מהפך בפסגה: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה כרגע

שובר את השכל. "Severance", צילום: מתוך הפוסטר לסדרה, יח"צ
שובר את השכל. "Severance", צילום: מתוך הפוסטר לסדרה, יח"צ

בקושי חודשיים עברו מאז שערכנו את הרשימה הזו לראשונה, וכבר היינו חייבים להחליף חצי (!) מרוב שאנחנו מוצפים בסדרות טובות. וכן, אפילו יש לנו מלכה חדשה על הכס. איזה סדרות יצאו ואיזה הצטרפו לרשימה? הרי אתם מוזמנים באופן רשמי לבינג' שלנו

הכתבה מתפרסמת היום במקור באתר "הספוילר", אתר הטלוויזיה החדש מבית "טיים אאוט". תראו תראו
עדכון אחרון: 29.4.2021. המספר בכחול הוא המקום האחרון בו הופיעה התוכנית ברשימה. אין מספר? סימן שהיא רק התווספה

1. Severance ("ניתוק") (8)

בפעם הקודמת שערכנו את הרשימה הזאת עוד היססנו, הוסטרמו רק שלושה פרקים ולא היה ברור לאן "ניתוק" הולכת, אבל ליתר ביטחון כבר קראנו לה "הסדרה הכי מקורית בטלוויזיה" ושמנו אותה במקום ה-8. עכשיו כבר מותר לומר שהיינו קטני אמונה ומותר גם לבקש סליחה מבן סטילר. אנחנו עדיין לא נרגעים מזה שזאת סדרה של בן סטילר. על כל פנים, "סברנס" כמו שאנחנו אוהבים לקרוא לה היא אכן המאסטרפיס הגדול של העת הזאת – כלומר של החודשיים החולפים – והיא אולי הסדרה האולטימטיבית של הקפיטליזם המאוחר. הדמויות שמגלמים אדם סקוט, ג'ון טורטורו, בריט לואר, זאק צ'רי ודיצ'ן לחמן קרעו לנו את הלב באופן שלא חשבנו שבכלל אפשרי. זה לא מקרי שהיא מתחרה על פסגת הרשימה הזאת עם "יורשים" – הן אומרות פחות או יותר את אותם הדברים, גם אם באמצעים מאוד שונים. פרק סיום העונה שלה היה אחד הטובים שראינו אי פעם והכריע את הכף. חותמים לכם שאין כרגע סדרה טובה יותר על המסך.

2. Succession ("יורשים") (1)

אם שייקספיר היה כותב את המלך ליר על משפחתו של רופרט מרדוק ולומד לקלל כמו מלח עם טורט, הייתם מקבלים את "יורשים" עוד קודם. אל תצפו ממשפחת רוי לרגעים מחממי לב, להבנות מספקות על החיים או כל דבר שהוא לא קרינג' מוחלט עבור כל אחד מבני המשפחה והאנשים שנשאבים לעולמם. ועדיין, לא תוכלו להוריד את העיניים מהמסך אפילו לרגע. החל מהמימיקה המרהיבה של השחקנים, דרך העלבונות המדויקים לרמת כאב ועד למתח הבלתי נסבל של מאבק הכוחות התמידי הזה – משפחת רוי הם הדבר הכי מרתק על המסך כיום.

3. Station Eleven ("תחנה אחת-עשרה") (3)

יצירה מופלאה ממש מבית HBOmax מבוססת על רב מכר באותו שם מאת הסופרת המצליחה אמילי סט. ג'ון מנדל שיצא ב-2014. המגיפה שהחריבה את העולם בסדרה, מין גרסה קיצונית וקטלנית של קורונה, היא לא הסיפור כאן. העלילה עוקבת אחרי השורדים הפוסט-טראומטיים שהתקבצו בלהקת תיאטרון נודד וטווה בעדינות מכושפת פסיפס אנושי מרגש ומחריד של כל מה שיפה וכל מה שנורא בעולם. "תחנה 11" היא סדרה פואטית ואמנותית שמביטה לאחור על חורבן הציוויליזציה בלי למצמץ ובלי להזיל דמעה. את הדמעות היא שומרת למי שנותרו בחיים. 

4. Atlanta ("אטלנטה")

בעידן בו התרבות האפרו-אמריקאית הפכה לתרבות שמשפיעה על בערך כל אספקט שמגיע אלינו מאמריקה, הסדרה הנפלאה וההזויה של דונלד גלובר היא הקוד הסודי להבנתה. הסדרה שהוגדרה על ידי גלובר עצמו בתור "טווין פיקס עם ראפרים" הניעה את עונתה השלישית עם פחות רייטינג, אבל הרבה יותר אבסורדיות, עומק ורגעים מבריקים. עם נושאים כמו שילומים לאפרו-אמריקאים, רוחות הרפאים של העבדות, ראפרים חיים-מתים וכל כך הרבה גזענות מתחת לפני השטח – אטלנטה היא לא הסדרה הקלה ביותר להבנה (ובדיוק בשביל זה יש לנו את הריקאפ הכי מעמיק שאתם יכולים לדמיין), אבל היא כל כך שווה את המאמץ.

5. Better Call Saul ("סמוך על סול")

כמה התגעגענו, כמה חיכינו, כמה כיף לראות שוב את בוב אדנקירק בריא. סדרת ההמשך המופתית ל"שובר שורות", שיש לא מעט (ואנחנו בינהם) שגורסים כי עולה על קודמתה, חזרה לעונה שישית ואחרונה כדי לענות לנו על כל השאלות. נכון לכתיבת שורות אלו רק שלושה פרקים שודרו, אבל וינס גיליגאן ופיטר גולד כבר הספיקו לעשות לנו כמה סיבובים בבטן, בלי ספוילרים מיותרים. אז אמנם נצטרך להמתין כמה חודשים עד שהעונה תשודר במלואה (ששת הפרקים הראשונים בעונה ישודרו עד סוף מאי, ורק בחודשים יולי-אוגוסט יגיע החצי השני), אבל לא מן הנמנע שעד סופה היא תטפס עוד כמה מקומות למעלה. לעזאזל, יש סיכוי שזה יקרה עוד לפני.

6. The Righteous Gemstones ("משפחת ג'מסטון") (6)

גוף היצירה ההולך ומתגבש של דני מקברייד ("על הפנים", "סגני מנהל") הוא אחד מהדברים היותר יציבים על המסך בעשור האחרון. אחרי שהקיא בשוחות הבייסבול והרביץ במסדרונות בית הספר, הכניסה המפתיעה-אך-מתבקשת שלו לעולם הניצול הדתי של המטיפים האוונגליסטים היתה התקדמות לכיוון הנכון – גדול יותר, מוזר יותר וכמובן, דקדנטי יותר. משפחת ג'מסטון מציג בתחכום רב וצילום נפלא את חייהם המופרעים של החוטאים הכי קדושים באמריקה, כולל תפקיד בלתי נשכח של ג'ון גודמן, פושעים קטנים שמתעסקים בכסף גדול וכל העירום הגברי ש-HBO יכולים להכיל.

7. Barry ("בארי")

הרוצח האהוב עלינו חזר לעונה שלישית שנפתחה עם אותו טון המאפיין של שתי העונות האחרונות, סוג של מלנכוליות אפלולית שטבולה בחבית נפט של הומור שחור עם טיפות של אהבת אדם. הסדרה של ביל היידר אמנם מחזיקה בפרמיס בסיסי להפליא – מתנקש מדוכדך מנסה לעזוב את עבודתו לטובת קריית משחק – אבל מתמלאת בקסם מבין החריצים. המשחק המופלא (כל כך קשה לשחק טוב שחקן גרוע), הדמויות האהובות (מי יהיה הראשון לקעקע את נוהו האנק?) והתמהיל המדויק בין דרמה מותחת לקומדיה קורעת. נכון לכתיבת שורות אלו שודר רק פרק ראשון, אבל על פי כל הסימנים (והריקאפ שלנו שיעקוב אחרי העונה), מסתמן שהיא שומרת על הרמה.

8. We Own This City ("העיר הזאת שלנו")

מעטות הסדרות שיכולות לנחות ברשימה הזו עוד לפני שרואים פרק אחד, אבל סדרה של דייוויד סיימון על משטרת בולטימור המושחתת? שיייייייייייט, הציפיות בשמיים. למרבה המזל, גם אחרי צפיה בפרק בודד זה ברור שמדובר בהמשכון לא רשמי של "הסמויה", הפעם בגרסה מקוצרת בת 6 פרקים עם פוקוס משמעותי על שיטור יתר ובהשפעת מחאות BLM ועידן הסמארטפון. חוץ מזה – יש מעקבים, דיאלוגים מרהיבים, סמים, אלימות, קצב איטי מהפנט, רובים, סלנג מקומי, מעצרי שווא, ובאופן כללי תחושה של דיסאוריאנטציה ככלי אמנותי שמתגבש לבסוף לאמירה רחבה וקוהרנטית. כן, נשמע קצת דומה לסדרה ההיא. אל דאגה, המבקרת יעל שוב ראתה את כל הפרקים, והבטיחה לנו שזה משתלם לשרוד את הבלבול הראשוני. 

9. Peacemaker ("פיסמייקר")

בסיבוב הקודם של הרשימה הזו, לפני חודשיים, סדרת גיבורי העל של DC הוזנחה מהרשימה הזו. וואלה, פספוס שלנו. כנראה שלא האמנו שסדרת גיבורי העל הכי מהנה על המסך תגיע מהיריבים של מארוול. נו, כנראה שהיינו צריכים לסמוך על ג'יימס גאן כי מדובר בהנאה רצופה החל מטייטל הפתיחה המרים ועד לנשר בשם איגלי. ובלב כל ההנאה הזו, האחד והיחיד ג'ון סינה שאחרי פלרטוט בין שנים עם קומדיה סוף סוף מקבל את הבמה לה היה ראוי, ומנצל כל רגע ממנה עם הופעה שמותחת את כל שריריו הקומים (והאמיתיים). אם במקרה גם אתם פספסתם אותה, אף פעם לא מאוחר מדי להשלים, במיוחד לקראת העונה השניה שהוכרזה.

10. Slow Horses ("סוסים איטיים")

הדבר המפתיע ביותר לגבי העידן הנוכחי של סדרות הטלוויזיה הוא שהן עדיין מצליחות להפתיע אותנו. למרות שאנחנו כבר מכירים את כל השטאנצים, הטוויסטים והקלישאות בכל ז'אנר אפשרי, מדי שנה מגיעות סדרות חדשות שמנפצות את גבולות הז'אנר ומשאירות אותנו מופתעים. "סוסים איטיים" של אפל TV+ היא לבטח מההפתעות המפתיעות ביותר שהפתיעו – מה כבר אפשר לחדש בז'אנר סדרות המרגלים המהוה – לא מעט בזכות תצוגת משחק פנומנלית של גארי אולדמן בתפקיד הראשי. אולי אפילו שיא קריירה. אולי קל יותר להצטיין כשבקאסט התומך יש לך את קריסטין סקוט תומאס וג'ונתן פרייס, אבל אולדמן לא סתם מצטיין, הוא הופך את "סוסים איטיים" לממתק אמיתי שעושה כבוד לרב-המכר של מיק הרון עליו הוא מבוסס. חבורת האנטי-גיבורים שמוביל אולדמן בדמותו של ג'קסון לאמב, כולם סוכנים כושלים ופאשלונרים של ה-MI5, היא הדבר הכי מצחיק שקרה לז'אנר וצריך לקוות שההרפתקאות שלה רק התחילו. יותר כיף מזה זה לא חוקי.

11. Winning Time: The Rise of the Lakers Dynasty ("לייקרס: קבוצה מנצחת")

קשה לקרוא לסדרת ספורט מטעם HBO בהובלת אדם מקיי הפתעה. כן, אנחנו שוב עסוקים בהפתעות. ועדיין, הופתענו. לא מכמה שהיא טובה, אלא מכמה שהיא מבדרת. קבוצת הלייקרס של שנות ה-70 הנוצצות זוכה לטיפולו השנון של מקיי, לשחקנים מרשימים (ג'ון סי. ריילי, קווינסי אייזיה ועוד) ולתסריט המצוין. בביקורת על הפרקים הראשונים כתבנו ש"בדיוק כמו הקבוצה שעליה היא מבוססת, 'קבוצה מנצחת' היא פשוט סדרה כיפית, מלאה ברוח התקופה, בגרוב חצוצרות וגיטרות פאנקיות, עמוסה בהומור עצמי ובעיקר בדמויות כריזמטיות וסוחפות. אדם מקיי מספק עוד יצירה ממגנטת, כזו שמשאירה אותך צמוד לסיפור גדול מהחיים", ואנחנו עומדים מאחורי זה.

12. Upload ("העלאה")

בעונה הראשונה שלה היא קצת חמקה לנו מתחת לרדאר, אבל הקומדיה הנהדרת הזאת של אמזון פריים וידאו היא לא סדרה שאפשר להתעלם ממנה לאורך הזמן והעונה השנייה שלה כה טובה שאפשר רק להתפלץ מהיכולת של גרג דניאלס ("חיל החלל", "מחלקת גנים ונוף", "המשרד") לייצר כל כך הרבה סדרות קומיות מעולות בזו אחר זו. הדרמה הקומית המד"בית של "אפלואוד" נסובה סביב מתכנת המחשבים החתיך ניית'ן בראון שנפטר בטרם עת ותודעתו מועברת אל עולם וירטואלי דיגיטלי שבו הוא ממשיך לחיות, פשוט כי הטכנולוגיה קיימת ובת זוגו כפתה עליו אותה. ומכאן כל מה שיכול להסתבך אכן מסתבך בצורה חמודה למדי. אגב, גם כאן, כמו ב"ניתוק", אפשר ממש לטעום את השנאה לתאגידים טכנולוגיים ולעשירים באופן כללי. זה לא ייגמר טוב.

13. Raised By Wolves ("לגדול בין זאבים") (14)

בפעם הקודמת היא דורגה כאן כהבטחת המד"ב הגדולה של התקופה – בכל זאת, הפקה של רידלי סקוט והשקעה של HBO – אבל זה היה לפני העונה השנייה שלה ששמה בצד את השאלות הפילוסופיות הגדולות של העונה הראשונה, לטובת התפתחות עלילתית מסועפת שמניחה תשתית רצינית לסאגה ארוכת-טווח. מבלי להיכנס לספוילרים, "לגדול בין זאבים" לקחה את הקרב הבסיסי שלה בין אתאיסטים ואמוניים והפכה אותו מורכב יותר ואלים יותר, אמנדה קולין היא עדיין הרובוטית הכי מעניינת שראינו מהז'אנר (תאכלי את הלב, ויקי ילדת הפלא), ואנחנו כבר מחכים לעונה שלישית.

14. Mare Of Easttown ("הסודות של איסטאון") (5)

"את מירב הקרדיט צריך לתת איפה שצריך לתת – קייט ווינסלט. היא הסיבה שאתם צופים מההתחלה בכל שבעת הפרקים, היא הסיבה שלא יכולתם להפסיק. היא לא סתם לקחה תפקיד, היא השתלטה עליו לחלוטין. ווינסלט הולכת כמו מייר, מדברת כמו מייר, היא נבהלת כמו מייר ומחייכת כמוה. זאת הסיבה שרק לראות את ווינסלט בתוך הדמות הולכת במסדרון בלי להוציא מילה זה יותר משחק ממה שתקבלו בכל שאר הטלוויזיה השנה. כנראה שלא ראינו שחקנית כל כך אובססיבית, כל כך טוטאלית וכל כך חכמה נכנסת לדמות בטלוויזיה בשנה האחרונה. ספק אם נראה משהו כזה בקרוב" (מתוך הביקורת של שי רינגל ב"טיים אאוט". והוא צודק)

15. The After Party ("האפטר פארטי") (9)

אחת ההפתעות החמודות יותר של השנה מציבה את טיפאני האדיש התמיד נהדרת בתפקיד חוקרת משטרה שמנסה לפענח רצח. בעיקרון זה אמור להיות מספיק כדי להטיס אתכם לראות, אבל אם איכשהו זה לא מספיק, תדעו שחוץ ממנה, האפטר-פארטי הזה כולל קאסט קומי פנטסטי (סם ריצ'רדסון, בן שוורץ ואילנה גלייזר, בין היתר) וקונספט מתוחכם שמערבב בין פורמט רשומון למשחק כיסאות מוזיקלים ז'אנריסטי. זה אומר שבכל פרק, בהתאם לדמות שאנחנו מלווים את נקודת מבטה, יש סגנון טלוויזיוני/קולנועי אחר. עם כמה שזה נשמע מורכב, התוצאה קלילה ומבדרת, ומלווה בתחושה שכל מי שעסק בסדרה החמודה הזו פשוט נהנה מכל רגע.

16. Invincible ("בלתי מנוצח") (16)

בהתחשב בכך שהתופעה התרבותית הגדולה ביותר בעשרים השנים האחרונות היא גיבורי העל, זה לא מפתיע שבשנים האחרונות אנחנו חוזים ביצירות שחותרות תחת הז'אנר, מפרקות אותו ומרכיבות מחדש עם כל הזוהמה בפרונט. "בלתי מנוצח", שמבוססת על הקומיקס שיצר רוברט קירקמן ("המתים המהלכים"), היא זיקוק של כל מה שטוב ובעיקר כל מה שרע בגיבורי על. העונה הראשונה הצליחה לשמור על המתח בין מפתיע למהנה, עם דמויות מעוררות אמפתיה ואנימציה קלאסית שמפגישה את הסגנון הויזואלי הנוסטלגי (שזכור מסדרות ניינטיז סטייל ספיידרמן) אל מול הדם והעצמות המרוסקות שמאפיינים את המציאות האלימה של הסדרה.

17. jeen-yuhs: A Kanye Trilogy' ("קניה ווסט: טרילוגיה") (7)

זה לא מפתיע שאחד מסדרות הדוקומנטרי הטובות יותר של השנים האחרונות היא זו שעוקבת אחר קניה ווסט. בכל זאת, מדובר באדם שיכול לייצר כמות שערוריות מספקת גם לערוץ שלם. אבל היופי האמיתי בדוקו של נטפליקס, שבנוי משלושה פרקים, נמצא דווקא בעובדה שלפחות בצמד הפרקים הראשונים, השערוריות לא תופסות את מרכז הבמה, ובמקום זה אנחנו נחשפים לקניה בראשית דרכו, שנים לפני קים, ייזוס והתסמונת הדו קוטבית. מפתיע לגלות כמה מהרגעים החשובים בקריירה שלו תועדו לדוקומנטרי הזה ונשארו חבויים, משמח לצפות בו מקבל תמיכה מאימו ובאופן כללי, מדהים לצפות בתיעוד קרוב וחשוף על אחת מהדמויות הכי מרתקות במאה ה-21, ועוד בדוקומנטרי שעשוי כל כך טוב. ואז מגיע הפרק השלישי והופך את הכל לתיעוד מטלטל.

18. How To with John Wilson ("המדריך לחיים בניו יורק") (13)

קצת קשה להסביר למה סדרת הדוקומנטרי הזאת כל כך יוצאת דופן, מרגשת ומתוקה, וגם טיפה קשה להבין מאיפה בדיוק נשלף ג'ון ווילסון ואיך הוא בנה יצירה כל כך שלמה בהזדמנות הראשונה שלו ב-HBO, אבל מי שחזה בתופעה יודע – זה פשוט קסם טלוויזיוני טהור. קולאז' כמעט אבסטרקטי של צילומי רחוב אקראיים וביזארים, מהסוג הדברים שמעלים לסטורי עם הכיתוב WTF, שבאופן מופלא מתאסף למשהו בעל ערך, עומק ולב. זה ז'אנר חדש, ולמעשה בלעדי, של דוקומנטרי, ועוד כזה שמצליח לכבוש מיד את כל צופה. אם במקרה פספסתם, חובה להשלים. 

19. Mythic Quest ("מסע אגדי") (17)

שניים מיוצרי "פילדלפיה זורחת" עשו קומדיה על עולם הגיימינג, וכמעט ואין בה ציניות אפלה? מה לעזאזל קורה כאן? איך אנחנו כל כך אוהבים את הדמויות, ולמה אף אחד מהם לא אדם מחריד? ההפתעה הקטנה הזו של צ'ארלי דיי ורוב מקאלהני (שגם מככב, ואוהו כמה הוא מככב) התגלתה כסדרה לבבית ומתוקה במסווה של סאטירה עדינה על עולם הטק והגיימינג המתפתח. תחשבו "עמק הסיליקון", אבל רק עם אנשים חמודים שאוהבים לעשות פיו פיו עם מפלצות דיגיטליות. חוץ מזה, רק על פרק הזום המושלם שהפיקו לנו בקורונה מגיע להם כל פרס שרק אפשר.

20. Is it Cake ("עוגה או לא עוגה?")

רגע רגע, תחזיקו איתנו, אנחנו נשבעים שזה לא בצחוק. גם טראש טוב צריך לדעת לעשות, ונטפליקס השכילה לבחור את הטרנד האינטרנטי הכי לוהט של הקורונה ולהפוך אותו לשעשועון דבילי להחריד ומהנה להפליא. שום דבר בתכנית הזו לא לגמרי מהנה לבדו – המתמודדים הנטפליקסים להחריד, המנחה החמוד-מציק מייקי דיי והרעיון המופרע שבליבה – אבל איכשהו, זה השלם גדול מסך חלקיו. במיוחד במצב צבירה נוזלי מול המסך אחרי יום עבודה ארוך כשכל מה שבא לכם זה לגלות האם הנעל הזו היא עוגה. אז מה אם המבקר שלנו לא אהב אותה, זה רק מוכיח שהיא הגילטי פלז'ר האולטימטיבי. או עוגה, לא בדקנו.

 

יצאו מהרשימה (אבל עדיין מומלצים בחום)

*המספר באדום מסמן את המקום הגבוה ביותר אליו הגיעה התוכנית ברשימה*

Hacksי(2)

ללא ספק הסדרה הקומית הטובה ביותר של 2021. אולי דווקא בגלל שהיא לא כזו קומית. יש לא מעט רגעים מצחיקים בסיפור על הקומיקאית המזדקנת והכותבת הצעירה שהיא שוכרת כדי להישאר רלוונטית, אבל מה שהופך את "Hacks" לכזו סנסציה זה דווקא המטען הדרמטי הרגיש שנושאות שתי השחקניות הראשיות, ג'ין סמארט הנפלאה וחנה איינבינדר התגליתית, והאש שניצתת במפגש הבין-דורי ביניהן. עם 15 (!) מועמדויות לאמי וציון 100 ברוטן טומייטוז, הסדרה הזאת ממש לא צריכה את ההמלצה שלנו, אבל אם החמצתם אותה עד כה היא צריכה להיות גבוה ברשימת השלמות הצפייה שלכם.

Only Murders In The Building ("רק רציחות בבניין") (4)

אם הייתם אומרים לנו שאחת הסדרות המתוקות, המבדרות והמעניינות של השנה תגיע מסטיב מרטין, מרטין שורט וסלינה גומז, היינו מהמרים שהשתגעתם בבידוד. ובכל זאת, האנומליה הזו נולדה לעולם והיא מקסימה אפילו יותר ממה שיכלנו לדמיין. הגשר הבין דורי שמייצרים שורט ומרטין עם גומז מתבטא גם באופי הסדרה, שלוקחת מודל ישן כמו תעלומה בלשית ומעדכנת אותו עם מדיומים חדשים (פודקאסט דוקו-פשע) ואפילו תת ז'אנר צומח (מילניאל whodunit). התוצאה מתוקה ומהנה יותר ממה שהאינטרנט יכול להכיל.

Ted Lasso ("טד לאסו") (10)

בתור אנשים שחיים ב-2022, זה כבר לא כל כך פשוט להפשיט את הציניות. חווינו יותר מדי, ראינו יותר מדי, עזבו אותנו מכל הלאבי דאבי והחיבוקים. זה בדיוק למה טד לאסו היא אחת מהתופעות הטלוויזיוניות היותר משמחות, דווקא כי היא זו שהצליחה לחדור לנו אל מתחת לעור, קרוב לאיפה שהלב פעם היה, גם בעונה השנייה והמתוקה מדי. קומדיית פיל-גוד קראו לזה פעם. מאמן הפוטבול האמריקאי המתקתק נשאר איכשהו אמין בתור דובי אנושי (והפרחים לג'ייסון סודייקיס), והקאסט הבריטי שעוטף אותו עושה עבודה נהדרת בלמכור לנו עולם פנטזיה בו אנשים לא מנסים לאגרף אחד לשני את הפרצוף פנימה. 

The Club ("מועדון הלילה") (11)

התרומה הכי בלתי צפויה של נטפליקס לרשימה: סדרת דרמה טורקית תקופתית פשוט נהדרת, שעוסקת לכאורה במועדון לילה באיסטנבול בשנות החמישים ובגיבורה שעובדת בו, אך למעשה עוסקת בתחכום רב בקהילה היהודית של טורקיה באותם שנים. וזה לא רק שיש לנו אובססיה לעיסוק ביהודים – "המועדון" היא סדרה עדינה ומרגשת גם בלי קשר לזווית הדתית ומגע הקסם של הבמאית זיינפ גונטאי טאן (יוצרת "הכלה מאיסטנבול") מורגש בכל פריים.

Wandavision ("וונדה-ויז'ן") (12)

בין כל מפלצות ה-CGI והלייזרים מהחלל, מארוול הוציאו את אחת הסדרות היותר מיוחדות על המסך עם מחווה אוהבת למדיום הטלוויזיוני המסורתי של הסיטקום. לא כולם אהבו את שינוי הכיוון, ויש להודות שהסיום חזר מעט אחורה לקלישאות מארוול שלמדנו להכיר מהסרטים, אבל בליבה "וונדהוויז'ן" היא סדרה חכמה על אובדן ואבל, שמסופרת בעזרת תכסיס ז'אנריסטי מרהיב שמטייל בין נקודות הציון ההיסטוריות שלו. עבור עכברי טלוויזיה מדובר בחלום מתוק ומתנה מפתיעה ממארוול, שניסו משהו חדש, וזה נפלא כשלעצמו. 

Kevin Can F**k Himself ("קווין יכול להזד**ן") (15)

שתי סדרות במחיר אחד. התרגיל הסגנוני הייחודי של "קווין יכול להזד**ן" (הצנזורה במקור) הוא הברקה מעניינת מאוד – סדרה שבחציה היא סיטקום קלישאתי על משפחה לא מתפקדת שמורכבת מבעל טמבל ואישה נאה ומתוקה מדי מכדי להיות עם הבטלן הזה. בחציה השני לעומת זאת, כלומר הרגעים שקווין לא בסביבה, היא הופכת בן רגע לדרמה מדכאת על אישה שכלואה במערכת יחסים מתעללת, ומחפשת את הדרך החוצה. ההנגדה בין שני הצדדים מושכת את השטיח מתחת לרגלי הסיטקום, ותהפוך צפיה בכל חרא שקווין ג'יימס (למשל) הוציא עד כה לאפלה בהרבה. העונה הראשונה אמנם לא היתה מושלמת, אבל הפוטנציאל הענק כבר שם, בתקווה והעונה השניה תנצל אותו.

I Think You Should Leave with Tim Robinson ("די, שגעת") (18)

אנחנו לא זוכרים כמה שנים עברו מאז שצצה תכנית מערכונים שבאמת שווה את הזמן שלנו כמו זו של טים רובינסון. אחרי שכתב ל-SNL ומפעם לפעם אפילו צץ על המסך (וקרע מצחוק את קווין הארט), רובינסון יצא לדרך משלו, ובשלו אנחנו מתכוונים דרך מופרעת וביזארית כמו שרק הוא יודע. סטייקים רטובים, עוגות בוץ, אובססיה לגארפילד, פספוסים בלוויות – בעולם האבסורדי של רובינסון הכל יכול לקרות, כל עוד הפאנץ' יעורר אי נוחות וצחוק מוגזם. אפילו עונה שניה מעט חלשה לא גרמה לנו להפסיק לאהוב אותו. 

Made for Love ("שבב של אהבה") (19)

אחת הקומדיות החכמות והמעניינות של השנה, שעברה לרוב האנשים מתחת לרדאר. וחבל, כי זו הזדמנות לראות את התפקיד הכי טוב של ריי רומנו, בתור אבא אלכוהוליסט וכושל שמאוהב בבובת מין. אבל חוץ ממנו, יש פה סיפור מרתק על אהבה, שליטה, אשליות, כלובי זהב, טכנולוגיה ומערכות יחסים הרסניות. כריסטין מיליאוטי המצוינת (שלמרבה הצער, לעד תיזכר בתור האמא ב"איך פגשתי את אמא") בתפקיד זוגתו של מיליונר טק (עם קצת קריצות לאילון מאסק) שבורחת מכלא הזוגיות איתו רק כדי לגלות שהוא שתל במוחה שבב מעקב מורכב שמאפשר לו הכל – לראות דרך עינייה, לקרוא איך היא מרגישה וגם להעמיד אותה בסכנה מיידית. באופן מפתיע, התוצאה היא קומדיה שחורה לא רק משעשעת, אלא גם מתוקה. 

Reservation Dogsי(20)

דרמה קומית מעולה ממש שעוד לא עשתה בליפ כלשהו על הרדאר הישראלי, ועוסקת בארבעה אמריקאים-ילידים צעירים שמתבחבשים בעולם הפשע של פאתי אוקלהומה סיטי, שנה לאחר הירצחו של חברם הטוב, וחולמים להגשים את חלומו ולעבור לקליפורניה. זה כנראה עולמם של האמריקאים-הילידים הוא כנראה המקום הכי נמוך בארצות הברית, וזו הפעם הראשונה שהם מספרים את סיפורם בעצמם, עם קאסט שכמעט כולו אמריקאי-ילידי וצוות הפקה שכמעט כולו אמריקאי-ילידי ויוצר מבטיח בשם סטרלין הארחו שגם הוא אמריקאי-ילידי (יחד עם טאיקה וואיטיטי הניו-זילנדי-הילידי). וזה גם מצחיק-ילידי.