"פנינו למסעדות סגורות, תוך שלושה ימים ארזנו מאות סלים לנזקקים"

עלמה בק (צילום: איליה מלניקוב)
עלמה בק (צילום: איליה מלניקוב)

עלמה בק נחתה בארץ בלב משבר הקורונה. הג'וב שלה בדוקאביב התבטל, והיא לא יכולה הייתה לעמוד מנגד. כך נולד מיזם "תרבות של סולידריות", שמסייע לאלפי נזקקים בעשרות יישובים

25 באוגוסט 2020

עלמה בק, 32, בזוגיות. עוסקת בקולנוע ומארגנת קהילתית (Community Organizer). גרה בתל אביב כבר עשור במצטבר עם הפסקה של חמש שנים באמצע, בהן גרה בניו יורק וניו אורלינס. בלב המשבר וגם בימים אלו היא מובילה את מיזם "תרבות של סולידריות" יחד עם קבוצה של נשים ואנשים מדהימות ומדהימים. יחד הם כבר הגיעו ל-54 יישובים וסייעו לאלפי קשישים, מבקשי מקלט, אימהות חד הוריות, נשים בזנות, משפחות בסיכון ועוד.

איפה הקורונה תפסה אותך בחיים?
"חזרתי מניו אורלינס, שם ביקרתי חברים וצעדנו בתהלוכות המרדי גרא – בדיעבד ממוקדי ההדבקות הרציניים בארה"ב. שבועיים לאחר החזרה לארץ הייתי אמורה להיכנס לתפקיד הפקה בפסטיבל דוקאביב, ובינתיים עבדתי על ארט לאירוע אביב שהיה אמור להתקיים בתדר. האירוע כמובן בוטל ומאז חצי שנה יושב לו ראש חיה ענק וחצי גמור מעיסת נייר בסלון שלנו, כמו שריד מחיים קודמים שמתזכר אותי מדי יום כמה המציאות היא על-אנושית, אירונית ולא צפויה".

מאז תחילת משבר קורונה את פועלת במיזם סיוע לנזקקים בשם "תרבות של סולידריות". ספרי לי עליו.
"'תרבות של סולידריות' היא יוזמה אזרחית שהתנעתי באופן ספונטני עם תחילת הסגר יחד עם דניאל קנטור, לאה טוניק ועוד קבוצה של נשים מדהימות. כשראינו שמסעדות ומשרדים נסגרים, פנינו אליהם בבקשה למזון שנותר במקררים בכוונה לארוז אותו לקשישים ומשפחות בסיכון. תוך שלושה ימים ארזנו יותר מ-400 סלי מזון. בעקבות התיעוד ברשתות החברתיות פנו אלינו מאות אנשים ברצון לקחת חלק, להתנדב ולתרום. זיהינו הזדמנות להרבות טוב. הקמנו מערכים כלל ארציים לאימוץ טלפוני של קשישים, לחלוקה של סלי מזון ואוכל חם שאנשים ונשים בישלו בבית, לשינוע תרומות של מוצרי חשמל, כלי בית, מטרנות, חיתולים, תרופות.

"הפעילות שלנו הגיעה ל-54 ישובים וסייענו עד כה לאלפי קשישים, מבקשי מקלט, אימהות חד הוריות, נשים בזנות, שורדות אלימות משפחות בסיכון – יהודים, ערבים, חילונים ודתיים כאחד. העובדה שזו התארגנות אזרחית ולא עמותה או ארגון מובנה מאפשרת לנו פעולה דינמית, יצירתית ומרובת חזיתות ואנחנו ממשיכות לפעול כהתארגנות של עזרה הדדית. ככל שהמציאות משתנה אנחנו מגיבות אליה, ואיתנו לשמחתנו מאות מתנדבים ומתנדבות שמאפשרים להניע יוזמות של מעורבות ותמיכה בין-קהילתית".

אילו מסעדות התגייסו לעזור לכם?
"רשימה ארוכה ומרגשת. האחים, סאפה, פורט סעיד, השלג, קפה יעל, שאפה, ג'וז ולוז, לחמנינה, המלביה, פיצה לילה ועוד רבים שתרמו בנדיבות ועם כל כך הרבה לב, גם בתוך אי הוודאות באשר לעתיד העסק שלהם ושלהן".

עלמה בק (צילום: איליה מלניקוב)
עלמה בק (צילום: איליה מלניקוב)

"במדינה שבה ראש ממשלה מארגן לעצמו החזרי מס בזמן שמשלמי מיסים רועבים, נשים שעושות עבודה הומניטרית נעצרות באלימות"

באחת ההפגנות בבלפור עצרו אותך ואת חברתך. מה קרה שם?
"הגענו לבלפור בעקבות העובדה שבחצי שנה האחרונה אנחנו עושות עבודה שאמורה להיות של הממשלה. גילינו כמה מערכת הרווחה בארץ שבורה ולא מתפקדת, והעדות הכי טובה לכך היא שעם הטלת הסגר, כשעשרות אלפי קשישים נשלחו להתבודד ללא תוכנית שתדאג לצרכים הבסיסיים שלהם, כשילדים נשלחו חזרה לבתים אלימים ותוכניות שיקומיות הושהו כך שבעלי מוגבלויות לא יכלו לקבל את הטיפול לו הם זקוקים — דווקא בתקופה זו של משבר רווחה חסר תקדים, עיריות הוציאו את העובדות הסוציאליות לחל״ת. בזמן שאנחנו קיבלנו שיחות מדי שעה מאמהות חד הוריות שאין להן אוכל לשים על השולחן, שר בממשלה אמר שזה חארטה שיש עוני בישראל. אז עלינו יחד עם מתנדבי/ות תרבות של סולידריות לבלפור עם שלט שאמר '15,000 סלי מזון ששלחנו במקומכם זה לא חארטה'.

"במדינה שבה ראש ממשלה מארגן לעצמו החזרי מס בזמן שמשלמי מיסים רועבים, נשים שעושות עבודה הומניטרית נעצרות באלימות. מחינו בצורה שלווה, ישבנו על הכביש לצד עשרות מפגינים ומפגינות בצומת שהייתה חסומה על ידי המשטרה עבור ההפגנה, ושוטרות הגיעו וקטפו אותנו מהקהל. ארבע שוטרות סחבו אותי, אחת על כל רגל/יד, על אף שאני שוקלת פחות מ-50 קילו, ולא התנגדתי. קיבלתי מרפק לחזה וחבלות בכל הגוף. בדיעבד זו הייתה חוויה טראומטית, אך אני גם כל הזמן במחשבה שאין מה להשוות לאלימות המופנית כלפי קהילות אחרות – ערבים, אתיופים, חרדים – במחאות ובכלל".

איך היית מתארת את ההפגנות בבלפור למי שטרם חוו אותן?
"הן משתנות כל הזמן. בלילה שנעצרנו הפגנו עם כמה אלפי מפגינים, וכשחזרנו לבלפור אחרי הרחקה של שבועיים זה גדל לממדים עצומים של 30 אלף איש. מפאנק לניו-אייג', מכלייזמר לקווירי, מחברתי לניהליסטי, מתל-אביבי לפריפריאלי – יש שם המון קבוצות שמקיימות מחאה זו לצד זו ויש מקום לצעוק הכל, מ'אין לי ארץ אחרת' ל'צדק לאיאד'. מסקרים בעיקר את הצד היצירתי והקרנבלי של המחאה כדי לעשות לה דה-לגיטימציה ושיראו בה מחאה של פריבילגים בכיינים. אבל מבפנים יש הרבה כעס והרבה נשים ואנשים שחיים באי-ודאות כלכלית וחרדה לאופייה המוסרי של המדינה. במציאות כל כך מפולגת, דווקא מה שקורה בבלפור – קבוצות שונות שמכילות את הזעקה אחת של השנייה – נותן תקווה לאפשרות של עתיד משותף במרחב שמקדש פלורליזם וסולידריות".

"מסקרים בעיקר את הצד היצירתי והקרנבלי של המחאה כדי לעשות לה דה-לגיטימציה. אבל מבפנים יש הרבה כעס והרבה נשים ואנשים שחיים באי-ודאות כלכלית וחרדה לאופייה המוסרי של המדינה"

מה מדאיג אותך בימים אלה?
"לפני שבועיים הגיע לידי מספר טלפון של גבר בשנות ה-50 לחייו שבעקבות הקורונה התגלגל לרחוב. לפני כן הוא עבד במשרה מלאה שאפשרה לו לשכור יחידת דיור קרוב לילדיו וגרושתו ולשלם מזונות. אחרי שקיצצו את המשרה שלו הוא רק יכול לשלם מזונות ונאלץ לחיות בפארק. אנחנו דואגות לו למזון, טואלטיקה ומסייעות בחיפוש אחר עבודה סדירה, אבל מה שהכי היה לו חשוב זה שנעזור עם ספרי לימוד לבן שלו לקראת פתיחת שנת הלימודים.

"זה אחד ממקרים רבים שמגיעים אלינו וזה רק הולך ונהיה גרוע יותר. חצי שנה הייתה לממשלה לבנות תוכנית סיוע ופיצויים כדי שהציבור שלו ישרוד את המגפה בלי להגיע לפת לחם. אבל בהיעדר תוכנית שכזו אנחנו עדות ליותר ויותר א.נשים שמתגלגלים לרחוב. זה ממחיש את העובדה שבמדינה בה נבחרי הציבור דואגים לאינטרסים אישיים לפני רווחת הציבור, המרחק בין תחזוק חיים פשוטים אך יציבים לאובדן פרנסה, נזקקות ולרחוב הוא קצר מאוד".

מה מחזק אותך בתקופה הזאת?
"הקהילה שלנו. אני מתרגשת ממנה בטירוף. אני יכולה לשבת איתך שעות ולספר לך על כל מתנדבת ומתנדב ועל העבודה שהם עושים, ועל כך שבתוך תקופה של כאוס וחוסר ודאות הם מוצאים את המשאבים הרגשיים ולעיתים הכלכליים לעזור למי שהמצב התאכזר אליו אף יותר. מנינה שמחזיקה כבר חצי שנה שיחות טלפון עם ארבעים קשישים וקשישות דוברי רוסית, והילה שמבשלת בבית ארוחות חמות לאימהות חד הוריות מרובות ילדים ואורזת להן את זה יפה עם פרחים; מאיה שאוספת מהייטקיסטים יתרות תן-ביס כדי לממן סלי מזון; ומני שמתייצב לעזור לנו עם המשימות הכי תובעניות, גם אם זה אומר לקום בשש בבוקר כדי להעמיס ארגזי תרומות של ציוד בית ספר עבור ילדים מקהילות מוחלשות. אליהם מצטרפים אמניות ואמנים שמכרו עבודות כדי לממן חלק נכבד מהפעילות שלנו. רק מלדבר על זה אני מוצפת דמעות".

מה היו התוכניות שלך לדוקאביב, לפני שמגפת קורונה פרצה?
"הייתי אמורה לחזור ולהפיק את התוכנית הישראלית. מדובר בליווי של יותר משלושים סרטים מקומיים שהקרנת הבכורה הארצית או העולמית שלהם מתקיימת בפסטיבל, וזו עבודה שמרגשת אותי מאוד. לא פעם יצא לי לבכות עם יוצרים ויוצרות כשהסרט שלהם הוקרן בפעם הראשונה על המסך הגדול. מאוד ציפיתי להיכנס חזרה לתפקיד, מה גם שהפסטיבל מנוהל על ידי צוות נשים שאני מעריצה. המקום הזה לימד אותי שכשאהבה כנה למדיום קודמת לאינטרסים, אפשר להרים מפעל תרבות גדול מהחיים. הקורונה טרפה את הקלפים והפסטיבל בהתחלה נדחה ואז עבר לאונליין, כך שהשנה לא היה צורך בתפקיד שלי. מקווה שבשנה הבאה נוכל לחזור לאולם הקולנוע, שם אני מרגישה הכי בבית. בינתיים אני מתרגשת לקראת תוכניית הסרטים שתנחת על המסך שלנו בפסטיבל בין ה-3-12 לספטמבר".

מה הספוט התל אביבי האהוב עליך?
"ספרית גן לוינסקי. נקודת אור בלב אחת הפינות הכי מורכבות וקשות בתל-אביב. מדובר במרכז קהילתי תרבותי לאוכלוסיות הזרות שלמרות המכשולים מצליח לקיים חוגים ומרכז למידה לילדים, ולימודי הכשרה למבוגרים ברמה גבוהה ואיכותית. אני מתנדבת בספרייה בשנים האחרונות והמקום יושב לי עמוק בלב".

מה הכי תל אביבי בעינייך?
"לפני הקורונה סביר שהייתי אומרת שציניות, אבל אחרי שהקורונה הפכה אותנו וניערה מאיתנו שאריות אגו מיותרות, אני יכולה לומר שפתיחות, חמלה ונכונות ללמוד ולצמוח כקהילה – זה הכי תל אביבי בעיניי".