הוא מנהל את אחת המסעדות הטובות בעיר. כאן הוא אוהב לאכול

1. בית תאילנדי

אני יודע, אין יותר קלישאה מזה. אבל באמת שהרשימה האישית הזו לא תהיה שלמה בלי הבית התאילנדי, שהוא הרבה יותר "בית" עבורי מאשר "מסעדה". שבתות בצהרים אני שם עם מיכלי, באמצע שבוע אנחנו – הבסטיונרים – עושים שם את הפגישות שלנו, וכשמתחשק לחגוג, אין על הקואה קון לק, החדר הפרטי הצמוד. וככל שנוקפות השנים, אני רק הופך מכור יותר, חייב את המנה הלפחות־שבועית שלי לפני שאני מקבל קריז.
בוגרשוב 8

בית תאילנדי. צילום: אנטולי מיכאלו

2. בוסר

יש שני מקומות בעיר שמצליחים להפתיע אותי עם יינות ואני הולך אליהם כדי לטעום דברים חדשים ודברים שאני אשכרה לא מכיר: ג'יאקונדה ובוסר. בבוסר אני מוצא את עצמי יותר, כי זה ממש קרוב והם פתוחים כבר מ-11:00, וחוץ מזה יש להם את אחד המזגנים המשובחים בעיר. בשעות הצהריים די ריק ורגוע שם, וככה אני משתלט להם על הבר והופך אותו למשרד שלי. סופר פיצה במרחק נגיעה סוגר את פינת הנשנוש, וביינות אני תמיד מוצא את עצמי טועם משהו חדש שלא הכרתי שגורם לי לשמוח כמו ילד בחדוות הגילוי.
החשמל 5

יין וחברים בבוסר. צילום: תור ורדימון

3. גלריה דביר

משהו בגלריה דביר מרתק אותי בצורה שאני לא יכול להסביר. המיקום בדרום העיר, המבנה הגדול והירידה לחללי התצוגה, הרגשה של מעבר לממד אחר. כיוון שאני ממש לא מבין גדול באמנות, אני נחשף שם לא פעם לשמות חדשים (עבורי), ובכלל הראש נפתח. ואז באובססיביות אני קורא וצולל אל תוך גוף היצירה ופתאום ביקור של חצי שעה בגלריה מלווה אותי בשבוע שלם של קריאה וחקירה ומחשבות שעפות לכל הכיוונים.
חזקיהו המלך 3

גלריה דביר. מתוך האתר הרשמי

4. פארק המסילה וקפה מיראז'

אנחנו גרים ממש ליד, כך שזה המסלול הקבוע לטיולים עם הכלב. נורא כיף לפרגן כשמגיע, ואני חושב שהעירייה עשתה כאן עבודה מצוינת (נו טוב, אולי חוץ מעניין הצל שחסר). מי בכלל זוכר את החניון הכעור שהיה כאן קודם… משהו בשנת הקורונה הפך את הפארק למוקד פיקניקים לוהט, ממשפחות עם עוללים בצהריים ועד הזוגות הרומנטיים של השעות הקטנות. ואני, עם הכלב והסיגריה, משוטט שם נוכח-נפקד ונותן לראש לשוט. ומאז שחבורת התדר/רומנו פתחו את בית הקפה שלהם החיים שלנו קיבלו שדרוג משמעותי. פלוט קומטה עם חמאה (וזהו! תודה לאל, כריכים מדויקים שלא מעמיסים עליהם דברים מיותרים!) זו ארוחת הבוקר הקבועה של מיכלי ושלי בשבתות. חוץ מזה תמיד יש בלאן דה גליליי של יוליוס על הדלפק, לשדרג את האספרסו, וזו ללא ספק אמת המידה החשובה ביותר לבית קפה ראוי.

פארק המסילה. צילום: shutterstock

5. עמיתה

אם מישהו חושב שאני מציין את עמיתה בגלל שמיכלי היא זוגתי לחיים, מה שיש לי לומר הוא שאם הייתי נכנס לעמיתה, ונגיד ולא הייתי מכיר כלל את מיכל, בו במקום הייתי כורע ברך ומציע לה נישואין. לשמחתי מיכלי אמרה "כן" כבר הרבה קודם, כי מאז שהיא (יחד עם אנה הנהדרת) פתחו את עמיתה, אני בטוח שלא חסרים מי שבשמחה היו מתחלפים איתי, ובטח גם מציעים הצעות שאני לא יכול להתחרות בהן… האלגנטיות והדיוק הלכאורה מרושל, זה מה שאני הכי אוהב בעמיתה. סנדוויץ' מעקודה בבוקר, פס עוגת גבינה ליד הקפה, מטבוחה, סלט ביצים ואיזה כבד קצוץ שתמיד טוב שיש במקרר, פקאן סיני שעושים במקום לנשנש ככה על השיש בכל פעם כשמזדמנים למטבח, עוגיות 'כפול ריבה' אם מתחשק תה, "לחם טוסט" (מה שהבנות קוראות אותו פאן דה מי בשפה המקצועית) שחייב תמיד להיות במקפיא לטובת מאנצ' לילי – אמנם מאז שעמיתה נפתחה אני בקושי רואה את מיכלי, אבל אי אפשר לומר שאני לא מקבל פיצוי הולם.
דרך שלמה 10

מיכל בוטון (מימין) ואנה שפירו. עמיתה (צילום: אנטולי מיכאלו)