המבט השבור של ירדן ביבס צריך לרדוף את חברי הממשלה כל חייהם

הסימבוליות לא הייתה יכולה להיות חזקה יותר: הלילה (בין ראשון לשני), בצעד שכולו משדר ייאוש וכאב – משפחות החטופים הולכות החוצה. ירדן ביבס, קית' סיגל וטל שוהם – שלושה חטופים שחזרו משבי ארגון הטרור חמאס, בחרו להתראיין דווקא ל"שישים דקות", תכנית התחקירים הוותיקה של רשת "CBS" האמריקנית. זו שנפתחת, בסמליות מצמררת, עם קול השעון שמתקתק אחורה.

>> חולדאי: "נפר ונקטע את חיי השגרה שהממשלה מדמיינת שימשכו"
>> זה עליכם. תתנגדו. תסרבו. זה לא ייגמר עד שתתנגדו ותסרבו // טור דעה

"שישים דקות" היא מוסד אמריקני ותיק ומפואר, תכנית תיעודית/תחקירית שמשודרת בארה"ב כבר 57 שנים (ב-1968, כשהתכנית החלה להיות משודרת, בארץ רק הקימו את הטלוויזיה), כשבפרונט שורה של עיתונאים מוערכים (הבולט שבהם כיום הוא אנדרסון קופר, שמוכר גם כמגיש ב-CNN) שבכל תכנית צוללים לשלושה נושאים, שלוש כתבות, 20 דקות כל אחת.

20 הדקות הראשונות של הפרק ששודר אתמול הוקדשו לסוגיית החטופים הישראלים בעזה. זו היתה הפעם הראשונה שבה ירדן ביבס, האבא שאיבד את רעייתו שירי, ושני בניו הקטנים כפיר ואריאל שנרצחו באכזריות על ידי ארגון הטרור – מישהו שעבר את הכאב הכי גדול שיכול להיות לאדם – נאלץ לדבר מול המצלמות. את השבר אפשר לראות בעיניים של ירדן, ובכל זאת הוא כאן ומתראיין דווקא באנגלית – לכתבת לסלי סטאל.

הכותרת – שגם יצאה החוצה לתקשורת הישראלית – היא הפנייה הישירה של ביבס לנשיא ארה"ב, דונלד טראמפ. "אני כאן בזכותו", הוא אומר לסטאל – וקרא לנשיא האמריקני להפסיק את המלחמה ולהחזיר את החטופים הביתה. "אני חושב שהוא היחיד שיכול לעצור את המלחמה הזאת שוב. הוא צריך לשכנע את נתניהו ואת חמאס, אבל הוא מסוגל לעשות את זה".

דווקא ביבס, שתיאר כמה דקות קודם את הציניות מעוררת החלחלה של החמאסניקים ("הם אמרו לי: תהיה לך אישה יותר טובה, יהיו לך ילדים יותר טובים", הוא סיפר, רגע אחרי העדות על הרצח האכזרי של שני בניו), בא עם המסר הברור והפשוט: מלחמה אולי תשיג כל מיני מטרות אחרות, אבל לא תחזיר את 59 החטופים שנשארו מאחור.

רגע כואב נוסף היה הראיון עם קית' סיגל – כולל עדות מצמררת על הפעם שבה נאלץ לצפות בהתעללות מינית בחטופות מול עיניו, וגם הרגע שובר הלב שבו פשוט פרץ בבכי מול המצלמות, כשתיאר את הקושי שבשבי. באופן שהזכיר את העדות המפורסמת של אלי שרעבי ב"עובדה", גם כאן דובר על ההרעבה, על המחנק ועל תחושת הסכנה בכל פעם שצה"ל תקף. הסיפורים לא חדשים לאוזן ישראלית, אבל לשמוע את החדות ואת קור הרוח שבו הדברים נאמרים – מפעים ומכאיב, כל פעם מחדש.

ובעיקר מה שבולט זו האכזריות. הציניות, היכולת הפסיכית (אין מילה אחרת) להתייחס בשוויון נפש לסבל. החטופים שחוזרים, בניגוד לניסיון לתייג אותם פוליטית, מסבירים בדיוק ובקור רוח מקפיא את הרשע החמאסי. אין להם אשליות לגבי הצד השני, והם מבינים בדיוק מי נמצא שם. רואים את זה גם בשידור חוזר של הסצנה המצמררת שבה חמאס הביא חטופים מהשבי כדי לצפות בחבריהם עוזבים, ואז סוגרים עליהם את הוואן ומחזירים אותם לגיהנום.

גם הם, שהכירו את השבי מקרוב, שראו את חמאס במלוא שטניותו, יודעים שדווקא בגלל האכזריות והרשע הזה, הדבר החשוב ביותר הוא להחזיר את מי שאפשר הביתה – להציל חיים. אלה האנשים שעדיין זוכרים ש"כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא" (מסכת סנהדרין). וזה מהממשלה שאמורה לשאת את היהדות כדגל. וזה היה גם אחד הדברים הכי כואבים בכתבה הזאת: העובדה שהפנייה כבר לא מכוונת להנהגה הישראלית, ולא לראש הממשלה נתניהו, אלא למי שמנהל את העניינים באמת. מי שבזכותו ירדן ביבס בכלל חי עכשיו – וזה דונלד טראמפ וארצות הברית של אמריקה. הם הלכו לתכנית התחקירים האמריקנית הגדולה ביותר מתוך תקווה שזה יניע את הגלגלים אצל הממשל האמריקני ויוביל לפשרה שתחזיר את החטופים.

כואבת אפילו יותר הייתה המחשבה על האנשים האלה – על שוהם, סיגל וביבס. אנשים שהיו אמורים להתחיל את החיים שלהם מחדש, לנסות ולחבר את השברים מהעולם שהתנפץ עליהם בשבעה באוקטובר, להיות רחוקים מאור הזרקורים, לנסות ולנשום. אבל בגלל אזלת היד המטורפת של המדינה שכבר הפקירה אותם פעם אחת, הם נאלצים שוב ושוב לכתת רגליים, לנאום בעצרות ההמוניות ובהפגנות, לטוס לפגישות עם הנשיא האמריקני (כולל החנופה הבלתי נמנעת) ולהתייצב לראיונות מהסוג הזה, שבהם הם נאלצים שוב ושוב לספר את הטראומה.

וזה בהחלט גורם לחשוב על ממשלת ישראל – זו שעסוקה עכשיו בכמה דברים יותר חשובים מהסבל האנושי של ישראלים שמוחזקים בידי האויב. דברים נעלים ונשגבים כמו פיטורי יועצת משפטית לממשלה, העברת תקציב וכספים למשרדי ממשלה מיותרים, והשאלה החשובה ביותר – מה יהיה ראש השב"כ הבא. כמו אין מלחמה בעולם. 

הצעד של החטופים שחזרו הוא קודם כל תעודת עניות להנהגה הישראלית שהחליטה בשלב מסוים, כמו שאמר שר האוצר, ש"חטופים זה חשוב, אבל זה לא הכי חשוב". כנראה שיותר חשוב לדאוג לישיבות של החרדים, למשרדי ממשלה ריקים מתוכן ולכמות הפוליטיקאים שיהיו בוועדה לבחירת שופטים. מי שהיו צריכים להזיז הכל הצידה, ולעבוד 24/7 במטרה אחת ברורה, שמו את החטופים בצד למען אינטרס אישי בזוי.

האם הראיון הזה באמת ישפיע על טראמפ? האמת העצובה היא שטראמפ לא ממש רואה את CBS, עוד רשת שמזוהה בעיניו עם ה"פייק ניוז מדיה". הבמה שבחרו החטופים ללא ספק מכובדת, אבל נדמה שהיא נועדה להשפיע יותר על החברה האמריקנית – אולי גם על המתווכות בעסקה – ופחות על הנשיא; לנסות ולייצר את ההדים דרך אחת התכניות החשובות בעולם, כדי להוביל להחזרתם של מי שסובלים ממש עכשיו. תוך כדי שהשורות האלה נכתבות.

מיד אחרי שהכתבה הסתיימה ותקתוק השעון של אות הפתיחה כבה, ב-CBS עברו לפרסומות. בין פרסומת לחברת ביטוח לתרופה נגד עצירות, אמריקה ככל הנראה תמשיך בשלה. הכתבה מצמררת וכואבת, אבל זה לא באמת הסיפור של האמריקאים. זה משהו שאפשר להעביר אותו הלאה, בדרך לסדרות המתח בפריים טיים של יום ראשון. כשהשעון המתקתק של CBS עוצר, בלב הישראלי הקולקטיבי השעון עדיין ממשיך לתקתק אחורה ומשאיר את הקלישאה נכונה: למלחמה הארוכה והקשה מול חמאס יש זמן. לחטופים שנשארו מאחור – אין.