אלו 20 הסדרות הכי טובות על המסך שלכם. הערב. עכשיו. מיד

עדכון אחרון: 16.11.2022. המספר בכחול הוא המקום האחרון בו הופיעה התוכנית ברשימה. אין מספר? סימן שהיא רק התווספה

1. The Old Man ("הזקן")

פעם בעשור בערך מגיעה סדרה כמו "הזקן". כל מילה שכתב עליה עודד קרמר בביקורת שלו מדויקת: "זאת אחת הסדרות הטובות של השנה. היא תשאיר אתכם בלי אוויר". היא תעשה גם הרבה יותר מזה. היא תגרום לכם לחשוב. היא תגרום לכם לשבת על קצה הספה. היא תגרום לכם לחלום עליה. היא תיכנס לכם מתחת לעור. ג'ף ברידג'ס וג'ון לית'גו מחזיקים אותה על הגב כמו שרק צמד מאסטרואים ותיקים יכולים, העלילה מתהפכת לכם על הראש, הדיאלוגים ארוכים ומהפנטים, איכות נוטפת מהמסך בכל פריים. ניתוח מעמיק שלה עשוי לחשוף שמדובר לא רק בסדרה על הזדקנות אישית, אלא גם על הזדקנות של אידיאות ואולי בעצם על הזדקנותו של מדיום הטלוויזיה עצמו. אבל עזבו ניתוח מעמיק. רוצו לראות. 

2. Industry ("התעשייה") (14)

לא היינו הראשונים לטעון ש"התעשייה" היא החוליה הרעיונית החסרה בין "יורשים" ו"אופוריה", וגם לא נהיה האחרונים (אפילו "הארץ" נזכרו להצטרף חודש אחרינו), אבל כמעט כולם פספסו את האיכויות שלה בעונתה הראשונה. עכשיו משהפכה בעונתה השנייה ללהיט היסטרי ועתיר באזז (בדומה למה שקרה ל"יורשים", אגב), מותר כבר להתלהב בלי להתנצל מהטייק שלה על החיים בצל הקפיטליזם המאוחר. הסדרה נעשתה מורכבת יותר – כפי שאפשר היה לצפות מהפקה משותפת של HBO וה-BBC – ועל רקע השילוב של סקס, סמים, כסף גדול ותככים בבנק השקעות גדול, התחזק בעונה הזו הרובד האנושי והרגשי של הסדרה ברגעים מפתיעים של עדינות. הדמויות התחדדו והתעגלו. הסדרה הזאת מוכנה לקלוזאפ שלה. חבל אם תצטרפו להייפ רק בעונה הבאה.

3. House of the Dragon ("בית הדרקון") (4)

הכל היה מוכן לפלופ הגדול של העשור. החוכמה הקולקטיבית הייתה שאף אחד לא רוצה שום דבר שקשור ל"משחקי הכס" אחרי האכזבה הגלובלית מעונתה האחרונה. החוכמה הקולקטיבית שוב יצאה מטומטמת. "בית הדרקון" הציגה עונה ראשונה מפוארת של טלוויזיה עילאית, קרובה מאוד ברמתה לעונה הראשונה של סדרת האם שלה אם לא למעלה מכך, הציגה דמויות שקל להתאבסס עליהן וניפצה לא מעט שיאי צפייה עבור HBO. צריך רק לקחת בחשבון את הביקורת של לירון רודיק לפני שמתלהבים ומשקיעים רגשית יותר מדי: הניסיון מלמד שמכאן זה יכול ואף צפוי להידרדר.

4. The Bear ("הדב") (2)

ללא ספק הסדרה הכי מפתיעה של השנה. צילום אלים ונוירוטי שמזכיר את "יהלום לא מלוטש" (המותחן המטורף של האחים ספדי בכיכובו של אדם סנדלר) פוגש סצנות מטבח מרהיבות, לא משנה אם הן מתרחשות במסעדת מישלן או בבסטת סנדוויצ'ים מטונפת בשיקגו, לחוויה ויזואלית שאין כמוה. הסיפור אמנם די מינימליסטי – שף עטור שבחים שהגיע לסף התמוטטות עצבים חוזר הביתה לרשת את המסעדה הכושלת של אחיו המנוח – אבל במהרה מבינים שמדובר פשוט בשורה של דמויות שאי אפשר שלא להתאהב בהן, בריבים, בקללות, באובססיות, במסירות האינסופית שלהן למטרה. אינטנסיבי כמו משמרת עמוסה במטבח של מסעדה, טריפ מטורף לכל מי שאי פעם עבד באחת – ומומלץ לגמרי גם לכל מי שלא.

5. Atlanta ("אטלנטה") (8)

המגנום אופוס של דונלד גלובר נמצא בעיצומה של עונת סיום, ולמרות שההייפ עליה דעך קלות, היא עדיין בקלות אחת הסדרות הכי יצירתיות, חכמות ומעניינות על המסך. ובעונה הזו היא גם חזרה להיות כיפית. העונה השלישית, יש להודות, הרגישה קצת כמו מבחן לעד כמה עמוק אתם מוכנים לצלול במורד חור הארנב שהוא ראשו של גלובר, אבל העונה הרביעית מרגישה כמו הפרס למי שצלח את האתגר. בין סוריאליזם קורע לריאליזם קורע לב, אמירות חדות על עולם המוזיקה והצצה לתרבות האפרו-אמריקאית מבפנים – אטלנטה חזרה להיות אטלנטה של העונות הראשונות, וכיפית מתמיד. ואם אתם בכל זאת נאבדים בתוך כל הסוריאליזם, הריקאפ של מתן שרון כאן כדי לעזור.

6. Five Days at Memorial ("חמישה ימים בממוריאל")

העולם צריך גם סדרות כבדות. סדרות שמורידות על צופיהן את כל מטען הצער והיגון של המצב האנושי עם פטיש-אוויר. "צ'רנוביל" הייתה סדרה כזאת. "חמישה ימים בממוריאל", עוד סדרה מעולה של אפל TV+, מזכירה אותה לא מעט. גם היא עוסקת באסון שתוקף מעצמה מתפוררת – כאן זה הוריקן קתרינה בניו אורלינס ומה שקרה מיד אחריו בבית החולים העירוני – וגם היא תקרע לכם את הלב ותרגש אתכם עד דמעות. בהתחשב בכך שמדובר בסרט אסונות שהתמזג בסדרת בית חולים ומבוסס על סיפור אמיתי, הרבה יותר אנשים היו צריכים לצפות בה. מה שיפה בסטרימינג זה שאף פעם לא מאוחר.

7. The Patient ("המטופל") (11)

סטיב קארל הוא יקיר מערכת "טיים אאוט" מאז ימי "המשרד", ג'ו וייסברג הוא יוצר הטלוויזיה המועדף עלינו מאז "האמריקאים", ושיתוף הפעולה המסקרן ביניהם הביא אל FX ו-Hulu את אחת הסדרות הבלתי צפויות של השנה. הפרק האחרון שלה שודר השבוע (25.10), ובלי יותר מדי ספוילרים אפשר לספר שמעולם לא ראיתם מערכת יחסים מורכבת יותר מאשר זו שבין פסיכולוג במשבר נפשי עמוק שאשתו נהרגה ובנו חזר בתשובה ובין הרוצח הסדרתי שחטף וכלא אותו כדי שיעזור לו להיות פחות רוצח סדרתי. אם כי מערכת היחסים שלנו עם הפסיכולוגית שלנו די מתקרבת לזה.

8. MO ("מו")

מו הוא מוחמד עמר, סטנדאפיסט פלסטיני-אמריקאי, שיצר כאן דרמה קומית אוטוביוגרפית. אבל בעוד שסטנדאפיסטים אחרים שעושים סדרות על השנים המעצבות שלהם מתמקדים הרבה פעמים בתחילת המסע שלהם לבמה ("קראשינג" של פיט הולמס ועוד רבות), את מו זה בכלל לא מעניין – מעניין אותו לשרוד בתור מהגר לא חוקי בדרום ארצות הברית, מעניין אותו לעשות קצת כסף בכל מיני אמצעים חצי חוקיים ומעניינת אותו המשפחה החמה, המלחיצה, האהובה והדפוקה שלו. זו סדרה פוליטית לגמרי אבל אף פעם לא פלקטית, שמזכירה קצת את "אטלנטה" מינוס כל הסוריאליזם (העובדה שגם היא מתרחשת בטקסס עוזרת גם היא). אבל הדגש בה הוא תמיד קודם כל על אנשים ולא על דעות, וצריך לומר שגם מי שמעולם לא הזיל דמעה על הכיבוש לגמרי יתאהב במו הכריזמטי, שכל הזמן מוצא את עצמו לא מספיק פלסטיני בשביל אמא שלו אבל הרבה יותר מדי ערבי בשביל כל השאר.

9. Dahmer – Monster: The Jeffrey Dahmer Story ("דאהמר – מפלצת: סיפורו של ג'פרי דאהמר")

תאהבו אותו או תשנאו אותו, מדהים שהפסיכופט הזה כל כך טוב בלעשות את מה שהוא עושה שוב ושוב. אנחנו כמובן מדברים על ראיין מרפי. הסדרה שיצר על הרוצח הסדרתי הנודע לשמצה היא כנראה המאמץ הגדול ביותר של מרפי לייצר משהו שמצליח להתעלות מעל לטראש מסוגנן לעילא (ואל תשלפו לנו את הסדרה על או.ג'יי, זה מגה טראש), והוא באמת הצליח לנצל את כישרונו הויזואלי מבלי לבוא על חשבון סיפור. הקאמפיות ירדה במינון לטובת אנושיות – או אי-אנושיות – ובעזרת קאסט שחקנים באמת מצוין, סוף סוף מרפי יצר סדרה שהיא הרבה יותר מנקרת בנשמה מאשר מנקרת עיניים.

10. Andor ("אנדור")

עורו מעריצי Star Wars, בהנחה שנותרו כאן כאלה אחרי הטבח שביצעו הסרטים האחרונים בסדרה במורשת של הפרנצ'ייז, כי "אנדור" היא כל מה שיכולנו לייחל לו. שמונה פרקים אל תוך העונה בדיסני פלוס ויש לנו סדרה מצוינת, בלי סקייווקרים וסולואים ופלפטינים, שמתמקדת בקורותיו של קאסיאן אנדור (דייגו לונה הלוהט, שגילם את אותה דמות גם ב"Rogue One"), גנב קטן בשולי הגלקסיה שהופך למהפכן ולאחד ממובילי המרד נגד האימפריה הגלקטית. הוא מוקף באנסמבל שחקנים מרהיב (כולל פורסט וויטקר, אנדי סרקיס וסטלן סקארגארד) ובהפקה מופתית ומושקעת, והיוצר טוני גילרוי מצליח לפתח כמו בוס את היקום של "Rogue One". כזה כיף לא היה לנו עם מוצר של Star Wars מאז "המנדלוריאן".

11. She-Hulk: Attorney at Law ("שי-האלק: עורכת דין בשירות החוק") (10)

אל תתנו לגייטקיפינג של מעריצי מארוול הצעירים להטעות אתכם – שי האלק היא בדיוק הסדרה שתאגיד הקומיקס היה צריך בשלב הזה, רגע אחרי שהתנפח מחשיבות עצמית. בין כל הגיבורים המשתנים של שלב 4 ומגוון סדרות לא יציב ברמתו, שי האלק כיוונה מראש למשהו חסר משקל סגולי. היא לא חפה מפגמים כמובן, וזה שהיא מודעת לפגמים לא בהכרח פוטר אותה, אבל היא גם לא מתיימרת להיות יותר מזה. היא פשוט סדרה קומית מטופשת על אישה ירוקה, שזה מראש דבר די מטופש והגיע הזמן שאחת מדמויות מארוול תגיד את זה. וכל עניין שבירת הקיר הרביעי ומשחקי המטא הם בדיוק הכיף הקומיקסי שהיה חסר קצת ב-MCU.

12. Rick and Morty ("ריק ומורטי")

הסדרה המצויירת של דן הרמן וג'סטין רוילנד החלה בתור הלהיט הבועט של הרגע, טיפה פאנבייס נאמן ואז בלתי נסבל, נתקעה בתחת של עצמה ורק אחרי שקיבלה מספיק אוויר לכמה עונות רצופות, היא סוף סוף התייצבה למה שהיא היתה אמורה להיות מלחתחילה: קומדיית מד"ב מאויירת שלועגת לז'אנר ומדי פעם מציעה רגעים מבריקים. העונה הנוכחית, שישית במספר, אולי לא עושה יותר מדי רעש אבל דווקא השקט הזה מאפשר לה להיות עונה מבדרת וחכמה מבלי להתחכם יותר מדי. וכן, עדיין יש רגעים מבריקים, הם פשוט לא הופכים לטי-שירט יום אחרי ששודרו, וזה מצוין.

13. What We Do in the Shadows ("מה שקורה בצללים") (6)

עוד נדבך בתהליך ההשתלטות המהיר של טאיקה וואיטיטי (שלא נאמר… בליצקריג?) על עולם הטלוויזיה והקולנוע, העונה הרביעית של קומדיית הערפדית המופרעת שלו ושל ג'מיין קלמנט ("טיסת הקונקורד") מצליחה להיות עוד יותר מצחיקה, עוד יותר מופרעת, עוד יותר מוגזמת – הפעם, בין היתר, בזכות תינוק-מבוגר קריפי במיוחד המצטרף לחבורה (לא ניכנס למחוזות הספוילרים כרגע). חוץ מזה, מאט בארי הוא עדיין הנוכחות המבורכת ביותר שיש על המסך. מאט בארי צריך לשחק בכל דבר.

14. Documentary Now! ("דוקו עכשיו!")

החזרה של "דוקו עכשיו!" לעונה רביעית זה כמו לקבל מתנה כששכחת שיש לך יום הולדת. אנתולוגיה קומית קטנה ומופלאה, מבית היוצר של ביל היידר ("בארי") ופרד ארמיסן ("פורטלנדיה"; שניהם הם, כמובן, גם יוצאי "סאטרדיי נייט לייב"), שרצה כבר מאז 2015 – מה שאומר שהשניים עושים עונה חדשה בדיוק כשבא להם, ומרגישים את זה. כל פרק הוא עולם ומלואו: פארודיה ישירה על דוקו אחר, עם קאסט אחר (רק היידר וארמיסן מופיעים שוב ושוב, אבל בשאר הזמן יש פה אורחים כמו ג'ון מולייני, אלכסנדר סקארסגארד, אוון וילסון, מייקל קיטון ולפעמים אפילו מקבלים הפתעה כמו דיוויד צ'אנג בתפקיד עצמו). העונה החדשה נפתחה בינתיים עם פרודיה מופלאה על וורנר הרצוג, אבל ההמלצה שלנו למי שנכנס אליה רק עכשיו היא לעבור אחורנית על רשימת הפרקים עד כה ולבחור פרק שצוחק על דוקו שאתם מכירים טוב. זה ממש משפר את החוויה.

15. Interview With the Vampire ("ראיון עם ערפד")

אחרי עשורים של תהילה, מאז "באפי" ועד "דם אמיתי", איבדו הערפדים את הקסם שהילכו על יוצרי טלוויזיה ומנהלי תוכניות והתפיידו ממרכז הבמה בענן עשן. אף אחד לא חשב שעיבוד מחודש ל"ריאיון עם ערפד" הוא מה שיציל את תת-הז'אנר, אבל ב-AMC הצליחו להפיק מרב המכר הסבנטיזי של הסופרת אן רייס יצירה עדכנית ורלוונטית. ארבעה פרקים לתוך העונה והיא רק משתבחת מפרק לפרק, מפחידה וסקסית, בול בזמן להאלווין. עם דירוג נדיר של 99 אחוזים ב-Rotten Tomatoes, שחקנים חתיכים ונהדרים ועלילה שמצליחה בשלל טריקים מתעתעים לרתק גם את מי שכבר מכיר אותה, זאת אחת ההפתעות הגדולות של השנה. בו.

16. Cyberpunk: Edgerunners ("סייברפאנק: אדג'ראנרס")

קחו נשימה שניה, זה הולך להיות מסובך: זוהי סדרת אנימה יפנית, המבוססת על משחק מחשב פולני ("Cyberpunk 2077"), המבוססת בכלל על שיטת משחק תפקידים שולחני אמריקאי. בעצם, זה לא מסובך בכלל: מדובר בסדרת אנימה כיפית, מהירה, מלחיצה ומעל הכל – היא פשוט מדהימה ויזואלית (עבודה מדהימה של האולפנים היפניים Studio Trigger), במיוחד בכל פעם שההתרחשות קופאת לכמה רגעים בקלוז-אפ קיצוני וכל פריים הופך ליצירת אמנות. הסיפור פשוט על גבול הבנאלי (נער צעיר מוותר על עתיד מבטיח בתור עובד אפור בתאגיד ענק ובמקום זאת ממציא את עצמו מחדש כשכיר חרב, בעזרת כמה חברים חדשים. אבל אל תדאגו, גם זה מקבל כמה טוויסטים) והעובדה שמדובר בעולם מד"בי די נהיר לעיניים מערביות אומרים שמדובר גם בסדרת אנימה נגישה מאוד גם למי שלא ממש שוחה בז'אנר. אמרנו כבר שהיא פשוט ממתק לעיניים?

17. The Rehearsal ("חזרה גנרלית") (3)

גם אם תחפשו בנרות, לא תמצאו סדרה כמותה על המסך שלכם. הפרויקט השני של ניית'ן פילדר מצליח להיות אפילו יותר מופרע, ביזארי, הזוי, מרגש, כואב ושאפתני מ"ניית'ן פור יו" האהובה בעזרת התמקדות בניית'ן עצמו, בדמות המוזרה שיצר לעצמו על המסך ובשאלה התמידית של מה מכל זה בכלל אמתי. כיאה לפילדר, הסדרה כולה היא סוג של הטרלה מורכבת שמתחילה עם קונספט מבריק (לקחת אנשים להתאמן לסיטואציות מהחיים האמיתיים דרך חזרה עם שחקנים שמגלמים תרחיש עתידי), אבל כבר בפרק השני הכל לוקח פניה מוזרה לחיי האישיים של היוצר, לעיסוק בהורות, אינטראקציה אנושית, שליטה, זיוף ורגשות אנושיים. זה כל כך מוזר, ואיכשהו כל כך נוגע וכואב, ששכחנו שאי שם זה גם אמור להיות מצחיק. ובכל זאת, זו כנראה הקומדיה הכי אפלה של השנה, ואחת הסדרות הכי מיוחדות שאי פעם ראינו.

18. Reboot ("ריבוט")

סטיבן לויתן הוא מפיק ותסריטאי הוליוודי ותיק למדי – קרדיט הכתיבה שלו מגיע אחורה עד לסיטקום הקלאסי "כנפיים", עובר דרך כמה מתחנות הקומדיה הגדולות של הניינטיז ומגיע, לבסוף, עד "משפחה מודרנית" שיצר יחד עם כריסטופר לויד. במונחי קומדיה, זה הוא שארית מעידן אבוד. אבל הסדרה החדשה שלו היא מה שהוא נולד לכתוב – סדרה ארס פואטית על ניסיון לריבוט של סיטקום ניינטיז עבש עם טוויסט לעידן המודרני. על פניו זה היה יכול להתרסק ומהר, אבל קאסט שחקנים נהדר (רייצ'ל בלום, קיגן מייקל קי, פול רייזר, ג'וני נוקסוויל מכל האנשים ועוד) לצד כתיבה חכמה מאוד שלא שוכחת פאנצ'ים מייצרים סדרה שמצליחה בו זמנית לבקר את הפורמט המיושן, וגם להיזכר שהיה בו בכל זאת כמה דברים שכל הקומדיות המודרניות יכולות ללמוד. אה, ונחמד לדעת שהוא יכול להיות קצת אדג'י כשהוא רוצה.

19. Welcome to Wrexham ("ברוכים הבאים לרקסהאם")

הסיפור הזה נשמע כאילו נולד במחולל AI: ריאן ריינולדס ("דדפול") ורוב מקלהני ("פילדלפיה זורחת") פתחו את הכיס וקנו לעצמם קבוצת כדורגל וולשית מליגה ג'. ואז הביאו צוות צילום שלם לתעד את המפגש שלהם עם אנשי הקבוצה, לא בדיוק הטיפוסים ההוליוודים המלוקקים שלרוב חגים סביב שחקנים. "וזה בדיוק מה שהופך את הסדרה לכיפית כל כך", כתב אבישי סלע בביקורת שלו. "הפער הבלתי נתפס בין שני השואומנים הקלילים לבין המועדון האפרורי והקשוח, הוא שילוב מהחלומות עבור יוצר טלוויזיה. האירוניה של ריינולדס ומקלהני משחקת תפקיד נהדר במהלך הסדרה, והם צוחקים בדיוק על ההבדלים האלה.'"ברוכים הבאים לרקסהאם' היא ממתק עבור כל מי שאוהב כדורגל, בטח עבור מי שאוהב כדורגל אנגלי – אבל תעבוד באותה מידה גם עבור אנשים שלא מבינים דבר בתחום". עד העונה הבאה של טד לאסו, רקסהאם תספק לכם את מנת האמריקאי מחוץ למים.

20. The Lord of the Rings: The Rings of Power ("שר הטבעות: טבעות הכוח")

כן, זאת הסדרה הכי יקרה בהיסטוריה. כן, היא מרשימה מאוד מבחינה ויזואלית והפקתית. כן, אמזון הצליחה לא לפשל את זה עם מאות מיליוני הדולרים ששפכה על הפריקוול הטלוויזיוני של "שר הטבעות", שהופך את המונולוג בדקות הראשונות של הסרט הראשון לסדרה בת חמש עונות. וזה משמח. אבל קשה לומר ש"טבעות הכח" הצליחה לסחוף ברמה העלילתית או עם דמויות עמוקות ומעוררות הזדהות, ולמרות נתוני צפייה חסרי תקדים (הסדרה הראשונה של אמזון שמגיעה למקום הראשון במצעדי הסטרימינג של מדד נילסן) היא לא הותירה קמט משמעותי בתרבות העכשווית. אולי בעונה הבאה.

יצאו מהרשימה (אבל עדיין מומלצים בחום)

*המספר באדום מסמן את המקום הגבוה ביותר אליו הגיעה התוכנית ברשימה*

Better Call Saul ("סמוך על סול") (1)

בפעם האחרונה שהרשימה הזו נערכה היינו רגע לפני החלק השני של העונה האחרונה, אבל סמכנו על סול, ולכן הצבנו את סדרת המופת של וינס גיליהן ופיטר גולד במקום הראשון. ואכן, אף אחד מהם לא אכזב. הסיום המושלם של הסדרה חייב אותנו להשאיר אותה במקומה המכובד, כי לא בכל יום נגמרת סדרת מופת טלוויזיונית בפרק שמצליח לארוז את הכל לשביעות כל המעריצים. אוקי, רוב המעריצים. אנחנו בכל זאת בעידן האינטרנט. הרבה מילים נשפכו על הסיום – גם אנחנו כתבנו לא מעט על פרק הסיום ועל הופעת המופת של בוב אודנקירק – אז לא נמשוך את זה יותר מדי: זו ללא ספק הסדרה הכי טובה של השנה, אולי גם העשור, ולמעשה – מועמדת לגיטימית בטופ פייב של הסדרות הכי טובות אי פעם.

The Boys ("הבנים") (3)

זו לא רק סדרת גיבורי העל הכי טובה בשנים האחרונות (מארוול, אנחנו אוהבים אתכם אבל Do Better), אלא גם הסדרה הכי מבדרת. אחרי הכל, מדובר בסדרה שבאמת יצרה את הפרק הבוטה ביותר שראינו בשנים האחרונות (וזה אפילו לא הפרק שבו אקט מיני ביזארי מסתיים עם רסיסי אדם על הקירות). יחד עם זאת, הבוטות לא מגיעה רק לטובת אפקט הגועל, אלא מעבירה את הסאטירה החכמה שבליבה באופן המבדר ביותר. הפיקסציה לגיבורי העל, תרבות הסלבז, הקפיטליזם חסר הגבולות, הפוליטיקה הצינית, ההתמכרות לרשתות חברתיות, הצדקנות השמאלנית – כולם חוטפים מ"הבנים" באופן שווה (אוקי, אולי טראמפ יותר). בעונתה השלישית היא רק המשיכה להגביר בכל החזיתות, ולמרות כמה פגמים קטנים, נראה שאפילו איזנה יפה את הסקאלה שבין סאטירה לפאן. חוץ מזה, היא גם שינתה לחלוטין את ז'אנר סדרות הקומיקס. וזה עוד לפני שדיברנו על כמה נפלא תומר קאפון.

Only Murders in the Building ("רק רוצחים בבניין") (10)

סטיב מרטין ומרטין שורט טובים מדי בשביל העולם הזה, ולא מגיעה לנו סדרה כמו "רק רוצחים בבניין" בכיכובם. זה כאילו כל הטלוויזיה הקומית היא המבורגר בן שבוע ממקדונלדס והסדרה הזאת היא סטייק טומהוק במשקל 2.5 קילוגרם. כל כך ליגה אחרת שזה מכעיס. וגם סלינה גומז מעולה. וזה מעצבן. למה היא מעולה? למה מגיע לנו כל הטוב הזה? העונה השנייה של "רק רוצחים בבניין" הייתה כיף כה גדול שמדי פעם התעורר צורך לבדוק אם היא עדיין חוקית. סיפורם של שלושת השכנים עם האובססיה המשותפת לפודקאסטי פשע-אמיתי ממשיך בתנופה מהיכן שעצר בקליף האנגר של העונה הראשונה, ואם היה חשש שהקסם ידעך אז אפשר להירגע, הוא רק מתעצם. הגאונות האמיתית של שורט ומרטין נעוצה ביכולת שלהם להצחיק ולרגש לסירוגין ובמהירות גבוהה, והסדרה הזאת נתפרה למידותיהם כדי שיוכלו להפגין את היכולת הזאת. בית ספר גבוה לקומדיה.

For All Mankind ("עבור כל האנושות") (9)

סדרת המד"ב הכי טובה שאתם לא רואים – כמו רוב התכנים של אפל TV+ שהם הכי טובים שאתם לא רואים – הפכה בעונתה השלישית גם לאחת מסדרות הדרמה הכי טובות שאתם לא רואים. זה קרה לאט ובהדרגה במהלך העונה השנייה והבשיל לקראת סיום העונה הנוכחית באמצע אוגוסט: התפתחות הדמויות והדרמה הרגשית שלהן הגיעו לרמתה של העלילה המבריקה. אנחנו כבר לא רק בעולם אלטרנטיבי שבו הרוסים הגיעו ראשונים לירח, האינטרנט הגיע לכל בית בשנות ה-80', המרוץ לחלל נמשך גם בשנות ה-90', ברית המועצות לא נפלה, ג'ון לנון לא נרצח וישראל ומצרים לא חתמו על הסכם שלום. עכשיו אנחנו בעולם אלטרנטיבי כזה שיש בו גם דמויות עגולות ועמוקות שמעוררות הזדהות מלאה, על כל פגמיהן, ומעניקות להזיית המד"ב הזו מימד ריאליסטי משכנע. "עבור כל האנושות" הפכה מסדרת מד"ב מצוינת לסדרה מצוינת ללא קשר למד"ביותה. בעולם אלטרנטיבי כלשהו שאין בו חברי מערכת לוזרים שלא ראו אותה היא גם ממוקמת הרבה יותר גבוה ברשימה.

Barry ("בארי") (4)

העונה השלישית של הסדרה האפלה הכי קלילה (או ההיפך) על המסך קצת שינתה את מאזן הכוחות. נראה שביל היידר ושותפיו ליצירה התחילו להכוון לקראת סיום הסיפור, ובעיקר חידדו את אמירתה המוסרית המרכזית – זה לא משנה אם אתה רק מנסה להיות יותר טוב, צריך פשוט לעשות. בהתאם, האופל השתלט על העונה השלישית, ובאמת שאנחנו כבר לא יודעים איך נעמוד בעוד כאבי לב. בעצם, אולי אנחנו יודעים – בעזרת כתיבה מופתית, משחק עילאי, סיפור מרתק, טון שמצליח להיות יותר פארגו מפארגו וכמה מהרגעים היפים ביותר שנראו על המסך השנה. בשקט בשקט, היידר הפך לבימאי מבריק ומקורי שמביא בכל פרק לפחות הברקה אחת ששווה את כל המכאובים. הנה, כדי לעזור להתמודד גם עשינו ריקאפ מפורט על העונה.

The Sandman ("סנדמן") (13)

זה לא גרוע! חברים, זה לא גרוע! נכון, מחמאה מוזרה לחלוק לסדרה שנכנסת למקום ה-13 והמכובד – באמת, זו סדרה טובה, ועשירה, ומעניינת, ומצולמת פשוט נפלא – אבל ההישג הגדול שלה הוא קודם כל שהיא עושה את הבלתי אפשרי ומביאה למסך את הקומיקס הקלאסי של ניל גיימן, שנראה במשך כמעט 30 שנה כיצירה בלתי ניתנת לעיבוד (לראיה: רבים ניסו וכשלו וניל גיימן אף הגדיר בעצמו את אחד התסריטים שראה בתור "הדבר הכי גרוע שקראתי בחיים שלי"). "סנדמן" עוקבת אחרי מורפיאוס/חלום (טום סטארידג'), בחור עגמומי למדי עם לוק של ילד סנטר, האמון על תפעול החלומות של בני האדם. מכאן העלילה מסתבכת עם שלל אלים, מפלצות ואלים-מפלצות, והיא אולי קצת פחות אפלה מחומר המקור (בכל זאת, נטפליקס. וגם, הקומיקס ממש אפל) אבל היא עדיין מצליחה לספק גם את המעריצים וגם לסחוף לא מעט קהל חדש. הישג מכובד.

Stranger Things ("דברים מוזרים") (7)

חשבנו שנגמלנו, הערכנו בידענות שהעניין הציבור ידעך, אבל העונה הרביעית של "דברים מוזרים" התפוצצה על העולם, ניפצה את כל שיאי הצפייה ובעיקר התעלתה על כל הציפיות והייתה טובה בהרבה משתי קודמותיה והפכה את מילי בובי בראון לשחקנית איי-ליסט באופן רשמי וסופי. סיפור התבגרותם של הנערים והנערות מהוקינס, המאבק המכמיר של אילוון להשתלט על כוחותיה האדירים, הרוע הבין-מימדי שבמרכז הסדרה ומתחתיה, הרוע האנושי האטום של המדענים משני צדי המלחמה הקרה – הכל התלכד בעונה הזאת על גבול השלמות לקראת הקרשצ'נדו המספק של הפרקים האחרונים בעונה, כל זאת על רקע הפסקול המושלם של קייט בוש שהפך 37 שנים אחרי צאתו לשיר המושמע ביותר בעולם. נסכם: אנחנו טעינו, העולם צדק, יהי שם מילי בובי בראון מבורך.

Severance ("ניתוק") (2)

בפעם הראשונה שערכנו את הרשימה הזאת עוד היססנו – הוסטרמו רק שלושה פרקים ולא היה ברור לאן "ניתוק" הולכת, אבל ליתר ביטחון כבר קראנו לה "הסדרה הכי מקורית בטלוויזיה" ושמנו אותה במקום ה-8. בפעם השניה כבר התנצלנו בפני בן סטילר ושמנו אותה במקום הראשון, ולמרות שעברה כבר כמעט חצי שנה מאז שהעונה הסתיימה, היא פשוט לא יוצאת לנו מהראש. חוץ מזה, עדיין לא נרגענו מזה שזאת סדרה של בן סטילר. על כל פנים, "סברנס" כמו שאנחנו אוהבים לקרוא לה היא אכן המאסטרפיס הגדול של העת הזאת – וכנראה הסדרה הכי טובה של 2022 – וגם הסדרה האולטימטיבית של הקפיטליזם המאוחר. הדמויות שמגלמים אדם סקוט, ג'ון טורטורו, בריט לואר, זאק צ'רי ודיצ'ן לחמן קרעו לנו את הלב באופן שלא חשבנו שבכלל אפשרי. פרק סיום העונה שלה היה אחד הטובים שראינו אי פעם, ואנחנו עוד לא מוכנים לוותר עליה ברשימה הזו, גם אם הורדנו אותה כמה מקומות בדירוג לטובת משתתפים חדשים ברשימה.

How to Change Your Mind ("איך לשנות את דעתך") (18)

זה לא קל לעשות דוקו על פסיכדליים, ואלוהים עדנו שנטפליקס ניסו להיכנס למים האלו לא אחת בשנים האחרונות. בכל זאת, הרנסנס הפסיכדלי, שבמהלכו חוויות נרקוטיות מיסטיות ותודעתיות נכנסות למיינסטרים יותר מאי פעם, הוא תופעה חברתית מרתקת של המאה ה-21 – ואם זו תופעה חברתית מרתקת, ברור שנטפליקס רוצה להיות שם. אבל הנסיונות הקודמים היו קצת מתלהבים מדי ולא מעמיקים מספיק, ולמרבה המזל, "איך לשנות את דעתך" סוגרת את הפינה הזאת (היא גם מבוססת על ספרו רב המכר של כתב המדע מייקל פולן). היא חכמה, היא עמוקה, ולמרות שהיא לגמרי בעד פסיכדליים – היא גם לא רואה בהם פתרון קסם לכל צרות העולם ויודעת לעסוק בנושא הזה ברצינות הנדרשת. שווה.

Borgen – Power & Glory ("בורגן: כוח ותהילה") (13)

כמעט עשור אחרי שירדה מהמסכים בתום עונתה השלישית, חזרה לפתע "בורגן" אל חיינו יחד עם בריגיטה ניבורג וקתרינה פונסמרק וכל החבורה הצוהלת ממנה למדנו את כל מה שאנחנו יודעים על הפוליטיקה בדנמרק. ואיזה קאמבק נהדר שזה היה: שמונה פרקים מהודקים ורלוונטים על משבר האקלים, לאומנות ושמרנות בשירות ההון נגד הסביבה והאינטרס הציבורי, ומעל הכל הכוח המשחית שמצליח להוציא מדעתה גם את ראש הממשלה לשעבר שלמדנו להעריץ ולאהוב. "בורגן" חזרה כדי להזכיר לנו איך עושים דרמה פוליטית משובחת – לא, "בית הקלפים", לא ככה – ופרק הסיום המוחץ של העונה מעורר מחשבות נוגות למדי על מה שעושות עמדות הכוח לאנשים הטובים ביותר ואולי בעיקר לנשים הטובות ביותר. טרלול פרוגרסיבי? זהו שמנו השני.

Succession ("יורשים") (1)

אם שייקספיר היה כותב את המלך ליר על משפחתו של רופרט מרדוק ולומד לקלל כמו מלח עם טורט, הייתם מקבלים את "יורשים" עוד קודם. אל תצפו ממשפחת רוי לרגעים מחממי לב, להבנות מספקות על החיים או כל דבר שהוא לא קרינג' מוחלט עבור כל אחד מבני המשפחה והאנשים שנשאבים לעולמם. ועדיין, לא תוכלו להוריד את העיניים מהמסך אפילו לרגע. החל מהמימיקה המרהיבה של השחקנים, דרך העלבונות המדויקים לרמת כאב ועד למתח הבלתי נסבל של מאבק הכוחות התמידי הזה – משפחת רוי הם המשפחה הכי מרתקת על המסך כיום.

Peaky Blinders ("כנופיית ברמינגהם") (9)

או שאתם אוהבים את פיקי בליינדרז (סליחה, "כנופיית בירמינגהם") או שאנחנו באים לירות בכם. סדרת הדגל של ה-BBC, דרמת מאפיה תקופתית ומשובחת, רצה איתנו עוד מאז 2013 ומעריציה הרבים רואים בה את אחת מנקודות השיא של הטלוויזיה הבריטית. אם תגידו עליה משהו רע הם באמת ישמחו לירות בכם. והם צודקים. היא סדרה מעולה שלא הצליחה להגיע לקהל רחב מספיק, כי היא אלימה ומחוספסת בעולם טלוויזיוני די סטרילי. יש רגש ויש ריגוש. הפינאלה המסעיר של העונה השישית והאחרונה הוא עדיין לא הסוף הסופי והמוחלט ויוצר הסדרה סטיבן נייט מדבר על סרט קולנוע באורך מלא שאמור לסגור את הסיפור של חברי הכנופיה. קיליאן מרפי פשוט אדיר בתפקיד הראשי, השחזור התקופתי מעורר השתאות, האלימות קשה ומסוגננת והרפתקאותיה של משפחת שלבי מגיעות לנקודת סיכום מספקת ביותר. ככה עושים עונת סיום.

Undone ("בלתי גמור") (11)

תסתכלו על הסדרה הנפלאה הזאת, מהמקוריות ביותר שיש כרגע על המסך. עכשיו תסתכלו על "בוג'ק הורסמן". עכשיו שוב וכו' וכו'. אין שמץ של סיכוי שתצליחו לזהות שהיוצרים של "Undone" הם גם היוצרים של "בוג'ק הורסמן". אבל כן. רפאל-בוב וקסברג ושותפתו ליצירה קייט פורדי, ברחו הכי רחוק שרק אפשר מסדרת הלהיט המצליחה ההיא בנטפליקס עד שהגיעו אל ההזיה המרהיבה שהיא "Undone", סדרת אנימציה רוטוסקופית, מיסטית, רוחנית והיפר-ריאליסטית למבוגרים. העונה השנייה הגיעה בחודש שעבר לאמזון פריים וידיאו, והיא עוסקת בהמשך הרפתקאותיה של אלמה וינוגרד-דיאז (רוזה סלזאר המעולה), צעירה מכסיקנית-אמריקאית שמסוגלת לפתע לנוע דרך הזמן ולתמרן אותו, יכולת שבה היא מנסה להשתמש כדי להבין באילו נסיבות מת אביה (בוב אודנקירק בתפקיד מצוין). בשיא הרצינות: אם איבדתם במקרה לאחרונה מישהו יקר לכם, הסדרה הזאת היא כמו מסאז' לנפש.

Moon Knight ("מון נייט") (14)

העובדה שסדרה פארודית כמו "הבנים" מצליחה להיות סדרת גיבורי העל הטובה מכולן בהחלט מעידה על בעיה בז'אנר, אבל לפעמים יש הפתעות משמחות. הסדרה של מארוול על גיבור העל הסכיזופרני הצליחה להתרחק מספיק מקווי העלילה הכבר מתישים של ה-MCU, וטוב שכך, כי במקום זה קיבלנו אקשן-פסיכולוגי כהלכה, וזה אפילו לא נגמר בלייזר מהחלל או דמויות CGI שנלחמות באוויר (טוב, רק קצת). תצוגת המשחק הפנטסטית של אוסקר אייזיק והטוויסט המצוין שהגיע, כיאה למארוול, בסצנת הפוסט-קרדיט בהחלט משאירים מקום לאופטימיות לעונה שניה. ואולי עדיף שמון נייט לא יצוץ באיזה סרט מארוול מהדרג השלישי, כי הרבה יותר כיף לראות אותו נלחם באלים במצרים.

Station Eleven ("תחנה אחת-עשרה") (3)

יצירה מופלאה ממש מבית HBOmax מבוססת על רב מכר באותו שם מאת הסופרת המצליחה אמילי סט. ג'ון מנדל שיצא ב-2014. המגיפה שהחריבה את העולם בסדרה, מין גרסה קיצונית וקטלנית של קורונה, היא לא הסיפור כאן. העלילה עוקבת אחרי השורדים הפוסט-טראומטיים שהתקבצו בלהקת תיאטרון נודד וטווה בעדינות מכושפת פסיפס אנושי מרגש ומחריד של כל מה שיפה וכל מה שנורא בעולם. "תחנה 11" היא סדרה פואטית ואמנותית שמביטה לאחור על חורבן הציוויליזציה בלי למצמץ ובלי להזיל דמעה. את הדמעות היא שומרת למי שנותרו בחיים. 

Slow Horses ("סוסים איטיים") (10)

הדבר המפתיע ביותר לגבי העידן הנוכחי של סדרות הטלוויזיה הוא שהן עדיין מצליחות להפתיע אותנו. למרות שאנחנו כבר מכירים את כל השטאנצים, הטוויסטים והקלישאות בכל ז'אנר אפשרי, מדי שנה מגיעות סדרות חדשות שמנפצות את גבולות הז'אנר ומשאירות אותנו מופתעים. "סוסים איטיים" של אפל TV+ היא לבטח מההפתעות המפתיעות ביותר שהפתיעו – מה כבר אפשר לחדש בז'אנר סדרות המרגלים המהוה – לא מעט בזכות תצוגת משחק פנומנלית של גארי אולדמן בתפקיד הראשי. אולי אפילו שיא קריירה. אולי קל יותר להצטיין כשבקאסט התומך יש לך את קריסטין סקוט תומאס וג'ונתן פרייס, אבל אולדמן לא סתם מצטיין, הוא הופך את "סוסים איטיים" לממתק אמיתי שעושה כבוד לרב-המכר של מיק הרון עליו הוא מבוסס. חבורת האנטי-גיבורים שמוביל אולדמן בדמותו של ג'קסון לאמב, כולם סוכנים כושלים ופאשלונרים של ה-MI5, היא הדבר הכי מצחיק שקרה לז'אנר וצריך לקוות שההרפתקאות שלה רק התחילו. יותר כיף מזה זה לא חוקי.

Peacemaker ("פיסמייקר") (9)

בסיבוב הקודם של הרשימה הזו, לפני חודשיים, סדרת גיבורי העל של DC הוזנחה מהרשימה הזו. וואלה, פספוס שלנו. כנראה שלא האמנו שסדרת גיבורי העל הכי מהנה על המסך תגיע מהיריבים של מארוול. נו, כנראה שהיינו צריכים לסמוך על ג'יימס גאן כי מדובר בהנאה רצופה החל מטייטל הפתיחה המרים ועד לנשר בשם איגלי. ובלב כל ההנאה הזו, האחד והיחיד ג'ון סינה שאחרי פלרטוט בין שנים עם קומדיה סוף סוף מקבל את הבמה לה היה ראוי, ומנצל כל רגע ממנה עם הופעה שמותחת את כל שריריו הקומים (והאמיתיים). אם במקרה גם אתם פספסתם אותה, אף פעם לא מאוחר מדי להשלים, במיוחד לקראת העונה השניה שהוכרזה.

Mythic Quest ("מסע אגדי") (17)

שניים מיוצרי "פילדלפיה זורחת" עשו קומדיה על עולם הגיימינג, וכמעט ואין בה ציניות אפלה? מה לעזאזל קורה כאן? איך אנחנו כל כך אוהבים את הדמויות, ולמה אף אחד מהם לא אדם מחריד? ההפתעה הקטנה הזו של צ'ארלי דיי ורוב מקאלהני (שגם מככב, ואוהו כמה הוא מככב) התגלתה כסדרה לבבית ומתוקה במסווה של סאטירה עדינה על עולם הטק והגיימינג המתפתח. תחשבו "עמק הסיליקון", אבל רק עם אנשים חמודים שאוהבים לעשות פיו פיו עם מפלצות דיגיטליות. חוץ מזה, רק על פרק הזום המושלם שהפיקו לנו בקורונה מגיע להם כל פרס שרק אפשר. כמו כן, העונה השלישית כבר כאן!

Hacksי(2)

ללא ספק הסדרה הקומית הטובה ביותר של 2021. אולי דווקא בגלל שהיא לא כזו קומית. יש לא מעט רגעים מצחיקים בסיפור על הקומיקאית המזדקנת והכותבת הצעירה שהיא שוכרת כדי להישאר רלוונטית, אבל מה שהופך את "Hacks" לכזו סנסציה זה דווקא המטען הדרמטי הרגיש שנושאות שתי השחקניות הראשיות, ג'ין סמארט הנפלאה וחנה איינבינדר התגליתית, והאש שניצתת במפגש הבין-דורי ביניהן. עם 15 (!) מועמדויות לאמי וציון 100 ברוטן טומייטוז, הסדרה הזאת ממש לא צריכה את ההמלצה שלנו, אבל אם החמצתם אותה עד כה היא צריכה להיות גבוה ברשימת השלמות הצפייה שלכם.

Ted Lasso ("טד לאסו") (10)

בתור אנשים שחיים ב-2022, זה כבר לא כל כך פשוט להפשיט את הציניות. חווינו יותר מדי, ראינו יותר מדי, עזבו אותנו מכל הלאבי דאבי והחיבוקים. זה בדיוק למה טד לאסו היא אחת מהתופעות הטלוויזיוניות היותר משמחות, דווקא כי היא זו שהצליחה לחדור לנו אל מתחת לעור, קרוב לאיפה שהלב פעם היה, גם בעונה השנייה והמתוקה מדי. קומדיית פיל-גוד קראו לזה פעם. מאמן הפוטבול האמריקאי המתקתק נשאר איכשהו אמין בתור דובי אנושי (והפרחים לג'ייסון סודייקיס), והקאסט הבריטי שעוטף אותו עושה עבודה נהדרת בלמכור לנו עולם פנטזיה בו אנשים לא מנסים לאגרף אחד לשני את הפרצוף פנימה. 

Kevin Can F**k Himself ("קווין יכול להזד**ן") (15)

שתי סדרות במחיר אחד. התרגיל הסגנוני הייחודי של "קווין יכול להזד**ן" (הצנזורה במקור) הוא הברקה מעניינת מאוד – סדרה שבחציה היא סיטקום קלישאתי על משפחה לא מתפקדת שמורכבת מבעל טמבל ואישה נאה ומתוקה מדי מכדי להיות עם הבטלן הזה. בחציה השני לעומת זאת, כלומר הרגעים שקווין לא בסביבה, היא הופכת בן רגע לדרמה מדכאת על אישה שכלואה במערכת יחסים מתעללת, ומחפשת את הדרך החוצה. ההנגדה בין שני הצדדים מושכת את השטיח מתחת לרגלי הסיטקום, ותהפוך צפיה בכל חרא שקווין ג'יימס (למשל) הוציא עד כה לאפלה בהרבה. העונה הראשונה אמנם לא היתה מושלמת, אבל הפוטנציאל הענק כבר שם, בתקווה והעונה השניה תנצל אותו.