אנשים עם נשמה של מושב ובראנץ' סודי מחוץ לזמן. העיר של דנה ספיר

>> דנה ספיר היא יוצרת רב־תחומית, במאית וכוריאוגרפית זוכת פרסים, שתעלה ב-7 וב-8 בספטמבר את Dance in Peace 107 במוזיאון תל אביב – מופע שנולד מתוך מציאות ה־7 באוקטובר וממשיך עד לעצם היום הזה. המופע משלב מחול, שירה, מוזיקה חיה, פלמנקו, אופנה, וידאו־ארט ואמנות אווירית ומציע חוויה אמנותית־קהילתית של איחוי ותקווה. שזה בול מה שאנחנו צריכים עכשיו. עוד פרטים וכרטיסים כאן.

 

1. רחובות העיר של ימי שישי

אחרי תרגול יוגה קבוע אני הולכת בדרך כלל לשוק לוינסקי לשיטוט חסר תכלית של השראה שבו אני סופגת ריחות, צבעים ואנשים שמקבלים את הסופ״ש. קלישאתי ככל שזה יהיה, יש משהו בדחיסות הישראלית של לפני השבת, שמראה לי שגם בזמנים קשים חשוב לנו ללכת להביא פרחים הביתה. אם אני רוצה בראנץ׳ מיוחד שמרגיש על גבול הסודי, אני אוהבת מאוד את קפה סוסייטי שפתוח רק בשישי – מקום קטן של גרוב, ג׳אז ואווירה של מחוץ לזמן רק שהוא באמצע השוק.
>> קפה סוסייטי, זבולון 13 תל אביב

2. מסעדת בטשון

מקום אחד ויחיד של אוכל מקומי, מהדייג לצלחת. מצליח להיות מעולה, יצירתי וטעים ועדיין להשאר בגובה העיניים ובמחירים נגישים שמתעקשים לא להשתנות עם מה שקורה בחוץ. השף הצנוע שעומד מאחורי הבר ומבשל עם הטבחים הוא אלכס מאוס, האיש של תאומתי וגיסי ומכאן שהמקום הוא בית. אבל זה לא משנה כי כותבים עליו כל כך הרבה מבקרי מסעדות שזה יהיה שקר להשמיט אותו מכאן מטעמי קרבה.
>> קרליבך 29 תל אביב

3. מוזיאון תל אביב // ת"א תרבות דה וינצ'י

בגזרת האמנות יש שני מקומות, ברוח יציבה של פעם וברוח האמנות החדשה.
מוזיאון תל אביב, שבו גם עולים המופעים הקרובים של Dance in peace 107 ונותן לנו בית לתקופת העבודה – יש במוזיאון משהו צח של אמנות, כאילו נותן לה כבוד שרק בשבילו שווה להעביר שם רגע. צמוד אלינו לאולם רקאנטי יש תערוכה שהיא כמו סוד הגן הנעלם בתוך מבנה, ממליצה ללכת שם לאיבוד.
ותא תרבות דה וינצ׳י – ברוח הדור החדש של התרבות המקומית והמקום השני שבו אנחנו עובדים על היצירה – יש בו אווירה של אמנים במסדרונות שעוסקים בפיצוח, שוברים את הראש וחיים אמנות. אני אוהבת את הצוות, את חדוות העשייה ואת הנסיון להביא משהו שהוא אחר, שמקדש תהליכי יצירה ולא תוצר.
>> שאול המלך 29 תל אביב // דה וינצ'י 14 תל אביב

4. גלישה בחוף הצוק

על הנייר זה תל אביב והחוף הכי קרוב לבית שהביא אותי לגור בתל אביב אחרי שנים במושב, בשביל הים. בשביל להסתכל על הקו של האופק ולהיזכר. זה מקום של להיות בעיר אבל לא – שם אני פוגשת אנשים עם נשמה של מושב שדופקים בדלת כשהם רוצים חצי כוס סוכר וחברים שפותחים גם בלי לדפוק. לשם אני הולכת לגלוש, לנקות את הראש והרעש ולתת להכל להיספג לתוך המים.

 

5. שחר אבנט // Petit Pois

בגזרת האופנה, שידועה כקרובה לליבי, יש את החנות של Shahar Avnet, שיחד אנחנו הולכות דרך אמנותית ממושכת. החנות מלאה בדמיון וצבע חסר גבולות, שלא מתכופפת לאופנה המקומית של ג׳ינס וטי שירט. בהמשך הרחוב יש את Noon, שהרומנטיקה והפרחים שלה אצלי חזק במלתחה ומה אכפת לי גם לספר על Petit Pois בנווה צדק כדי להרים למעצבות מקומיות שממשיכות למרות הכל לעשות כאן יופי.
>> שחר אבנט / שינקין 26 תל אביב // Noon / שינקין 43 תל אביב // פטי פואה / שבזי 33 תל אביב

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

מה שחסר בעיני בעיר הוא מרחב נגיש לתרבות עצמאית. אמנים ויוצרים רבים שרוצים להתפתח ולהביע את עצמם נתקלים בקשיים – החל מהוצאות גבוהות שמצריכות משאבים שאין לכולם, ועד לצורך לעבור דרך גופים ממסדיים או מסגרות רשמיות כדי לזכות בבמה. גם כאשר כבר מתקבלים ליוזמה קיימת או לפסטיבל, לרוב התקציבים המוקצים מצומצמים ולא מאפשרים ליצור חוויה מלאה או לממש את הפוטנציאל האמנותי, שלא נדבר על לשלם לאמנים.

חשוב לומר שתל אביב נחשבת לעיר שמשקיעה בתרבות, אך במציאות האמן העצמאי כמעט ואינו חש את התמיכה הזו באופן ישיר. במצב כזה התרבות העצמאית מתקשה לפרוח, ולעיתים היוזמות מתממשות רק כאשר היוצרים לוקחים הכל על עצמם. נדמה לי שיש כאן הזדמנות גדולה לעיר לתמוך, להקל ולאפשר יצירה מגוונת וחיה, שתעשיר את המרקם התרבותי של תל אביב ותפתח אותו בפני קהלים רחבים יותר.
כמו כן, מה נסגר עם מחירי חניה וחניונים.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בתוכי מתקיים משחק משיכה בחבל של שני קולות. אחת שרוצה לבחור לברוח לאיפה שטוב, והשנייה בצידו השני של החבל שבוחרת להשאר ולהאבק למען מה שטוב פה. הקרע הזה בין מצוי, לרצוי המדומיין ולפנטסטי, הוא חלק בלתי נפרד ממני ומהיצירה שלי, ומכאן שלכל אחת מהן יש תשובה אחרת לשאלה.

עם האני שצוללת לתוך אמנות כדרך חיים, אבחר בסרט החדש על בוב דילן או בסרטים של ווס אנדרסון – שהזכירו לי שוב שלאמנות אין חוקים ואת החוקים שאנשים אחרים לומדים, הם לומדים כי מישהו דבק והלך עד הסוף עם האמת שלו. אם תשאלו את האמנית החברתית והאקטיביסטית שבי – אבחר בסרט דוקו המחול Puppet Party של איתמר גלינה, שרוקד ביצירה שלי, שנוגע במורכבות הרגשית של התמודדות עם טראומה, ובדואט המחול Ah …I see של יוסי דניאל, שגם רוקד ביצירה שלי, שפשוט נגע לי בלב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
כל שיר של נינה סימון בדגש תקופתי על Wild Is the Wind, הספר "שירת סרטני הנהר" שאפשר לי להעלם לתוך עולם דימויים עשיר ואחד מהקטעים בו אפילו מצא את דרכו לתוך היצירה. ולצדם, יש לי אוסף טקסטים שנאסף במשך שנים – עמוד התווך של שיעורי היוגה שאני מלמדת. מושיב אותי עמוק בתוך השבר המקומי, ובו בזמן פותח שוב ושוב דלת אל התקווה. זה האחרון שמצאתי:

אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר שִׁיר הַלֵּל לְכָל מַה שֶּׁנִּשְׁאָר
פֹּה אִתָּנוּ וְלֹא עוֹזֵב וְלֹא נוֹדֵד כְּצִפּוֹרֵי הַנְּדוֹד
וְלֹא בּוֹרֵחַ צָפוֹנָה וְלֹא דָּרוֹמָה וְלֹא שָׁר:
״לִבִּי בַּמִּזְרָח וְאָנֹכִי בִּקְצֵה מַעֲרָב".
אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר לָעֵצִים
שֶׁאֵינָם מַשְׁלִיכִים אֶת עֲלֵיהֶם
וְסוֹבְלִים לַהַט קַיִץ וְקֹר חֹרֶף
וְלִבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מַשְׁלִיכִים אֶת זִכְרוֹנוֹתֵיהֶם
וְסוֹבְלִים יוֹתֵר מִבְּנֵי אָדָם שֶׁמַּשְׁלִיכִים הַכֹּל.
אֲבָל מֵעַל לַכֹּל
אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר שִׁיר הַלֵּל
לָאוֹהֲבִים שֶׁנִּשְׁאָרִים יַחְדָּו לְשִׂמְחָה וּלְצַעַר וּלְשִׂמְחָה.
לַעֲשׂוֹת בַּיִת, לַעֲשׂוֹת יְלָדִים, עַכְשָׁו וּבָעוֹנוֹת הָאֲחֵרוֹת.
(יהודה עמיחי)

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
המונח התנדבות בתקופות כאלו מקבל הרבה פנים. בעיני כל מי שעומד לצד משפחות החטופים כל ערב או פעם בשבוע בקפלן הוא מתנדב. אין שום דבר יותר דחוף או חשוב, מהחזרת כל החטופים והחטופות, כולם הביתה. לתפיסתי, בית זה מקום שחוזרים אליו. אם אי אפשר לחזור, זהו לא בית – אז אני ממליצה להתנדב בזה ללא לאות ולחזק את המשפחות בכל דרך.

אני ממליצה שנתנדב כולנו בלשקם את הפצע הישראלי כל אחד דרך ערוץ שעובד לו, האמת שלי היא שאני מתנדבת מאז אוקטובר ב Heartivism, תנועה תרבותית-אמנותית-חברתית שהקמתי שבה כל המשאבים הולכים לטובת הנושאים האלו, ככה שאם אמנות ותרבות הם ערוצי ההשפעה שלכם – אתם מוזמנים לפעול איתנו. ליבי גם עם מתמודדי טראומה ופוסט טראומה, קשישים וניצולי שואה, אנשים שאיבדו את ביתם – לא חסר. בתוך שבר כזה גדול אנחנו נדרשים להתייצב בסדר גודל של אנשים שפעם נקראו לבנות כאן מדינה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
מי שנשאר.
מי שמתמודד, חולם על מציאות אחרת ופועל למענה. מי שבוחר לא לצפצף למרות שהרמזור כתום.
בספציפי מרימה לרעות ענבר שהתוכן הפוליטי והחברתי שלה ישיר, לא מתנצל ומדבר לכולנו בגובה העיניים.

מה יהיה?
מה שנעשה שיהיה. אם לא, הלך עלינו. להתייאש זה פריווילגי.
לתחושתי השבר יעמיק עוד ועוד, כל פעם שאנחנו חושבים שאי אפשר עוד, אנחנו מגלים שאפשר, ונדרשים לנוע עם מה שיש – ואז יהיה רגע שנהיה מוכרחים להבין שאין טעם לברוח מהמציאות כי היא תמיד שם ושהדרך היחידה החוצה היא לעבור דרך. אני רוצה להאמין שנישיר מבט ונסכים ללמוד מהמציאות הזאת, ביחד. אין ברירה. שנפעל בעוז כדי לעבור דרך הסדקים – עד שנצא מהצד השני מנצחים. לא במלחמות, אלא כאנשים שמאמינים שאפשר ליצור כאן משהו חדש וטוב. שלא נחכה לתקווה אלא נעשה למענה ונגלה שצדקנו לאורך כל הדרך – שמספיקים כמה אנשים אמיצים כדי לחולל שינוי ושאנחנו בעצם הרוב.