"זה": המפלצת בת אלף ומשהו העמודים שחיווטה לי את המוח

העניין עם אהבה ראשונה הוא שאי אפשר לזהות אותה עד שהיא מכה בך במלוא עוצמתה, ובדרך כלל רק בדיעבד. עד גיל 14 כבר קראתי מאות רבות של ספרים והתאהבתי בספרים וסופרים וסופרות ודמויות אינספור, כולם אהבות גדולות, אבל אז התחלתי לקרוא ספרים באנגלית. ואז פגשתי את סטיבן קינג בבית של חבר שאמר לי "אתה חייב לקרוא את זה" ושם לי ביד מפלצת.

>>

אף פעם לא שקלתי עד אותו רגע לקרוא רומן בן יותר מ-1,100 עמודים, בטח לא באנגלית, בטח לא כזה שעל הכריכה שלו מצוירת יד של מפלצת יוצאת מתוך פתח ניקוז במדרכה. אני גדלתי על לקרוא בטעות את "בעל זבוב" בגיל 8 ולעוף בגיל 12 על "החטא ועונשו", ולמרות שכבר נשאבתי אל ז'אנר האימה בקולנוע כמו כל נער באייטיז עם גישה לספריית וידאו שכונתית ומינימום פיקוח הורי, רומן אימה בעובי של הראש שלי לא היה בתוכניות שלי. אבל בגיל 14, אם חבר שאתם אוהבים אומר לכם שחייבים לקפוץ מהגג אז קופצים מהגג. אין ברירה. אלה החוקים.

אני לא זוכר איך חזרתי הביתה ומה אכלתי לארוחת ערב, אבל אני כן זוכר שנכנסתי למיטה אחרי מקלחת וחשבתי לקרוא כמה עמודים ב"IT" כדי לראות אם האנגלית שלי עומדת בזה, והדבר הבא שקרה זה שהשעה הייתה 04:00 בבוקר וכבר קראתי 300 עמודים ולא יכולתי להפסיק. זה היה כישוף שעשוי מהשפה הפשוטה והטבעית ביותר, מהפנט ביכולתו לטוות דמויות מלאות בכמה משפטים ולהפיק מהן דיאלוגים קולחים ומונולוגים אותנטיים בשלל צבעים, וסביבם יקום שלם שאפשר להריח ולטעום. נשאבתי כמו בסטיאן ב"סיפור שאינו נגמר".

מי שראו את הסרט מ-2017 או את המיני-סדרה מ-1990 משוכנעים ש"זה" הוא סיפור על ליצן מפחיד בשם פניווייז שהוא למעשה יישות על-מימדית משנה-צורה, אבל המפלצת ממימד ה-Dead Lights היא דמות משנית לחלוטין בספר, והיא כל כך מפחידה דווקא בגלל שהיא ברקע, כמעט בלתי נראית (למעשה, המבוגרים בעיירה המקוללת דרי לא רואים אותה כלל). מי שיראה אותה כפי שהיא באמת – ישתגע כמו בסיפורים של לאבקראפט על קת'ולו ויוג-סות'ות' שקראתי כמה שנים אחר כך. אבל זה לא הסיפור. הילדים הם הסיפור.

עד לאותו רגע ואולי גם מאז, לא נתקלתי בסופר שכותב את גיל הנעורים כמו סטיבן קינג. בשנים שבהן הוא כתב את "זה" הוא כתב גם את הנובלה "The Body" שהפכה לסרט העל-זמני של רוב ריינר "אני והחבר'ה", אולי הסיפור היפה ביותר שנכתב אי פעם על חבורת ילדים בני 12 ועל החברות והאהבה ביניהם ועל הפצעים שפוער בהם הזמן שהופך אותם למבוגרים. ב-1,100 ומשהו העמודים של "IT" הוא לוקח את העסק הזה הרבה יותר רחוק וטווה את העבר ואת ההווה בקורי עכביש מיסטיים ובלתי ניתנים לניתוק. 

סטיבן קינג התפרע שם על מלא ובנה מיתולוגיה מפוארת שהדהדה אחר כך ברבים מספריו האחרים וקשרה אותם ביקום משלהם, אבל בסוף יש כאן סיפור קיצוני ונועז ביותר על חבורת ילדים שקוראת לעצמה "מועדון הלוזרים", ילדים שמשלמים מחיר כבד על חטאי מבוגרים, ובדרך אל הקרב הגדול על חייהם ושפיותם מול מפלצת שמגיעה מעבר לזמן וליקום, הם גם עוברים טריפ פסיכדלי וגם מקיימים יחסי מין (עניין פעוט שהושמט מהגרסאות המוסרטות). בגיל 14, אפשר היה לנחש, זה לא רק העיף לי את המוח, זה חיווט אותו מחדש.

אז ככה מרגישה אהבה ראשונה: פטיש חמש קילו לראש, בוקס עם מקדחת אוויר בבטן, חיבוק מוחץ של מפלצת שהיא סך כל פחדיך. ובדיוק כמו שסטיבן קינג הבטיח והמציאות קיימה, הנוסטלגיה היא רוח רפאים זדונית שתרדוף אותנו כל חיינו והעבר יפער בנו פצעים בלתי ניתנים לריפוי, ושום דבר אף פעם לא יהיה כמו הסיפור ההוא שקראת ולא האמנת שאתה קורא ב-1989, על חבורת ילדים בני 12 שעשו דברים מוזרים וקרו להם דברים מוזרים.