תעודת הצטיינות: הדוקו הישראלי הוא הדבר הכי חם על המסך כרגע
דווקא בזמן שבו היצירה המקורית בטלוויזיה מדשדשת, נהנה הדוקו הישראלי מרנסנס מתמשך. מ"יונתן אגסי", דרך "קינג ביבי" ועד "אורי זהר חוזר": סדרות וסרטי התעודה המקומיים הם הסחורה החמה של 2018
איך יודעים שאנחנו ממש בצרות? זה קל. פשוט בודקים מה נובל ומה פורח. אם התשובה לשאלה הראשונה היא "הכל" והתשובה לשאלה השנייה היא "דוקו", סימן שהאדמה בוערת. הטלוויזיה שמיוצרת בישראל סובלת כבר כעשור מסטגנציה קשה: פריצות הדרך של העשור הקודם, מ"בטיפול" ו"פרשת השבוע" ועד "תמרות עשן" ו"הבורר", כבר הרחק מאחורינו. היצירה המקורית בטלוויזיה מתבוססת בחביבות בינונית, סדרות עשויות היטב והפקות נאותות כולן, שום דבר להתרגש ממנו ולהעיף איתו את המוח. אבל הדוקו נותן בראש. זו שעתו הגדולה.
המצב אכן גרוע כשצריך סרט תיעודי כמו "קינג ביבי" כדי שיעשה את העבודה שאמורות לעשות תוכניות האקטואליה, ויזכיר לנו איך הגענו הלומים עד הלום: באמצעות פסיפס מרהיב של קטעי ארכיון נחצבת דמותו התקשורתית של ראש הממשלה ונחשף סוד כוחו המגי במערומיו, האמנזיה הקולקטיבית של הציבור הישראלי מקבלת את הקונטקסט ההיסטורי שכל כך חסר לה בניוז סייקל והדיבור על נתניהו עוזב את מחוזות הספין היומי לטובת דיון עמוק יותר במחולל הספינים עצמו.
עוד כתבות מעניינות:
"יונתן אגסי": נפילתו ונפילתו של כוכב הפורנו הישראלי
דוקו הכלבים של נטפליקס לא באמת עוסק בכלבים
10 סדרות וסרטי הפשע האמיתי הכי טובים
אין יותר צפיית חובה מזה: כל ישראלי שחושב שהוא מבין משהו על בנימין נתניהו חייב לעצמו את הסרט הזה של דן שדור. מפעים לראות פרויקט תיעודי כה מאופק, אלגנטי ומקיף שעוסק בלב התבערה היומיומית של חיינו בלי להיגרר להתלהמות מטיפנית, וזה בדיוק מה שדוקו טוב עושה: הוא לא מכה בך עם פטיש חמישה ק"ג, אלא נותן את הפטיש בידיו של הצופה ומשאיר לו את ההחלטה מה לנפץ איתו.
זה נכון גם לגבי "המחתרת היהודית" של שי גל ששודרה ב־yes דוקו בקיץ שחלף, סדרה תיעודית שעברה מתחת לרדאר של הדיון התקשורתי־ציבורי ומאירה מפרספקטיבה של זמן את אחד מאירועי המפתח האחראים לדמותה של ישראל העכשווית, הפנאטית משיחית, שמובלת על ידי הפרזנטורים בנט ושקד וחולמת על פיצוץ המסגדים בהר הבית. בלי לדקלם ססמאות ובלי להאכיל את הצופה בכפית מצליח גל לשרטט את דרכה של המחתרת היהודית ורעיונותיה אל השלטון, וזה מסחרר.
גם מחוץ לזירה הפוליטית מצליח הדוקו המקומי להציג באופן מהפנט את הישראליות עצמה, דרך השונה והאחר, באמצעות החריג והמנודה. על "יונתן אגסי הציל את חיי" של תומר הימן הורעפו כבר כל הסופרלטיבים, אבל כדאי לשים את האצבע על האופן שבו הסרט האינטימי והמטלטל הזה נוגע כהערת אגב במחשכים של המשפחה הישראלית השבורה ומה שהיא עושה לילדיה, כמו תמונת מראה של "משפחה בטרנס" המצוינת של אופיר טריינין – שתי יצירות שמוצפות בכאבם של נפגעי השמרנות הישראלית.
טלוויזיה שמשודרת בה סדרה כמו "יונתן אגסי הציל את חיי", מסמך היסטורי תרבותי כמו "אורי זהר חוזר" של דני רוזנברג ויניב סגלוביץ' או סרט פוליטי מכונן כמו "קינג ביבי", היא טלוויזיה בפריחה. תוסיפו לזה את "ליגה ג'" של רובי אלמליח שעושה את דרכה אל מסך התאגיד או את "סליחה על השאלה" המעולה (שהגרסה העברית שלה עולה על המקור) וגם את "יומני קירשנבאום" המסקרנת של לירן עצמור שמתקרבת אל המסכים, ויש לכם יצירה מקורית עשירה ומגוונת שרק מתעצמת ומשתבחת משנה לשנה (בעיקר תודות להשקעה המתמדת של yes,יHOT וכאן 11). כך שאין על מה להתבכיין, ואם יש, תעשו על זה דוקו.
מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out,"מה רואים היום?"
רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד