מהמקווה ברמת אביב ועד לממשלת השינוי, נבחרי הציבור החילונים ממשיכים להפקיר את הבוחרים שלהם בכל פעם מחדש. בזמן שהנציגים הדתיים נלחמים על כל שקל למגזר, הנציגים שלנו מתקפלים בשם ממלכתיות וסובלנות מזויפת. הגיע הזמן להתעורר, לגבש כוח פוליטי נגדי, ולהפסיק לשתוק | דעה
התופעה המרתיחה הבאה מוכרת היטב לכל חילוני. במהלך תקופת הבחירות, הארצית והמוניציפלית, מנהיגים ליברלים וחילונים עושים קמפיינים נוצצים ומתחייבים לקידום בלתי מתפשר של ערכים ליברליים. הם נבחרים, ותוך חודשים ספורים הם הופכים להיות הסנגורים של ש״ס, חב״ד והגרעינים התורניים. במקום להילחם למען הציבור שבזכותם הם בתפקיד, הם מטיפים לו לגבי ״סבלנות לאחר״ ומזלזלים בפחדים שלו.
קחו למשל את ההחלטה להקים מקווה ברמת אביב הירוקה, אחת השכונות המזוהות ביותר עם ציבור חילוני וליברלי. עיריית תל אביב החליטה לפני מספר חודשים להקים, דווקא בלב השכונה הזאת, מקווה חדש. מקווה הוא לא בית כנסת: מדובר בשירות דתי מובהק, שנצרך בעיקר בידי ציבור דתי ומסורתי, ומהווה בדרך כלל את אחד הסימנים הראשונים להשתלטות דתית או חרדית על שכונות חילוניות.
שלא במפתיע, הקמפיין להקמת המקווה הנוכחי הוא תוצר, בעינינו, של שילוב כוחות בין שניים מהגופים המיסיונריים ביותר שקיימים במדינה: הגרעינים התורניים וחב"ד. לטענתנו, בית הכנסת שבתחומו יוקם המקווה נשלט על ידי הגרעין התורני של רמת אביב, שכבר שנים פועל במרץ להדתת השכונה, ותנועת חב"ד התמקמה לאחרונה מספר מטרים משם בבניין מסחרי שהשכיר להם איש העסקים יעקב לוקסנבורג. מאז הפך בניין המשרדים לשעבר לחגיגה של הדתה.
עיריית תל אביב היא לא ממשלת ביבי. היא אפילו לא נשלטת על ידי דמויי נפתלי בנט שמנצלים קולות של חילונים כדי להתוות מדיניות הדתה לאומנית. תל אביב מובלת על ידי ראש עיר בעל תדמית של לוחם חילוני כמו רון חולדאי. מועצת העיר מורכבת מרוב חילוני מוצק, לרבות לא מעט חברי מועצה שנבחרו כשהם נישאים על סדר יום חילוני מובהק. לכאורה חילונים היו יכולים לסבור שלפחות בכל מה שקשור לעירייה הם נמצאים בידיים טובות.
ועדיין – עיריית תל אביב הצביעה לאחרונה על הקמת המקווה הזה, שמהווה אצבע בעין בלב שכונה כה חילונית. תחילה הובא העניין לוועדת הנכסים שבראשה עומד אסף זמיר, שנחשב לאחד המועמדים הבולטים לרשת את חולדאי. הוועדה כוללת גם את נציגת מרצ מיטל להבי ואנשי ציבור, ובהם נציגת "חילונים ירוקים". הוצג להם מצג שווא כאילו מדובר ברצון התושבים המגובה בתמיכת ועד השכונה. ועד השכונה כבר הכחיש כל מעורבות בבקשה הזו. פנייה לקבל את רשימת התושבים שביקשו את המקווה עדיין לא נענתה.
לטענתנו, אסף זמיר עצמו דחף בכוח להקמת המקווה והשתיק את קולות המתנגדים. זמיר, כמו להבי, מודע היטב לאופי השכונה, וגם לכוחות המיסיונריים הפועלים בה. למרות זאת הוא התפייט בישיבה על הצורך להיענות לצורכי תושבים עלומים. כיצד הפך זמיר, שלפני מספר שנים עוד היה אורח הכבוד בכנס ההקמה של הפורום החילוני, למגינם הנחרץ של זכויות הנשים המיסיונריות של חב"ד והגרעין התורני (שמן הסתם הצליחו ללקט במשורה כמה חתימות בודדות של תושבים שאינם שייכים למיסיון)? מדוע זמיר, חילוני מוצהר, מפנה עורף לבני הציבור שלו, לבוחריו הפוטנציאליים, כדי לשרת סדר יום מיסיונרי של תנועות דתיות ולאומניות שללא ספק סותרות את תפיסת עולמו? אני מתקשה להאמין שהוא קנה את הסיפור שמדובר בצורכי תושבים ותמיכת הוועד.
ברמה הלאומית התופעה דומה, וההתנהלות של מפלגת העבודה ומרצ בתקופת ממשלת השינוי היא דוגמה מובהקת לכך. הפוליטיקה הישראלית מתאפיינת במגזריות וביחסים בין מי שנותן למי שדורש ומקבל. הממשלה הנוכחית מאופיינת בהיררכיה ברורה בין הליכוד שנותן (ובתמורה מרוויח את השלטון) לבין מגזרים שדורשים ומקבלים, ובראשם החרדים והמתנחלים. ממשלת השינוי התאפיינה בגוש גדול שהיה כה נואש לקבל חלק מהשלטון עד שנתן ונתן. מי שלקח היה בעיקר בנט, שהגיע לשיא כל הזמנים בכך שדרש וקיבל את ההנהגה עצמה. לא פחות חמורה הייתה הדרישה שלו להקפיא כל מהלך לטובת ציבור בוחרי העבודה ומרצ, גם בפן המדיני וגם בפן החילוני-דתי. המפלגות האלו נאלצו לקבל על עצמן סירוס מלא בתמורה לשלטון שגם הוא ניתן לבנט ולא להם. דווקא מנסור עבאס היה היחיד מהצד השמאלי שהבין את כללי המשחק, דרש וקיבל לא מעט עבור הציבור הערבי שהוא בא לייצג.
כפי שנבחרי ציבור חילונים ברמה המוניציפלית מתנערים מהאינטרסים של הבוחרים שלהם כשהם מגיעים לתפקיד, כך נבחרי ציבור בכנסת ובממשלה מוכנים היו לפשרות שאף מגזר אחר לא מוכן היה להתפשר עליהן רק כדי להיות חלק מהקואליציה. התוצאה היא אפליה מובנית בתקציב המדינה נגדנו. לכן, מפלגה שמבקשת לייצג את הציבור החילוני צריכה להגיע עם דרישות תקציביות ברורות – בעיקר הגדלה מסיבית של תקציבי החינוך של הילדים שלנו ושל תקציב התרבות שרוסק על ידי ממשלות נתניהו. זה גם הזמן לדרוש באופן מפורט רשימת מהלכים שתפקידם יהיה לגונן עלינו מפני תהליכי ההדתה הפושים במדינה – הן במניעת תקציבים לגורמי הדתה והן ביצירת מנגנוני הגנה מפניה. הגיע גם הזמן לדרוש את שחרורנו מהכפייה הדתית שמלווה אותנו בחלקה מימי קום המדינה: מיסוד בחוק של תחבורה ציבורית, תרבות ומסחר בשבת, והכרה בנישואין וגירושין אזרחיים.
אנחנו רוצים להציע לפחות שלוש בעיות שגורמות לכך: ראשית, אין במגזר החילוני תודעה של "שליחי ציבור". פוליטיקאי חרדי יודע שהוא ייבחן רק על ידי יכולתו להיטיב עם הציבור שלו ולשמור על זכויותיו. אנחנו, מצד שני, לימדנו את הנציגים שלנו שאנחנו משחררים אותם מדאגה לאינטרסים שלנו. אנחנו נצביע להם גם אם הם לא עשו כלום עבורנו, וחמור מכך, חובבי ההצבעה האסטרטגית שבינינו אף יצביעו לנציגים שמראש ידוע שיפעלו בניגוד לאינטרסים שלנו. ראו את ההצבעה הקרובה לבנט כמשל. לכן פוליטיקאים חילונים מרשים לעצמם לצפצף על בוחריהם.
שנית, הציבור החילוני, וכתוצאה מכך גם נבחריו, שבויים בקונספט של ממלכתיות. הם מאמינים שתפקידם הוא לדאוג לכלל ולא לציבור שלהם. זו תכונה ראויה במדינה מתוקנת אבל מעוותת לחלוטין במצב הנוכחי. מה שקורה הוא שנציגי כל הציבורים האחרים דואגים רק לציבורים שלהם ואילו הנציגים שלנו, בשל הממלכתיות, נרתעים מלדאוג לנו. התוצאה היא שאף אחד לא דואג לנו והנציגים שלנו רק מחמירים את מצבנו.
שלישית, הציבור שלנו ונבחריו סובלים מאי הבנה של המושג "ליברליות". קארל פופר ניסח את "פרדוקס הסובלנות": סובלנות בלתי מוגבלת עלולה לאפשר לבלתי-סובלניים לחסל את הסובלנות עצמה. במילים אחרות, ליברליות שאינה יודעת להציב גבולות עלולה להפוך לעקב אכילס, ולאפשר לקבוצות אנטי-ליברליות כמו יהדות התורה, ש״ס, חב"ד והגרעינים התורניים להשתמש בה כדי לפגוע בערכים הליברליים עצמם, כפי שראינו היטב בהפיכה המשטרית.
לכן הציבור החילוני צריך להתארגן ולומר בצורה ברורה לנבחריו: אנחנו לא ניתן לכם יום אחד של שקט בתפקיד ונדאג שלא תיבחרו שוב אם תבחרו לייצג את האינטרסים של דרעי וסמוטריץ ולא את שלנו. מול הכוח הפוליטי של המפלגות החרדיות והדתיות – אנחנו צריכים לגבש כוח נגדי. עשינו את זה באופן מרשים ביותר בימי ההפיכה המשטרית-דתית ואנחנו חייבים לעשות את זה שוב ושוב ושוב.
רם פרומן – מחבר הספר "דרכים אחרות" ויו"ר הפורום החילוני
עו״ד עומר נחמני – מנכ״ל תנועת הציונות החילונית