הממולאים הכי טובים בעיר ומטקות בשקיעה. העיר של דודי אפריאט
"העיר שלי": המדור שבו תל אביבים ממליצים על המקומות האהובים עליהם. והפעם: דודי אפריאט הוא הבעלים של פיצריית לה טיגרה ושל מסעדת הראמן הלהיטית קוקו נקו בפלורנטין, אז כשהוא ממליץ לנו על דוכן טאקו, על בר יין, על מסעדה של קיבוצניק ועל חנות סינית - אנחנו מקשיבים ונהיים רעבים
>> דודי אפריאט הוא הבעלים של פיצריית לה טיגרה הנפלאה וגם הבעלים (יחד עם מיסאטו בכר) של קוקו נקו, הראמניה הלוהטת ביותר בעיר שמעמידה בתור את כל פלורנטין. אפריאט הוא גם יועץ פיתוח עסקי בתחום המזון כבר כ-20 שנה, ואם לשפוט על פי שני המקומות שלו – שווה להתייעץ איתו.
>> חנות צעצועים להיקבר בה ובר לחימום הלב // העיר של מאיה קניג
>> המקום הכי סודי ושדרה להרגיש בה בת 14 // העיר של לוטוס אתרוג
1. דראגון
אני אוהב את ההרגשה של להרגיש בחו"ל בישראל, ולהיות בשבתות באזור נווה שאנן זה הכי צ'יינה טאון שאנחנו יכולים לקבל. אלפי עובדים זרים, בעיקר סינים, מגיעים לחנות המטריפה הזאת להצטייד במוצרים שמזכירים להם את הבית ועוד מלא מציאות מהמזרח באווירה שוקקת.
ראש פינה 6
2. שמעיה
המסעדה הכי ביתית, וואן מן שואו ששמו שמעיה, שהגיע היישר מהקיבוץ לפני שנים רבות ועושה את הממולאים הכי טובים בעיר.
ויטל 2
3. קוט (CÔTE)
כשבחור חצי תאילנדי מבין עניין פותח בר יין צרפתי מוקפד נוצר שילוב שפוגש את הסועד בהכול – שוב מקום שמעביר אווירת חו"ל עם חותם מאוד ברור. ובלי צלחת חריפים.
אחד העם 33
4. מטקות בחוף גורדון
אחד החופים הכי יפים למטקות בשקיעה, באמצע השבוע כמובן. זאת הפעילות הספורטיבית שאני הכי אוהב, כשגוף ונפש עובדים יחד.
5. הטאקו
אני מאוד מעריך מקומות של מוצר אחד, מישהו שמקדיש את חייו להתמחות במנה ולעשות אותה הכי טוב. במקרה שלהם זה עובד וטעים, ועם האווירה של השוק – הכול מתחבר.
השומר 1
מקום לא אהוב בעיר:
אני חושב שאחד המקומות שפחות מתחברים אליי זהו נמל תל אביב. על פניו זה לוקיישן מהמם, אבל מרגיש לי שהוא הפך קצת לתפאורה יותר מאשר למקום עם נשמה. הכול שם עובד כמו שצריך, אבל זה מרגיש קצת חסר אופי אמיתי, חסר את ה"בלאגן" והאותנטיות שהופכים מקום בעיר לכזה שאתה ממש רוצה להיות בו. אני חושב שעם תמהיל יותר נכון של עסקים ואופי קצת יותר של שוק, היה אפשר לעשות אותו יותר לתל אביבים ופחות לאנשים מבחוץ.
השאלון:
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
באופן שמאוד הפתיע אותי, ההצגה "צ'ילבות" שרצה בקאמרי עכשיו, סידרה לי כמה מחשבות. על פניו מדובר בהצגה קלילה ומצחיקה אבל מעבר לזה, היא ממש גרמה לי לחשוב על מערכות יחסים בעיקר בתחום העבודה. כשאתה עובד בפיתוח עסקי, אתה כל הזמן מחפש חיבורים בין אנשים, בין רעיונות, בין מותגים. ההצגה הזאת בדיוק מראה את זה, כי בסוף, היא לא רק על יריבות אלא על הכוח שבשיתוף פעולה, גם אם הוא מתחיל במקום של התנגדות.
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אמנם זו אינה יצירה אבל מאז פרוץ המלחמה, אנחנו חשופים לעדויות של ניצולים, לוחמים וחטופים. עדויות אלו מעוררות השראה מטורפת לתעצומות הנפש שמתגלות באדם, ברגעים בלתי נתפסים! רגעי התושייה שלהם נותנים כוח ותקווה לעבור את התקופה ההזויה הזאת.
לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בשנים האחרונות אשתי ואני מתנדבים בארגון סבאל'ה, עם אנשים שמבשלים ומשנעים בכל הארץ ארוחה לקשישים לשבת. במיוחד בתקופה הזו, כשכולנו יותר עסוקים בנושאי המלחמה והשלכותיה, חשוב לזכור את האנשים הבודדים האלה שרק מחכים שנדפוק בדלת, להחליף כמה מילים וחיוכים.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
יהונתן בורוביץ. מעבר לכך שהוא השף של M25, הוא פעיל מאוד בארגון "מסעדנים חזקים ביחד" ועושה הרבה למען ענף המסעדנות בישראל. מאז הקורונה הענף לא צומח, וכשמוסיפים לכך רגולציה, עליות מחיר ומלחמה – מאוד מאתגר לשרוד.
מה יהיה?
כמו ששלום אומר, "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". אני אופטימי שאחרי מלחמה וכאב יגיעו פריחה, שגשוג, שמחה ותיירים. לאורך כל המלחמה תל אביב נמצאת בהתפתחות מתמדת של תשתיות חדשות ומרכזים אורבניים כמו מדרחוב פלורנטין. אני מייחל לחזרת כל החטופים עכשיו ולאביב של שמחה והתחדשות לכולנו.