בין תועפות זמן המסך העודף שערוצי החדשות מחזיקים באוויר בימי המלחמה, אפשר למצוא מדי פעם פנינים ששוברים את השיעמום הרפטטיבי. לפעמים זה מרואיין הזוי שמשתלט על המיקרופון, אולי כלב מחרבן ברקע הפריים או פדיחה מצחיקה של אחד המגישים, אבל רק במקרים נדירים מאוד – נדירים מדי – קורה שנופלים על אמת צלולה וברורה שנאמרת. אמש (יום ג'), באחד משידורי שעות הבוקר חסרי הערך של כאן 11, במהלך אייטם אוטומטי על "תל אביבים שיושבים במלחמה בבתי קפה", האמת הזו התפרצה למסך. וזה לא נתן לאף אחד מהליצנים על המסך להפריע לאוטומטיות.
>>לופ החדשות האינסופי מעוות את התודעה. כבר עדיף בידור וריאליטי

בין שיחת זום עם דובר עיריית קריית שמונה לעוד לרלרת חסרת ערך על איך להפיל את חיזבאללה (אה, אתם יודעים? אז למה לא אמרתם משהו?!), כתב החינוך של כאן 11 לירן כוג'הינוף נשלח למלא עוד זמן מסך עם האייטם הכי אוטומטי לימי מלחמה – "לך לכיכר דיזנגוף", אני מדמיין את העורכת העייפה זורקת לו, "תראה איך התל אביבים יושבים בבתי הקפה". בתור מקומון תל אביבי אנחנו יכולים לאשר שמדובר באייטם שמופיע בכל מלחמה, מבצע, קורונה, משבר ומשב רוח, הפיתה עם חומוס של אייטמים – מקבילה של לדחוף משהו לפה כדי להעסיק את הלסת.

הפעם היה מדובר אפילו באייטם אקסטרה ליצני. "תראה", אומר כוג'הינוף לשדרן באולפן והחווה בידו לבית קפה בשעל הכיכר, "בתי הקפה פשוט מלאים". מאחוריו עמד הסניף החדש של מייזון קייזר, ריק להחריד ומנומנם להפליא, בטח ביחס ל-10 בבוקר – רק 7 לקוחות ישבו על פחות מחצי מהשולחנות שעל המדרכה, עובד משועמם יצא מחלל בית הקפה לתפוס שמש, ובאמת שהיה חסר רק כדור קוצים שיחלוף על פני הפריים. זה לא הפריע לכוג'הינוף להמשיך באוטומטיות, "השמש יצאה, הכיכר מתחילה להתמלא", אמר והפנה למרואיינת שלו, התל אביבית שיוצאת לבתי קפה, שלא לומר – המנותקת.

קיו להילה טוב, עיתונאית עצמאית שכתבה בין היתר ל"חדשות", "העין השביעית", "הארץ" ועוד (וגם אימו של מיכאל האוזר טוב), שתוארה בטייטל "תושבת תל-אביב" (הטעות במקור) ולוהקה, כנראה במקרה, כמרואיינת של האייטם. "איך התחושות? את פה שכנה יורדת כל יום. זה ככה מלא היה עד עכשיו?" שאל בעלגות הכתב, ונקלע לנאום תוכחה בן כ-5 דקות שאני יכול לתאר רק בתור המבט הכי מפוכח על המציאות שראיתי בכל ארבעת ימי המלחמה: "אל תיתן לזה, לא לבלבל את התמונה האמתית ולא לומר סרה בתל אביבים", החלה את דבריה, ומשם המשיכה לשבש את עצם מהות האייטם המקושקש הזה. "אין כאן שום דבר פסטורלי. שמש וקפה זה אלמנטרי. התרגלנו לחשוב שזה כאילו איזה לוקסוס, ולא, זה לא לוקסוס".

מכאן טוב המשיכה להטיח בכתב, ביושבי האולפן ובכל מי שצפה, את האבסורד שגם במלחמה הזו. היא רשפה על חוסר המוכנות של המדינה לקראת מלחמה שידעו שתבוא, על ההתשה של הציבור משנים של מאבקים ומלחמות, על התאבדות חיילים ומילואימניקים, על היעדר מיגון לאזרחים רבים ומחסור במקלטים ציבוריים לאוכלוסיות ערביות, על נרמול של מאחזים בלתי חוקיים, חוסר אמון עמוק בממשלה הנוכחית, הבטחות חסרות יישום ודיסאינפורמציה. "כולנו יודעים את זה – שבלי דרך לצאת מזה מדינית, עם הסכמים שהמילה שלום נמצאת בסופם – זה יחזור אלינו כל הזמן", אמרה בצלילות טוב לקראת הסיום. "אי אפשר לחיות על חרב. זו מין המצאה מופרעת של אנשים קיצוניים שכל הזמן מלבים את האוטומטיות הזו. זו לא מציאות שאפשר או צריך לחיות בה".

להגנת כוג'הינוף אגיד שהוא נתן לטוב לפרוש את משנתה במלואה, וללא יותר מדי הפרעות מיותרות, אבל המסגור איתו סיים את הנאום ("התיישבת בדיוק על הטייפקאסט של התל אביבית השמאלנית") והנפנוף האוטומטי שניסה להקליל את הדברים הנוקבים שאמרה ("אנחנו מקבלים את כולם") היו רק דובדבן של עצלנות על ערימת הזבל העיתונאי שניסה לחמם מחדש. וזה עוד היה כלום לעומת החרא שניסו להאכיל את הצופים מרגע שהשידור חזר לפאנל של המנחה יונתן אוחיון, עם שצף המילים ששרד מהאייטם שהוא חשב שהוא עושה: "כן יונתן, זה המצב כאן בתל אביב. אתה רואה, יש שמש, קפה, יוצאים החוצה".

היושבים בפאנל כבר היו פחות מנומסים מכוג'הינוף. "אני מסכם את הריאיון הזה: ממליץ על פחות ציניות, יותר ציונות", אמר אמיר אביבי, יו"ר תנועת הביטחוניסטים, קשקשן פאנלים מקצועי שתמצאו תחת כל אור אולפן רענן (כולל "הפטריוטים", כמובן). "אפשר כמובן להעביר ביקורת", גמגם אוחיון המנחה, וניסה לנטב את הספינה לתוכנית המקורית, "ואפשר כמובן גם לראות את בתי הקפה החיוניים שפועלים ברקע". לא היה אדם אחד בפאנל שאמר שאפשר גם לשאול את השאלות שטוב העלתה גם באולפן. שאולי גם הם צריכים לשאול אם זו מלחמת אין ברירה, ולמה הגענו אליה בחוסר מוכנות של העורף למרות שידענו שהיא בדרך, או האם הממשלה הזו אומרת לנו את האמת אחרי שלפני 8 חודשים אמרו לנו שכבר ניצחנו? אפשר, או שאפשר לדבר על קפה.

אבל במקום להתייחס למילואימניקים מתאבדים, הפאנליסטית, הח"כית לשעבר ומנכ"לית "עוגן למשפחות המילואימניקים" רחל עזריה העדיפה להשוות בין ירושלמים לתל אביבים, ולהגיד "זה בסדר, יש מקום לכולם במדינה שלנו, גם למי שאנחנו לא מסכימים עם הדעות שלו, עם ישראל חי". הפאנליסט איתן זליגר – ממייסדי תנועת הרבעון הרביעי (שטוענת שהיא "פועלת יחד להפחתת הקיטוב בחברה", אבל בפועל מקדמת אינטרסים של הממשלה) וכמובן חבר "הפטריוטים" בעברו – כבר הרחיק לכת, והגדיר את הילה טוב בתור "קול קצה מאוד זניח". ו-"מייצגת 2-3 אחוז מתושבי ישראל", והמשיך לקשקש על איך ילדי ישראל משלמים את המחיר כי בוטל פורים, לפני שאביבי החזיר את הדיון לחיזבאללה. יש הרבה אנשי יח"צ למכונות המלחמה.

איך אמרה הילה? "אנחנו רק תל אביבים, אנחנו לא אהבלים", ואף אחד לא נופל לספין העצלני של עכברי האולפן. יותר מכל, מה שהריאיון הזה עשה זה לחשוף את עליבותה של תקשורת המיינסטרים הנוכחית ואת היעדר עמוד השדרה העיתונאי שלה. את העליבות שהגענו אליה, חוסר המסוגלות להתמודד עם מסר מורכב שמאתגר את הקונצנזוס האולפני, שלא לדבר על מעלה שאלות שכלב השמירה של הדמוקרטיה אמור להעלות. תקשורת שנותנת זמן מסך בלתי נגמר לביטחוניסטים כמו אמיר אביבי, שלא יודעים להתמודד עם ביקורת נדרשת גם כשהיא מכה להם על האף. תקשורת שכבר שנים לא עושה את עבודה, אלא פועלת באוטומטיות של טייפקאסט על "תל אביבים מנותקים ששותים קפה". עכשיו תגידו לי אתם, מי מנותק באמת?

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• המסך
• בתי קפה בתל אביב