"ספר הדקדוק הפנימי": רק בגיל המתאים הבנתי איך לאהוב ספרים

מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי לקרוא. כלומר, נראה לי שחשבתי שאני אוהבת. בשנות בית הספר היסודי, קריאה הייתה אצלי יותר בגדר אקט תחרותי מאשר מתוך אהבה אמיתית, ואני ניצחתי את מיכל פ. בתחרות של מי קראה יותר ספרים בחופש הגדול, עם שמונה ספרים – והפרחים לגלילה רון-פדר וסדרת "מנהרת הזמן" האלמותית, והקלה לקריאה. אז תמיד קראתי, והרבה. אבל האם הבנתי מה שאני קוראת? האם צללתי לעולמות אחרים, ודמיינתי מחוזות רחוקים, או שהדגש בקריאה היה ההספק? בדיעבד, נראה לי שהכל השתנה רק כשפגשתי אי שם בכיתה י"א ב"ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן.

>> "המשחק של אנדר": הספר שגילה לי כל מה שהצבא לא לימד על מלחמה

אמא שלי ואחותי קראו אותו כמה שנים קודם לכן, ואני זוכרת שהתמוגגו, החליפו רשמים וחוויות. רציתי גם, אבל אמא אמרה שהוא "עוד לא בשבילי", וכך מבלי יודעין, הציתה שוב את יצר הקריאה התחרותי שלי. כמה שנים אחר כך, בעודי בת 16, כבר החלטתי על דעת עצמי שהוא "בשבילי". ואכן, אחרי כמה עמודים בלבד, הבנתי – קודם כל שהפעם אמא שלי צדקה, ומדובר ברומן התבגרות מכונן שיש לקרוא במינימום בגיל ההתבגרות, ורק אחר כך הבנתי מהי באמת אהבת הקריאה, שלא מתוך יצר תחרותי או זיקה לכל גורם חיצוני שהוא. אהבת קריאה מתוך התמסרות מעמיקה לעולם הבדיוני של הספר, ולו בלבד.

ברומן המופתי הזה, גרוסמן גולל את סיפורו של הנער אהרון שגדל בשכונת בית הכרם בירושלים, ממש כמוני. מכירים את זה שאתם רואים סדרה או סרט, ופתאום מזכירים אלמנטים שקשורים לישראל או ליהודות, ואתם מוצאים את עצמם מחייכים בלב על אף כל הציניות? ככה הרגשתי בדיוק. נוף ילדותי נפרש בין דפי הספר, השכונה המוריקה על הבתים הנמוכים ואדומי הגגות, הרחובות, הסמטאות והמונמונטים השכונתיים – כולם היו שם. גרוסמן אמנם תיאר את השכונה בשנות השישים, אבל זיהיתי את הנופים שמובאים בספר גם בחלוף המילניום.

שלא לדבר על דמותו של אהרון עצמו, אותה תווה גרוסמן במלאכת מחשבת שרק הוא יודע. אהרון לא הוסיף לגבוה כשאר בני כיתתו, ונותר נמוך ולא מפותח מבחינה פיזית למורת רוחה של אמו וסביבתו, שקידשה גבריות, צבריות וכוח. והוא אמנם לא גדל מבחינה פיזית – אולי כי לא רצה לציית לקודים של עולם המבוגרים, ואולי כי זה לא הזמין אותו או קיבל אותו אליו בזרועות פתוחות – אך הוא בהחלט גדל והתפתח מבחינה נפשית ופנימית, וכדי להסתדר בחברה שדחתה אותו במידה מסוימת, ניסח לעצמו קודים וצפנים שמתקבצים לכדי דקדוק פנימי, סדור ובעל היגיון.

בקודים הללו הוא השולט, בעל הכוח והוא האדון שמחליט איך וכיצד. הגדולה המשמעותית ביותר ברומן הזה, לטעמי, היא שספר הדקדוק המדובר לא נותר רק נחלתו של אהרון עצמו, אלא הצליח לגעת בכל מי שהרגיש לרגעים זר, אחר או כמי שלא הצליח – אם מבחירה, ואם מכורח הנסיבות – להיכנע לתכתיבים המקובעים של החברה הישראלית. מאז, אגב, אני מנסה לא להיכנע לתחרויות – קריאה או אחרות.