כשהיא במלחמת הישרדות עם כל העולם, ובעיקר כשהדדליין לוחץ (רק עוד חצי שנה לאירוויזיון), העונה העשירית של "הכוכב הבא" מעלה הילוך עם שני פרקים תוך יומיים. הסיבה, כמובן, היא ההתנגשות הבלתי נמנעת עם המלחמה, שכזכור כבר דחתה שידור של פרק אחד, וגרמה לכך שהלו"ז הצפוף ממילא הצטופף עוד יותר."הכוכב" מוצאת את עצמה בתוך פלונטר כמעט בלתי אפשרי: מצד אחד, עליה הוטלה המשימה לבחור את השיר לאירוויזיון – ויש, כאמור, רק עוד חצי שנה עד שזמר/זמרת/אנדרה דיי (ועוד נגיע לזה) יצטרכו לעלות לבמה עם שיר חדש וגם לבצע אותו; מצד שני, התוכנית מנסה לקיים שואו בתחרותיות מאוד גבוהה, אבל בלי תחרות; ומצד שלישי, עצם קיומם נתפס בעיניי לא מעט אנשים כתכלית כל הרע.

וכך, נמשכת גם מגמת ההתנצלות. שני הפרקים ביומיים האחרונים נפתחו עם המס הקבוע שהכוכב צריכה לשלם כדי להרשות לעצמה לשדר תוכנית בידור – בפרק במוצ"ש הופיעה מוריה אנג'ל, תושבת נתיבות; בפרק אתמול (ראשון) עלה לבמה סגן במילואים שאולי גרילניק, שהוא חייל שהגיע ישר מהמילואים בשירות הצבאי בדרום. כלומר, כדי להתעסק עם "סתם" זמרים רגילים – צריכים קודם כל לתת את הכבוד לצה"ל או לתושבי הדרום. זאת הדרך של הפורמט לשדר "אנחנו קשובים" – אנחנו לא סתם באים לבדר או חס וחלילה ליהנות. אנחנו חלק מהמאמץ המלחמתי.

וכאמור, שוב הגיע אלינו "Rise Up" של אנדרה דיי. הפעם הוא בוצע ע"י אנג'ל, אחרי שבפרק הראשון הוא כבר בוצע על ידי עדן גולן. ואחרי שכבר ראינו את "Anyone" של דמי לובאטו חוזר על עצמו, אפשר כבר להגיד שמדובר בסוג של עצלות מחשבתית. "Rise Up" או "Anyone" הם הביצוע הקלאסי לכוכב הבא מודל 2023 – בלדות סול מרגשות, מפוצצות במניירות, כאלה שמכוונות ישר למקום הרגיש של הצופים. בלוטות הדמע.

כשרואים את "הכוכב הבא", אי אפשר שלא לחוש במניפולציה הרגשית. אני רחוק מלהיות טיפוס ציני, אבל אני מודה שגם אני נשבר בשלב מסוים. יש תחושה שבעולם הרגשי של "הכוכב הבא" יש (כמעט, ועוד נגיע ליוצאים מן הכלל) רגש אחד – בכי. רוב המחמאות של השופטים נוגעות שוב ושוב בשורש "ר.ג.ש", לרוב השופטים יש לחלוחית בעיניים תוך כדי שהם שומעים את השירים. וזה נכון שכולנו רוצים לבכות עכשיו (חלקנו עושים את זה יותר מפעם אחת ביום, גם בלי "הכוכב הבא" – המציאות עצובה מספיק), אבל לא התכוונו שזה יקרה כל הזמן.

יש עולם של רגשות שנעדר לחלוטין מהבמה של "הכוכב הבא". כעס, למשל (ולא חסר כעס בחיים שלנו), כמעט ולא מופיע. הומור או ניסיון להצחיק? יוק. אפילו לא שירי אהבה פשוטים – כולם שירים מסגנון עדות ה"לצאת מדיכאון". שירים שנועדו לחזק, באמצעות הפיתרון היחיד שמציעה "הכוכב" לבעיות שלנו – והיא פשוט לבכות את זה החוצה. בלי להרגיש כמה זה ציני בדרך. באיזשהו שלב, הרצון הזה להתרגש ולהתרגש ולהתרגש הופך להיות מאוס – וגורם לך דווקא להקשיח את הלב, ולא להיפתח אליו.

התחושה היא שזה המתכון הבטוח לעבור שלב בתוכנית – שלוף את קלף הרגש ותגיע כמעט בוודאות ל-70 אחוזים הרצויים, לעתים קרובות גם להרבה יותר. יבבה אחת של סול תעזור לך לחצות את הרף, גם אם תשיר את "יונתן הקטן" או "יאללה יא נסראללה". וזה ידוע עוד לפני המלחמה. כאן צריך להזכיר מטרה נוספת של התכנית: להכין אותנו לאירוויזיון.מתי בדיוק הצלחנו עם שירים נוגים בתחרות האירופית? כששלחנו את דוד ד'אור או שרית חדד או ליאורה עם בלדות פסנתר עצובות, לא סיימנו במקומות גבוהים במיוחד. הצלחנו דווקא כשהבאנו את ישראל וכשחיפשנו להרים, עם "דיווה" או "אבניבי" או "טוי". אז איך בדיוק החיפוש אחרי "הכוכב הבא של האירוויזיון" מתלבש עם זה שכולם מנסים להישמע כמו אדל?

בדיוק בגלל זה, צריך לשבח את מי שבכל זאת יצאו מהקופסא – ובעיקרם שניים, יונתן ביטון שהביא ביצוע נהדר (בעיניי) ל"ככה זה" של נינט וטונה, וכוכב הרשת עידו ברטל שעשה מאש אפ שאפילו העלה חיוך בין "איפה היית" של בית הבובות ו"לך לישון" של אנה זק. ההיסטוריה מלמדת שדווקא מי שיוצא קצת את גבולות הפסנתר והמבט המצועף למצלמה, מצליח יותר – הלוואי וזה יקרה גם כאן. מי ייתן ותהיו הנטע ברזילי החדשה.

לצד כל אלה, "הכוכב" חזרו לעוד מנהג עתיק – וקצת מעצבן – והוא לדחוף בכוח את מועמדי העבר. הפעם זה היה אליאב זוהר, מי שלא שמענו עליו בכלל מאז הגמר שבו ניצח (ולא סלחנו על השוד של נופיה ידידיה ומיטב שרמן) אבל פתאום קפץ לבקר, כי אחת המתמודדות (אדל זלצר שמה) בחרה לבצע את…. "מיכל", השיר הרלוונטי היחיד שיש לזוהר בקטלוג. ואני מאמין לזלצר שהבחירה לבצע את "מיכל" הגיעה מתוך מניע אמיתי וכן, אבל כשזה בתוך המכונה של "קשת" – קשה כבר להבדיל בין האמת לזיוף.

וכן, צריך לדבר גם על אריק סיני. בפרק של מוצ"ש, זו היתה אמורה להיות גולת הכותרת – הזמר הוותיק (והמוצלח) שעושה קאמבק כדי לנסות ולהראות שכוחו עדיין במותניו. עם סיני אין בעיה בכלל – הביצוע שלו ל"שמיים" של יגאל בשן ז"ל היה מדהים (ועוד יותר מדהימה ההחלטה הלא מובנת מאליה ללכת על שיר של מישהו אחר, ולא על אחד הלהיטים המובנים מאליהם של סיני עצמו – ויש לא מעט). מה שהפריע – מה לעשות? – זו הסיטואציה.

כי עצם הנוכחות של סיני בתכנית שמה את כולם במצב בלתי אפשרי. בטח את השופטים, רובם צעירים בהרבה ממנו – ורובם עשו הרבה פחות ממנו בעולם המוזיקה. סיני נראה לי כמו איש צנוע שלא מחפש כיבודים, אבל ברור שאין דרך לנצח במצב הזה. כשהם מעבירים אותו (כמובן תוך סטנדינג אוביישן), זה מתפרש כחנופה. אם חס וחלילה הם לא יעבירו אותו, זו כבר תהיה חוצפה – איך זמר כמו עדן חסון לא מעביר אגדה מוזיקלית ישראלית? ולכן התחושה שלי היא שאריק סיני הוא גימיק מצוין (וזה יביא עוד כמה ביצועים מאוד יפים, כיאה לזמר המצוין שהוא), אבל לא באמת ייצג את ישראל באירוויזיון הבא.

התחושה היא ש"הכוכב הבא" לא ממש מוצאת את מקומה בתוך הפלונטר הזה, שהיא חיה בתוכו. זה שמצד אחד צריך לקיים תחרות, ומצד שני כל הזמן להעמיד פנים שהם בכלל מופע חיזוק לחיילים. באיזשהו שלב, כמו שתכניות אחרות ("ארץ נהדרת" למשל) עשו את האדפטציה וחזרו לייצר את מה שהם רגילים, כך "הכוכב" תצטרך להוריד את המניירות, לוותר על המחוות המוגזמות, להפסיק עם הניסיונות לרגש – ולהתחיל את העונה באמת. כי הזמן דוחק, ואיגוד השידור האירופי לא בדיוק מחכה שרן דנקר יפסיק לשיר את "אני אש".

• המסך
• קשת
• הכוכב הבא לאירוויזיון
• ריאליטי
• מוזיקה ישראלית