זו סאטירה מצחיקה, שנונה ואפילו נוגעת ללב – עד האגרוף בבטן
"הדונם של סבתא", דוקומנטרי הקאלט בהתהוות של ירמי שיק בלום אלעד אורנשטיין, מפתה אותנו עם הומור וגבעות ירוקות רק כדי להפוך, בדרכו הערמומית, לאחד הסרטים הכי מאירי עיניים על מנגנון הכיבוש. יום אחד גם אתם תהפכו למתנחלים
במדרכה שבפינת השדרה השביעית ורחוב כריסטופר בניו יורק קבוע משולש פסיפס קטן שמכריז על היותו שטח פרטי. ככל הידוע זוהי פיסת הנדל"ן הקטנה ביותר בעולם. עד 1910 עמד שם בניין דירות בן חמש קומות שהיה שייך למשפחת הס מפילדלפיה, אבל אז עיריית ניו יורק החליטה להרחיב את השדרה ולבנות מתחתיה מנהרה לרכבת תחתית. לצורך כך השטח הופקע ו-253 בניינים נהרסו. משפחת הס פנתה לערכאות המשפטיות אך הפסידה במאבקה. כמה שנים אחרי כן התגלה שחלה טעות במהלך מדידת הקרקעות, ופינה קטנטנה מהחלקה של המשפחה לא נרשמה כאדמה ציבורית. העיריה ביקשה מהיורשים לתרום את החלקה לציבור, אבל הם סירבו וכאות מחאה קבעו שם לוחית שעליה נכתב: "רכוש של משפחת הס שמעולם לא הוקדש למטרה ציבורית".
>> סופר-בריטים: סוף סוף סדרות גיבורי על שאשכרה יש לה מה להגיד
נזכרתי בסיפור על המשולש של משפחת הס כשצפיתי ב"הדונם של סבתא" של ירמי שיק בלום ואלעד אורנשטיין (שגם צילם), זוכה פרס הבימוי בפסטיבל דוקאביב שמשודר ב-yes דוקו. כמו שהשניים מספרים אותה, האנקדוטה על חלקת האדמה האבודה של סבתא של ירמי לא פחות מצחיקה, אבל הרבה יותר אקוטית. "הדונם של סבתא" הוא מהתלה מבדרת ושובת לב שהיא בה בעת חיווי חד וצורב על הכיבוש. אפשר לומר, ושיק לגמרי מודע לכך, שזאת סאטירה שהסתובבה אחורה ונשכה את יוצרה. וזה חלק מכוחה של היצירה הערמומית והנבונה הזאת.
ירמי מתחיל בכך שהוא מציג לצופים את עצמו ואת אשתו אהובתו, ומזכיר לנו מאיפה הוא נראה לנו מוכר. הוא מתאר את עצמו כ"כמעטניק" – מישהו שהשתתף כתסריטאי וכקומיקאי בכמה תכניות טלוויזיה (בהן "ארץ נהדרת") אבל לא הצליח לפרוץ בגדול. למען האמת הוא ממעיט בהישגיו, אבל בהשוואה לכמה מבני משפחתו מדורות קודמים שזכו בפרס ישראל, הוא יכול להיחשב ללוזר. בכל אופן, שכר הדירה בתל אביב מאמיר ואוטוטו אשתו יולדת. לכן כשאביו הטבח – כמעטניק גם הוא – אומר משהו על דונם וחצי שסבתו רכשה לפני קום המדינה, ירמי נדלק. יש רק בעיה פצפונת – החלקה הקטנה הזאת נמצאת בשטחים שיש המתכחשים להיותם כבושים.
בחושיו המחודדים כסטיריקן, ירמי מבין שיש כאן מכרה זהב למופע תיעודי אישי, חקרני ועוקצני, סטייל מייקל מור המוקדם. הוא פונה לכמה מומחים למשפט ארצישראלי משני צדי המתרס האידיאולוגי, ואלה מספקים רקע חיוני על המעמד ההיסטורי והחוקי של אדמות השטחים (אנימציה פשוטה מאיירת את ההסברים). כך הוא למד על האופן שבו אדמות של פלסטינאים מופקעות על פי חוק מנדטורי לצרכי בניה יהודית. כשהוא מגלה שבדונם של סבתא גדלים לא עצי זית של פלסטינאים אלא דווקא כרמים של קיבוץ מגדל עוז שנוסד ב-1977 הוא מחליט – בעצתו של מתנחל מנוסה – להקים שם מאחז וכך לקבוע עובדות בשטח. זה מה שכולם עושים. בחור ידידותי וככל הנראה א-פוליטי שהקים באזור פאב מציע לתרום מניסיונו, ומלמד את ירמי איך עושים את זה.
הרעיון שמניע את הסרט, להכריז על צילומי סרט על הסבתא גואלת האדמות כמסווה להקמת צריף בשטח שלה, יכול להיתפס גם כמחווה להיסטוריה של הקולנוע הישראלי. ב"ארבינקא" של אפרים קישון – שיצא למסכים ב-1967, חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים שסיבכה אותנו עם הכיבוש – התחמן האייקוני שודד את מפעל הפיס בהסוואה של צילומי סרט. ההטרלה של ירמי, הידוע כשמאלן, מעוררת את עניינם של ערוץ 14 ושר התקשורת (לשעבר) יועז הנדל, שמגיע לביקור בסט של הסרט הפיקטיבי שמצטלם לסרט התיעודי. גם המתנחלים השכנים משתפים פעולה בשמחה, עד שירמי מתחיל לתהות מי כאן מטריל את מי.
"הדונם של סבתא" אינו מספק נתונים, כדוגמת זה שבחצי הראשון של שנת 2024 ממשלת נתניהו/סמוטריץ' הכריזה על כמעט 24,000 דונם בשטחים כ"אדמות מדינה" (מדו"ח של צוות מעקב התנחלויות ב"שלום עכשיו"). פרט לעורך דין אחד, גם אין בסרט פלסטינים, ואין בו אירועים אלימים. במקום זאת הוא מפתה אותנו עם הומור וגבעות ירוקות, ובדרכו הערמומית זה אחד הסרטים הכי מאירי עיניים שראיתי על המנגנון של הכיבוש.
מי שהופך בהדרגה לכוכב של הסרט הוא אביו של ירמי, שמצטרף להרפתקה, ומתחיל לפתח פנטזיה להישאר שם ולפתוח מסעדה כשרה. לא לגמרי ברור עד כמה השיחות בין האב לבנו מתוסרטות, אבל זה לא מאוד משנה. זה מוסיף לסרט השנון הזה רובד כמעט נוגע ללב של דרמה משפחתית, ומאייר יפה את הפיתוי שבהפיכה למתנחל. אך אם במהלכו צחקתם ונהניתם עד שכמעט שכחתם איך זה התחיל, הסיום מספק בוקס ישר לבטן.
"הדונם של סבתא", זמין ב-yesVOD