תפאורה לסרט אימה ומדרחוב לשיטוטי אוכל. העיר של דנה שוופי

דנה שוופי היא סופרת ועורכת כתב העת העברי הראשון לאימה: "בּוּ! לאימה בספרות, בקולנוע ובתרבות". רומן הביכורים שלה, ״איך להיות מוזה״, ראה אור בימים אלו בהוצאת אפיק. להשיג באתר ההוצאה ובשבוע הספר הבא עלינו לטובה

>> זאת העיר שלנו: 8 המלצות נהדרות שקיבלנו על תל אביב השבוע

1. קריית המלאכה

יש משהו מהפנט בברוטליזם האפור והקר של מתחם קריית המלאכה. קשה להביט ברצף המרפסות הארוכות ולא לדמיין עלילות של ספרי מתח או סרטי אימה. כשהתחלתי לכתוב את הספר שלי – על חבורה של אמנים צעירים ושאפתנים, שמרוב רצון להצליח מסבכים את עצמם בפרשייה אפלה – היה לי ברור שאני חייבת למקם את עלילתו בשכונה הזו. קריית המלאכה היא התפאורה המושלמת לסיפור שמתרחש בעולם האמנות התל אביבי: חללי סטודיו, גלריות, אינטריגות, גרפיטי, חלקי מדרכה שבורים וסמטאות חשוכות.

2. מדרחוב נווה שאנן

אם שואלים אותי מאיפה אני, אני בדרך כלל עונה: "דרום תל אביב". כי שכונת נווה שאנן, שאני תושבת שלה כבר לא מעט שנים, היא כמעט עיר אחרת לגמרי. רבים מאנשי השכונה נמצאים בדרגות שונות של מצוקה, רחובותיה לא מקבלים יחס של ממש מהעירייה, יש בה מעט מאוד שטחים ירוקים, ומדי פעם אפשר לראות בה תופעות טבע מרתקות ביותר, כמו חתול וחולדה שחולקים קערית מים. ובכל זאת – אני מאוד אוהבת אותה. לב השכונה הוא המדרחוב. הוא והרחובות הסמוכים לו הם המתחם האהוב עליי לשיטוטי אוכל: הירקנים מחזיקים את כל הירקות הכי אקזוטיים שאתם מתקשים למצוא בשוק הכרמל; בחנויות אפשר למצוא סוגי פטריות מאכל שלא ידעתם על קיומן (ראש הקוף – ידעתם שיש פטריה כזו?); וגולת הכותרת היא מסעדת גורקה ברחוב ראש פינה, ללא ספק המסעדה ההודית הטובה ביותר בעיר.

3. ספריית סוראסקי 

אפשר לומר שאני סטודנטית נצחית. רק סיימתי את התואר השני שלי בחוג לספרות, אחרי שמרחתי ומתחתי אותו, ככל שניתן למרוח ולמתוח תואר, וכבר חזרתי לאוניברסיטה כדי ללמוד עריכה לשונית. כיוון שאני עובדת על יותר מדי דברים בבת אחת – אני מסיימת את ימי הלימודים בהתנפלות על חללי העבודה של הספרייה המרכזית בקמפוס. מדובר במקום האהוב עליי בעולם כולו לכתיבה, לימוד ועריכה: שקט, מואר, עמוס ספרים, ומסביבי תמיד יושבים אנשים חכמים מאוד ששקועים בלמידה. אם אני מתעייפת ומרגישה צורך למתוח את רגליי – אני נכנסת עמוק-עמוק, ברווח הצר שבין מדפי הספרים הארוכים והקיר האחורי, ומתהלכת לי, הלוך ושוב, מבלי להיתקל בנפש חיה.

4. "אש ומים" 

דעה לא פופולרית: המזרקה המונומנטלית של יעקב אגם, שמוצבת במרכז כיכר דיזנגוף, היא פסל החוצות החשוב והיפה ביותר שיש בתל אביב. או לפחות, היא הייתה יכולה להיות. זו תעודת עניות לעירנו שהמזרקה עומדת כך, עירומה ואפורה, ולכן מפספסת את הייעוד שלה כיצירת אמנות שעיקר האפקט שלה מבוסס על צבע. עם קצת יותר מאמץ, וקצת יותר כבוד, "אש ומים" הייתה יכולה להיות הסמל של העיר. כמו מגדל הטלוויזיה של אלכסנדרפלאץ, או "שער העננים" (המכונה "השעועית") של שיקגו, או "בת הים הקטנה" של קופנהגן.

5. מדרגות הרבנות

דעה לא פופלרית, טייק 2. הגירושים ברבנות הם אחת החוויות המשונות ביותר שעברתי בחיי. אני זוכרת שציפיתי לגרוע מכל: להיות מושפלת על ידי הממסד הרבני, לבכות, לכאוב, להתמרמר. אבל במקום, ישבתי והבטתי בפליאה ובסקרנות אינסופית בכל הזרוּת הזו שהתנהלה סביבי. וכשצעדתי במורד המדרגות הרחבות, המובילות מהבניין לשדרות דוד המלך, לא הרגשתי עצב. כי עם כל מדרגה שירדתי, התקרבתי צעד נוסף אל החיים החדשים שחיכו לי. חיים הרבה יותר טובים והרבה יותר ממלאים ממה שיכולתי לדמיין בגלגול הקודם של חיי. אז תודה לרב המגושם ש(אשכרה) ביקש ממני "להיות פסיבית לגמרי" בזמן שאני מקבלת לידי את הגט. ותודה למתגרשת הנחמדה שחיכתה איתי בחדר ההמתנה ואיחלה לי בהצלחה בהמשך דרכי. ותודה למדרגות המפורסמות שאפשרו לי את הצעידה הסמלית הזו, אל החירות.

 

מקום לא אהוב בעיר

אתרי הבנייה. כל אתרי הבנייה כולם, שבכל רחבי העיר. אבל בעיקר: אתרי הבנייה המקיפים את הדירה שלי. כרגע ישנם שישה אתרי בנייה שונים ברדיוס של פחות מחמישים מטרים מדירתי. על חמישה מהם אני יכולה להשקיף מהמרפסת הקדמית הקטנה שלי, ואחד מהם, נבזי ואימתני במיוחד, כל כך קרוב אליי עד שאני יכולה לראות לו לתוך הקרביים. אלו הם חיי כדמות ב"תעלת בלאומליך". אני מתעוררת בבוקר: רעש. אני חוזרת בערב: רעש. אני מבשלת במטבח, קוראת ספר על הספה, נחה מול סדרה, יושבת לעבוד, מתכרבלת עם בן זוגי, מלטפת חתול, מתלבשת, מסדרת, רובצת, רוחצת, נושמת: רעש. רעש. רעש. (ואבק).

השאלון 

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בנובמבר נרשמתי לקורס מסעות שמאניים. יצא לי להתנסות במסעות לפני כן, אבל זה היה בקורס הזה שנפתח בפניי שער של ממש ליקום מוזר ומופלא, מלא בחיות עוצמה, עולמות עליונים ותחתונים, שליחים, רוחות וגרסאות קצת מוזרות שלי עצמי. קשה לי לתאר עד כמה המסעות הצילו אותי מהתהום שהייתי בה ברגע ההוא בזמן, חודש מפרוץ המלחמה. מאז אני מקפידה להמשיך ולתרגל מסעות וטקסים באופן קבוע, והם תמיד מפתיעים אותי בעומק ובתבונה שלהם.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
התקשיתי לקרוא ספרים כשהמלחמה החלה. אבל בימיה הראשונים התכרבלתי עם סדרת הרומנים הגרפיים Wendy של היוצר הקנדי וולטר סקוט. וונדי היא אמנית צעירה, עם נטייה קלה לאלכוהוליזם ודיכאון, שבכל ספר מנסה את מזלה במקום אחר, מוקפת תמיד בטיפוסים הבלתי אפשריים של עולם האמנות. נגד כל הסיכויים, הספרים הצליחו להצחיק אותי, ונתנו לי סיבה להמשיך לדפדף.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מטה משפחות החטופים. כאשר כל זה ייגמר (אם כל זה ייגמר), החברה שלנו לא תוכל להחלים אם נפקיר אפילו אדם אחד מאחור. מגיע להם, לחטופים, שייגמר הסיוט, מגיע להם לחזור הביתה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
בהמשך לשאלה הקודמת: כל אלו שעומדים יום-יום לצד משפחות החטופים. אלו שמפגינים ומפגינות, אלו שזועקים וזועקות, אלו שמסכנים את גופם ואת גופן כדי להילחם את המלחמה שכולנו צריכים ללחום. אני מעריצה אתכם.

מה יהיה?
נלך ונסתגר בתוך עצמנו. במיוחד האנשים היוצרים: נהיה בועה זעירה של אמנים בתוך בועה קטנה של ארץ. אבל מתוך הקושי, מתוך האימה, מתוך ההכרח להתמודד עם מי שאנחנו, ללא הסחות דעת – אולי תצמח כאן יצירה גדולה.