הבעיה עם הסדרה של עדי אשכנזי היא שקל להפוך הכל לדאחקה

עדי אשכנזי היתה ונשארה אחת הקומיקאיות האהובות בישראל, אחת שעשתה את המסלול הקלאסי למצחיקנים בני דורה – מבית ספר למשחק, דרך "דומינו" והפינה אצל יאיר לפיד, וכלה בלהיט הגדול "מה זה השטויות האלה" – הסדרה המוקומנטרית שזכתה להצלחה גדולה ושרדה שש עונות ב"קשת". וכמו רוב הקומיקאים בני דורה, גם היא נמצאת עכשיו בשלב של גיבוש זהות חדשה.

>> המציאות לא מפחידה מספיק? אלו 10 סרטי האימה הכי טובים בנטפליקס

היא כבר לא יכולה לעשות את הקומדיה הפרועה של ימי "דומינו", וגם הקטנוע המפורסם של "מה זה השטויות האלה" מזמן התחלף במכונית – דימוי מוצלח לאשכנזי עצמה, שנעה תמידית לעבר הזרם המרכזי.  בזמן שקומיקאים אחרים כבר מגבשים סביבם סדרות או מכתתים את רגליהם בתפקידים דרמטיים, ההתבגרות של אשכנזי משתקפת בסדרה חדשה שעלתה אתמול (שלישי) ב"כאן 11" – ושמה "הייתי מתה".

מגבשת זהות חדשה. עדי אשכנזי, "הייתי מתה". צילום: אלון שפרנסקי

לידתה של הסדרה היא באירוע שהתרחש לפני 16 שנה: רגע שבו אשכנזי חוותה חוויית סף מוות במהלך טיול בהודו. הרגע שבו נשמתה כבר עזבה את הגוף ואז חזרה גרמה לתהליך הנפשי העמוק שהוא הסדרה – ניסיון להתחקות אחרי משמעות החיים ואחרי השאלה הגדולה מכל – מה קורה אחרי שאנחנו מתים?

הסדרה מרגישה קצת כמו "מה זה השטויות האלה" בגלגול הבא שלה (אפרופו גלגול נשמות). אשכנזי מביאה לשם את אותה הטכניקה שכיכבה בסדרה ההיא, רק בלבוש שונה. גם כאן יש קטעי הקומדיה שמשובצים בתוך הראיונות הרציניים, טסטמוניאלס (מונולוגים שבהם אשכנזי ישובה מול המצלמה). אשכנזי חזרה, אבל חזרה אחרת.

בפעם הראשונה אחרי המון שנים, ורגע לפני גיל חמישים, אשכנזי לא מנסה רק להצחיק, אלא גם לנסות ולהבין משהו עמוק יותר. וזה לא פשוט לקומיקאים לעשות את התהליך הזה. בן דורה גורי אלפי, למשל, עשה סדרות כמו "ככה לא מתנהגים" או "לצחוק או למות", שקשה לומר שזכו להצלחה גדולה. אז איך הולך הניסיון של אשכנזי? ובכן, פחות טוב.

על אף הכנות שאני בטוח שנמצאת אצלה, והמטרה האמיתית שמאחורי הסדרה, הדיאלוגים בינה לבין המומחים שהיא מביאה – אנשי דת, מומחי קבלה, רופאים – מרגישים מעט מאולצים ולא עוברים באופן טבעי. דווקא השיחות האישיות שלה עם אנשים רגילים, אלו שחוו את חוויית המוות, מרגישות הרבה יותר אותנטיות ויכול להיות שאפשר היה להסתפק רק בהן כדי לספק סדרה די טובה.

יש תחושה שהסדרה מנסה, לשווא, להיאבק בציניות החילונית של רוב הצופים שלה. אדם שהוא לא דתי שמגיע לראות את "הייתי מתה", מהר מאוד בונה עליו שכבות של חשדנות וחוסר אמון. אני לא חלילה טוען שמישהו מהאנשים שחוו את מה שחוו משקר, ואני מניח שהם באמת הרגישו ככה, אבל קצת קשה להאמין שבאמת היו שם רוחות וקולות מהעבר ופרוזדורים של אור. והסדרה לא ממש עוזרת במאבק הזה, כשהיא מתחילה להיכנס לעולמות גלגולי הנשמות ולסיאנסים עם מתקשרים. זה נחמד כגאג, אבל לא בטוח שזה מייצר את מה שהסדרה מנסה לייצר – כבוד לתחושה האמיתית ולסימני השאלה סביב הקיום האנושי.

קל להפוך הכל לדאחקה. עדי אשכנזי, "הייתי מתה". צילום: חניתה בורשטיין

זאת הבעיה הגדולה עם "הייתי מתה" – בסופו של דבר, היא נעשתה על ידי קומיקאית. וכשכלי הביטוי שלך הוא קומדיה, קל להפוך הכל לדאחקה. אולי דווקא בסדרה כזו, שמגיעה ממקום מאוד אישי, אפשר היה להרגיע קצת את האינסטינקט ההומוריסטי. אשכנזי באה לסיפור הזה אחרי מקרה די מדהים, וזה היה עובד לגמרי לבד – בלי כל מיני שטיקים על מעליות או על ריצה בשדה פתוח. יש תחושה שאשכנזי לא מספיק סומכת על עצמה, או עלינו, שנצליח להפריד בין האני האמיתי שלה לבין דמות הג'וקרית שהתרגלנו לראות בעשרים השנים האחרונות על המסך. אז היא מנסה, לפעמים באופן נואש, לעשות גם וגם. וזה לא ממש הולך. לפחות לא בניסיון הנוכחי.

"הייתי מתה" אמנם לא מתייחסת ישירות לטרגדיית ה-7 באוקטובר, אבל היא הדוגמא המושלמת לטלוויזיה של פוסט האסון. תכניות הריאליטי הקרנבליות והטראשיות של לפני השבת הארורה (ראינו את זה עם "הכוכב הבא" ו"האח הגדול"), מתקבלות בפחות אהבה ויותר כעס. לאט לאט אנחנו מתחילים לראות איך ערוצי הטלוויזיה מתאימים את עצמם לטון הנוכחי בחברה הישראלית עם תכניות שהן פחות צועקות וסנסציוניות, והרבה יותר מהורהרות ומחושבות. כמו, למשל, סדרה על מוות בפריים טיים של התאגיד, רגע אחרי מהדורות החדשות. האם הטלוויזיה תחזור לקרקסיות של פעם? כנראה שכן, אבל יש לי תחושה שהטון של "הייתי מתה" ימשיך לנכוח בזמן הקרוב.
"הייתי מתה", כאן 11