, ועד היום, בירושלים, הוא נמנה כמעט תמיד בין אחרון הנשארים. הוא מגיח משום מקום עם פריסה של תה חם בדיוק ברגע הנכון, כשהעצור משתחרר בקור האירופאי הזה של ירושלים. גבר על".

מה אנשים לא מבינים או לא יודעים על הפעילים החברתיים במחאת בלפור מהזווית שלכם? 
רן: "אנשים מפספסים את הבן אדם שמאחורה. אלו אנשים ממקומות שנפגעו. אני יצאתי למחאה משתי סיבות: אחת כי אני לא מוכן יותר להחלטות השרירותיות שקורות במדינה. הדבר השני זה שאני גר בתל אביב. פעם הייתי יוצא לבלוק ולאלפא ולמועדונים, הייתי הולך להתקעקע והייתי הולך לאכול ויצאתי לבלות. כל שגרת החיים שלי סבבה אנשים, אני בן אדם של אנשים וכשאני רואה את כל האנשים האלה סוגרים את המקומות שלהם זה כואב. כואב לי על העסקים הקטנים. במחאה אני רואה את כל הבעלים של המקומות שאני אוהב בעיר והם מוחים בעצמם".  
נטעיה: "רובם, אולי בהתאם, נראים צעירים בהרבה ביחס לגילם האמיתי".

מה מחזק אתכם בימים האלה?
רן: "אנשים. שאנשים לא מוותרים, שאנשים ממשיכים לחיות את החלום שלהם, שהם יוצאים לרחובות. שהדור שלי, שמצטייר ככזה שלא יוצא החוצה ונשאר מול הנטפליקס, והתרגשתי לראות אותם ואנשים מדהימים יוצאים החוצה. גם העבודה מחזקת אותי, כי העבודה שלי מאוד אינטראקטיבית". 
נטעיה: "שמירה על שגרה. אישית וחברתית. הכלבה הנהדרת שלי, החזקה בדירה המתוקה שלי ותחושת שייכות לקבוצת אנשים שמרגישים, רוצים ופועלים בגין אותם עקרונות וחזון כשלי". 

מה הכי תל אביבי בעייניך? 
רן: "ללכת ברחוב ולראות חופש, וזה מה שהכי כואב לי שאין כרגע. בתל אביב לכל אחד יש את המקום שלו וכל אחד יכול לפרוח".  
נטעיה: "תנועה, התרחשות תמידית (גם בימי קורונה), חוסר יכולת חיובי ושלילי כאחד, להישאר באותו המקום לזמן ממושך".