בסנטר, בגימנסיה, בכל מקום: לכו לראות אמנות. זה יפתח לכם את הלב

שתי ביאנלות לאמנות מתקיימות בימים אלה במרחק שלוש תחנות של קו 25 אחת מהשנייה: הראשונה היא הביאנלה האוטונומית לאמנות בגימנסיה העברית הרצליה, והשנייה היא "50 מעלות בצל", הביאנלה לאמנות סביבתית בדיזנגוף סנטר. לכאורה, מלבד השם ומלבד העובדה ששתיהן קורות זו הפעם השנייה – אין משהו משמעותי שקושר ביניהן. ובכל זאת – מדובר בשתי אפשרויות לצפות בתערוכות אמנות לא סטנדרטיות, בעיקר הודות למיקום יוצא הדופן של שתיהן.

>> רוצים שינוי: 20 תערוכות חדשות בסופ"ש ובחג שתצאו מהן שונים
>> לא עוד מלחמה: מי בישראל ירצה לראות סרט כזה בימים כאלה?

ביאנלה, אגב, היא בטרמינולוגיה המקצועית אירוע שמתקיים אחת לשנתיים (Bi-Annual). המשמעותית ביותר היא כמובן הביאנלה לאמנות בוונציה, שמתקיימת אחת לשנתיים ונחשבת כבר עשרות שנים לאירוע האמנות העכשווית החשוב בעולם. זה לא הופך באופן אוטומטי כל ביאנלה להיות חשובה כמוה, או בכלל. זה רק אומר שזה משהו שקורה אחת לשנתיים. ועדיין, ההילה שאופפת את השם הופכת את הכל לטיפה יותר זוהר. או לפחות לכזה שהיינו רוצים שיהיה יותר זוהר. כי בכל זאת, מדינת ישראל וזה.

הביאנלה האוטונומית: איך עושים שלום

לצפות באמנות שמוצבת במסדרונות בית ספר תיכון זה עניין טיפה מלחיץ. כי בכל זאת, זה בי"ס תיכון. למה שא.נשים שהתקופה הזו מזמן מאחוריהם ירצו לבלות בו זמן באופן וולנטרי? או אולי זו רק אני שבכל פעם שאני מקבלת הודעה ממערכת משו"ב על זה שהתקבלו שיעורי בית במתמטיקה חוטפת התקף חרדה קל? למה לעזאזל אני צריכה לקבל הודעה כזו שמיועדת לבן שלי? מה עשיתי רע? אין לי מספיק לחץ בחיים גם ככה?

סליחה, סטיתי רגע מהנושא. אז אחזור אליו: הביאנלה האוטונומית השנייה לאמנות מוצגת, כמו זו הראשונה, בגימנסיה העברית הרצליה. בית ספר תיכון, לכאורה רגיל לחלוטין, עם כיתות וחדרי מורים ואולם ספורט, אבל גם לא לגמרי רגיל – בין השאר הודות למנהל שלו, זאב דגני, שנחשב לאחת הדמויות האקטיביסטיות במחוזותינו, שמכהן כיו"ר הביאנלה וגם מציג בעצמו עבודות אמנות בתערוכה.

על האוצרות אמונים האוצר הראשי ד"ר רועי ברנד ולצידו סנדרה וייל ורולא ח'ורי, שיחד, בתערוכה המרכזית "לצד אותו הים", קיבצו 33 אמנים ואמניות מהארץ ומהעולם (אבל בעיקר מהארץ), שמנסים לענות כל אחד בדרכו על השאלה המאוד (מאוד) קשה: "איך ליצור שלום באמנות?" – "שלום שאינו רק מעשה פוליטי בין אויבים", נכתב בטקסט התערוכה, "אלא צורה של חוויה ופעולה, אופן לחשוב ולהיות יחד על אף ואולי בזכות ההבדלים".

 

העיסוק במונח הכה מוקצה "שלום" כבר הוא מורכב ואמיץ כשלעצמו, וכך גם התערוכה. היא מציגה עבודות ברובן חדשות, חלקן נוצרו במיוחד עבורה, שלא מתעלמות מהקושי אלא מעמיקות בו: משעון החול של דני קרוון שמקבל את פני המבקריםות ומצביע על הזמן שהולך ואוזל, דרך סדרת עבודות רקמה יפהפיות של קבוצת נשים שחיות ועובדות ברואנדה (ללא שום קשר לישראל); וכלה בעבודות חדשות של נירה פרג (אחת פשוטה וגאונית במיוחד, אבל לא אספיילר).

אותה חשיבה אוטונומית שנמצאת בכותרת התערוכה נוכחת ברוב העבודות שמוצגות בה, על אף שהן מוצגות במסדרונות וכיתות בית הספר – שאולי מזוהה הכי פחות עם אפשרות לחשיבה מהסוג הזה. זה יוצר דיסוננס גם בפרשנות של העבודות, שכמו מנסות לערער על היכולות של הלוקיישן הזה שאליו הן הוכנסו.

 

המקום שמאפשר לשחרר את הלחץ הפנימי שמהדהד בדמות כיתות ושיעורי בית ומבחנים במתמטיקה הוא חצר הגימנסיה, שבה פועלת בשוטף גינה קהילתית מקסימה והוצבו בה גם שלוש עבודות. אחת היא עבודה חדשה של מיכה אולמן, אחד האמנים הבכירים בארץ וזוכה פרס ישראל, שיצר עבודה במיוחד עבור הביאנלה (ממש לא עניין של מה בכך); והשנייה והמרגשת ביותר – אולי בתערוכה בכלל – היא שלושה פסלים שיצר חיים פרי, שנחטף לעזה ונרצח בשבי. הפסלים, שמדמים דמויות במחווה של חיבוק או קרבה כלשהי, שמוצבים דרך קבע בניר עוז לצד הגלריה שהפעיל פרי במקום, הוצאו מאדמת הקיבוץ (באישור משפחתו, כמובן) והובאו אל חצר הגימנסיה. והם יפים, ועצובים, ומרגשים.

המדרשה לאמנות בבית ברל קיבלה את אולם הספורט בבית הספר ויצרה בו מיצב (שאצר ברק רביץ) בשם "סירות הצלה", שמציג עבודות של כמה עשרות מבוגרי ובוגרות בית הספר. אולם הספורט, כמו המסדרונות והכיתות, נוכח מאוד בכל רגע של התבוננות, ועוד לא לגמרי החלטתי אם זה יתרון עבור העבודות או שמא קצת מסיט מהן את תשומת הלב. גם תלמידי.ות הגימנסיה שותפים לאירוע ומציגים פרויקטים קבוצתיים על פי מחלקות הלימוד – שוב, לא עניין של מה בכך, וטוב שכך.

הביאנלה לאמנות סביבתית: מהלך אמיץ בדיזנגוף סנטר

בעוד שלשכנע את הקהל להגיע לצפות באמנות בגימנסיה עלול להיות מורכב, לשכנע את הקהל להגיע לסנטר זה קצת יותר פשוט. אנחנו גם ככה פוקדים את המקום בשוטף, מה שהופך את ההחלטה להציב בו אמנות מהסוג הספציפי הזה לאפילו יותר חשובה. הביאנלה לאמנות סביבתית היא יוזמה של הסנטר עצמו, ששם לו למטרה בשנים האחרונות לעסוק בכל הנושא של אקולוגיה, קיימות וסביבה – בין השאר באמצעות מרכז הקיימות העירוני שפועל ביום יום על הגג (ולמי שעוד לא ביקר.ה – מדובר בחתיכת גג).

 

מאותו מקום גם צמחה התערוכה, שאוצרת נאוה בני, ומציגה 13 מיצבים תלויי מקום שמפוזרים בין חללי הסנטר, סדרה של סרטוני אנימציה בנושאי סביבה שאצר בן מולינה ועוד אירועים שיתקיימו במהלכה. בניגוד לתערוכות שמוצגות במקום מדי פעם, באחד המסדרונות הספציפיים (אני נגיד זקנה מספיק כדי לזכור את הימים שבהם "עדות מקומית" הוצגה איפה ששוכנת כבר שנים החנות של סוהו), הביאנלה מתפרשת על פני חלקים שונים במבנה המשונה והאהוב, בלי לרחם על המסתובבים, הרוכשים, ילדי האנימה ובני הנוער בחופש פסח.

בין המיצבים הבולטים באירוע אפשר למצוא את זה של תמר ניקס, שנתלה בין המסדרונות של בניין B ומורכב מ-64 מפרשים שיוצרים יחד אובייקט צבעוני גדול; את טוטמי העץ הגדולים של שי עיד אלוני; ציור קיר ייעודי שמצייר תוך כדי ימי התצוגה טל שטח; סדרת עבודות טקסטיל תלויות מהתקרה של תגית כלימור; מיצב אור וסאונד של תום לאב שסגרו עבורו חדר מיוחד (איזה מזל שיש בסנטר כל כך הרבה חללים שונים ומשונים שאלוקימה יודעת למה הם משמשים); ביצת ענק מנייר של תמר בלום-צידון שנחה לה בתוך קן בקומה התחתונה, ועוד.

 

עוד לזכותם של האוצרת וההפקה ייאמר – ליד כל עבודה מופיע טקסט מפורט שמסביר בשפה פשוטה ובהירה את טכניקת העבודה והרעיון שעומד מאחוריה. נכון, יש שיאמרו שזה לא משאיר הרבה מקום למחשבה עצמאית, אבל בואו – זה לא המקום לחשיבה עצמאית. תערוכה בדיזנגוף סנטר היא כזו שמיועדת לקהל הרחב, וכאמור – לא עושה לו כל הנחות. העבודות חכמות, מעוררות מחשבה, מאוד לא מובנות מאליהן – מה שהופך גם את המהלך הזה לאמיץ, למרות שלא מדברים בו על שלום (אבל כן על דברים חשובים אחרים).

לסיכום אחזור על מה שאני תמיד אומרת: לכו לראות אמנות. בבית ספר תיכון, בדיזנגוף סנטר, במוזיאונים, בגלריות, ברחוב. זה פותח את הלב, מעורר מחשבה ומאפשר לנו להתחבר לדברים חשובים ממקומות אחרים. זוהי לא בריחה, זה החיים, ובניגוד להרבה דברים אחרים בחיים – זה אפילו לא עולה הרבה כסף, אם בכלל. וכן, אפילו אם זאת אמנות בקניון (לא, אתם ממש לא חייבים לקנות שומדבר). שלא ניקח?
>> הביאנלה האוטונומית לאמנות, עד ה-19.4, הגימנסיה העברית הרצליה, ז'בוטינסקי 106. כל הפרטים כאן
>> "50 מעלות בצל – הביאנלה לאמנות סביבתית", עד ה-13.6, דיזנגוף סנטר. כל הפרטים כאן