פתאום יש פה זמרים: העונה של "הכוכב הבא" סוף סוף התחילה

הפרק התשיעי בעונה העשירית של "הכוכב הבא לאירוויזיון" כמעט הרגיש כמו פרק איחוד של סדרה ישנה. בהינתן האווירה מסביב, שלא מאוד מקבלת חדשנות או דברים שמותחים את הגבולות – נדמה שהפקת "הכוכב" הלכה אל המוצר הכי טוב, הכי נמכר והכי פשוט להכנה: נוסטלגיה. 

"הכוכב הבא" חזרה אתמול לחתיכות שונות ומשונות מההיסטוריה הקרובה והרחוקה של מפעלות "כוכב נולד", ממישל כהן שזכה ב"בית ספר למוזיקה" (תכנית הבת), דרך שרון קידושין שהיתה ב"כוכב נולד 10", ריקי גל השופטת לשעבר שחזרה, מרגי שהפסיד לנטע בעונה החמישית וקפץ שוב לבקר– בקיצור, "הכוכב" ויתרה על תוכנית חדשה ובחרה לשדר לקט – לקט מהעבר שלה, של דמויות וסימני דרך שהיא פיזרה לאורך יותר מעשרים שנות קיום על המסך שלכם (בווריאציות שונות).

הביצוע של מישל כהן היה, אם תרצו, האבטיפוס של ביצועי "הכוכב הבא" בעונה הנוכחית: זמר שניצח ב"בית ספר למוזיקה" בוחר שיר שבוצע על ידי אחת השופטות ("כשאת עצובה", שבוצע על ידי שירי מימון בעונה הראשונה), ונחתם במילים "בצבא הכי חזק שבעולם אלחם למענך". יש פה צבא, יש פה שירי, יש פה בית ספר למוזיקה – הכל יושב נכון בפאזל. במובן הזה, זו בחירת שיר מושלמת של כהן, ולא סתם הוא עבר די בקלות.

יש סיבה ש"הכוכב" כל כך מנגנת על הנוסטלגיה שלנו כצופים (זורקת לנו "ממבר בריז", כמו שאומרים בסאות'פארק) – והיא כפולה. מצד אחד, יש את הידיעה הברורה שיותר מדי אדג'יות כנראה לא תעשה טוב לצופים (וזו, אחרי הכל, המטרה של התוכנית "בימים קשים אלה"). ומצד שני, יש את הרצון להזכיר לצופים שהם רואים אימפריה. להציע משהו מגובש ושלם שהוא החבילה "הכוכב נולדית", כמו שרירן שמציג לראווה את הריבועים שלו בבטן. ומפעלות כוכב נולד אכן מפוארים, אבל לפעמים אנחנו שוכחים שאנחנו לא בתצוגת ראווה – אלא בתוכנית שיש לה מטרה מאוד מסוימת וספציפית.

בהמשך  נתקלנו בעוד בעיה של הפורמט מול המציאות שמקיפה אותו – חוסר הנעימות הברור של השופטים מול עניין ההדחה. "הדחה" נתפסת כמושג מאוד אכזרי, מאוד ריאליטי במובן הרע של המילה. הוא מייצג דורסנות, תחרות – כל הדברים ש"הכוכב" מקפידה להזכיר לנו שהיא לא בתקופה הזאת. לכן נורא נזהרים שם בכבודם של המתמודדים – זוכרים שפעם שבכוכב נולד היה את מוסד "האודישנים המפדחים"? היום הוא מת. כבר לא צוחקים על אנשים שלא יודעים לשיר, אלא להפך – כולם יודעים לשיר. כולם מהממים. כולם מרגשים. וכולם "חייבים חייבים חייבים לעבור", אבל מה לעשות שיש מציאות.

ובמציאות הזו, "הכוכב הבא" היא תוכנית תחרותית. תוכנית שיש בה יסוד ספורטיבי – תוכנית שבה לא כולם יכולים לנצח ולא כולם יכולים להיכנס לנבחרת, וגם לא כולם שרים כל כך טוב. דוגמא קלאסית הייתה בביצוע של ענאל בנדר, בסך הכל בת 16, שעלתה עם "How Far I'll Go", שיר הנושא של "מואנה" (שמרגי שר באודישן שלו בעונה שבה הוא התמודד, ממבר בריז כבר אמרנו?). האמת צריכה היתה להיאמר: זה לא היה ביצוע טוב. בטח בהשוואה לביצועים אחרים בפרק, שהיה איכותי יחסית. בנדר נשמעת כמו זמרת לא רעה, אבל ראו בבירור שהיא התרגשה – והאמת? לא עברה טוב. בסופו של דבר היא לא עברה, אבל גם כשהיא לא עברה, מיד כולם עטפו אותה בשירי הלל, כמעט מתנצלים על כך שנאלצו להדיח אותה. ובכן, תשמעו, זה הפורמט ואולי כדאי להפסיק לברוח ממנו.

במובן הזה, היה קצת אירוני שדווקא בתכנית הזו הם החזירו את ריקי גל – אולי ה-סמל לשופטת שלא דפקה חשבון, שהקפידה עם הזמרים על קוצו של יוד, שהייתה קפדנית וקשוחה ונצמדה מאוד לאמת המוזיקלית. ההפך הגמור מקרן פלס, שירי מימון או איתי לוי, שמביטים בעיניים מצועפות על כל המתמודדים ואחרי חצי דקה זורקים משפט כמו "היא שרה נורא יפה". כך נראה יקום שבו אין מפסידים, עד שהוא נתקל ביקום שבו בכל זאת צריך להפריד בין טובים לטובים יותר.

דבר אחד צריך להגיד לזכותו של הפרק הזה, ואולי לזכותה של העונה הזאת: משהו מתחיל להשתנות. אולי בהשפעת אווירת המלחמה שקצת מתחילה להתפוגג, אולי בהשפעת הביקורות – "הכוכב הבא" מתחילה להביא טעמים אחרים למסך וזמרים שמביאים הרבה יותר איכות וגוונים אחרים – בניגוד לביצועים החד גוניים (והמשעממים) של תחילת העונה.

נפתח באיתי בן שלום, שאפרופו ריקי גל – הפליא בביצוע מאוד מרגש ל"היי שקטה". לכאורה ביצוע קלאסי לתקופת המלחמה, שיר עצוב ומנחם, אבל בן שלום הצליח לצבוע אותו בצבעים נהדרים ונתן לביצוע חיות מסוימת שלא היה בה רק מלנכוליה ורצון ללחוץ על בלוטות הדמע. בעיקר, יש תחושה שבן שלום יוכל להיות טוב גם קדימה, לא רק בביצוע הנוכחי, ומספק יותר פוטנציאל רחב להמשך.

השני הוא רומן בלוב – האנטיתזה המובהקת לכל מה שראינו עד הנה בעונה הזאת. הוא נראה אחרת (צמות, משקפיים ואפילו שמלה), הוא מדבר אחרת (כלומר לא עברית) ובעיקר הוא בא עם אנרגיות אחרות. מסוג האמנים שגורמים לך להודות לאל הטוב – סוף סוף, קצת יציאה מהגבולות השמרניים! בלוב לא בא עם איזו בלדת סול מרגשת, אלא עם "Believer" של אימג'ין דרגונס, להיט ענק אמנם, אבל שיר שסוף סוף מביא משהו טיפה אחר סגנונית. שיר שמנסה להרים את הצופים או להזיז אותם, ולא רק לגרום להם למרר בבכי.

השלישית היא שרון קידושין – שכאמור, באה אחרי ההופעה שלה ב"כוכב נולד 10", אבל באה בגרסה אחרת לגמרי. אצלה, האנטיתזה לעונה היא ברמה הצורנית – היא לא באה עם המשפחה שלה, כי היא לא חשבה שצריך להתרכז בזה. היא לא באה עם קאבר לשיר מרגש שכולם מכירים, אלא עם שיר שהיא עצמה כתבה, "הכול בוער" (פורמט שהוכח כמשהו שעובד ב"כוכב הבא" – אחרי העונה הקודמת שייצרה שני שירים מוצלחים פרי עטם של הזמרים, "חופש ממך" של נופיה ידידיה וכמובן "מיכל" של הזוכה אליאב זוהר).

קידושין נתנה ביצוע נפלא ובעיקר אותנטי. האמנת לכל מילה שהיא אמרה, מה שהיה קשה להגיד אחרי הרצף הארוך של ביצועי המניירות שראינו יותר מדי מהן בעונה הזאת. בן שלום, בלוב וקידושין – כל אחד בדרכו – מציגים איכות שעוד לא היתה העונה, ובעיקר מצליחים להוציא את העונה הזאת קצת מהקיבעון שנכפה עליה. ובמלים אחרות – יש מצב שאחרי דרך ארוכה ומפותלת, ולא פחות מתשעה פרקים, אפשר להגיד שהעונה התחילה באמת.