מסעדה מבריקה ומקום שאף פעם לא משעמם. העיר של הדיי עפאים
"העיר שלי": המדור שבו תל אביבים בוחרים את המקומות האהובים עליהם. והפעם: הדיי עפאים, בעלי משק עפאים, מתגורר אמנם אי שם בהרים, אך השיק בחודשים האחרונים שני סניפים ראשונים בתל אביב וקיבל מאיתנו תואר תל אביבי של כבוד. על ההמלצות הקולינריות והתרבותיות שלו כל תל אביבי היה חותם
"בשש וחצי של בוקר שמחת-תורה התעוררתי עם משפחתי מהאזעקה לבוקר לא ברור. מכיוון שהפגיעה הייתה באופן מובהק באוכלוסיה שמאוד קרובה אלינו – חקלאים ואנשים שאנחנו מכירים בקיבוצים ובמושבים, מהר מאוד התבררה התמונה לא רק בחדשות אלא גם בווטסאפים של חברים וטלפונים מודאגים. בשמונה באוקטובר, שותפי גולן מקס, שהוא גם מנכ"ל המשק שלנו, יזם והקים מטבח מבשל בבית הקפה שלנו בבית הנסן בירושלים וכולנו סייענו בעדו. במהלך שלושת החודשים הראשונים של המלחמה יצאו מהמטבח כמעט 150 אלף מנות לחיילים, למפונים, למאהלי משפחות החטופים וכן הלאה על פי הצורך, בעזרת מערך של 1,200 מתנדבים שהקמנו והרבה מאוד חברים ותומכים.
>> העיר שלנו: 7 המלצות מעולות על דברים שכדאי לעשות בתל אביב
>> לצעוד יחד ברוח הקלה ולתפוס את השקיעה. העיר של אלינור מילצ'ן
"במקביל, הרבה מאוד מכוח האדם במשק גויס למילואים. אלו שנשארו עבדו שעות ארוכות מדי יום כדי להחזיק את כל ענפי המשק, כי בניגוד למסעדה שאפשר לסגור – במשק אין דבר כזה. העיזים ממשיכות לייצר חלב, התרנגולות ממשיכות להטיל ביצים, הכרמים והמטעים צמאים למים והדבורים ממשיכות לייצר דבש. הרגשתי ואני עדיין מרגיש שזו זכות להיות חקלאי שמעבד את אדמתו בארץ ישראל בתקופה הזו ומצמיח ממנה לחם. מעבר לכך שאני לוקח חלק בזכות הגדולה למחות נגד מה שבעיניי הוא עוולה והפקרה מצד הממשלה, אני גם זוכה להמשיך את השפע ולהצמיח לנו ענבים ליין וחלב ודבש לחיינו פה".
1. פרדס
ברק אהרוני הוא אחד מהשפים המקוריים, המעניינים, ולא פחות חשוב מכך – הצנועים – שהכרתי שפועלים בנוף הקולינריה המקומית. מצד אחד הוא נושא עמו קילומטרז' מכובד וניסיון של היכרות עם המטבח וחומרי גלם מקומיים ושאינם מקומיים. מן הצד השני, מכיוון שבשנים האחרונות הוא עבד באינטנסיביות על המסעדה יוצאת הדופן הזו, הוא היה קצת מחוץ לזרם המרכזי. לכן המקוריות והאותנטיות שלו בוהקות מאוד, כמו גם הימנעות מהצטרפות לבון טון כלשהו ונטייה לרצות.
ארוחה בפרדס היא לא פחות ממבריקה, שלא לדבר על כך שהעיצוב הוא בעיניי יוצא מן הכלל – חלל מאוד גדול אך אינטימי ונעים. היחס בין האוכל לשירות הנונשלנטי ולעיצוב עושים את פרדס למקום שאני יכול לאכול בו פעם אחר פעם ולהרגיש בבית, ומצד שני להיות מופתע בכל פעם מחדש מעוד זווית ומעוד נקודת מבט על האוכל שלנו כאן.
ישראל טל 5
2. שמוליק כהן
בימי חמישי בערב אני נוהג לקיים את המנהג שקרוי "לילשישי" במלעיל – מעין התוועדות ודיבוק חברים שלקוח מהתרבות החסידית, בה נהוג להכניס את השבת כבר בחמישי בערב בסיפורי מעשיות, ניגונים ובעיקר אכילת מאכלי שבת של אוכל יהודי מזרח אירופי, שגולת הכותרת שלו היא כמובן חמין. בדרך כלל אני נוהג לעשות זאת במקומות פרוביזוריים משהו, שצצים בחמישי לפנות ערב בבית שמש, העיירה הקרובה לביתי שבעמק האלה.
אולם פעם בכמה זמן אני עושה את כל הדרך עד למסעדת שמוליק כהן, שאותה אני פוקד יותר מ-25 שנה ברציפות, כדי לקיים את הציווי – "בכל דרכיך דעהו" וגם את "מבשרך אל תתעלם". האוכל אצל שמוליק כהן הוא כמו שאומרים באידיש "ווי אין שטיב" – כמו בבית. אני מתמוגג מהאוכל עצמו, מהשירות, מהמפות הלבנות, מהוודקה ומהחלה, מההלזעלך ומהפליגלך, מהקרעפלך ומהצלי ומכל האוכל שבשבילי הוא בית. אני מעריך ומוקיר את הדבקות של המשפחה הנפלאה הזו, ששמוליק וכרמלה הם ממייסדיה, ואת הדבקות של דור ההמשך – תומר ואמו ציפי, שהם הדור השלישי והרביעי לשושלת.
הרצל 146
3. בית הספר לאמנות אטלייה וגלריה מאיה
מייסדי בית הספר, בני הזוג הפסל אבנר לוינסון והציירת עותה פטינקין, הביאו משב רוח רענן אך גם מסורתי לאמנות בתל אביב. הם עוסקים באמנות כמלאכה ובאמת מלמדים לצייר ולפסל, ולא רק לחשוב מה הייתי רוצה לצייר ולפסל. יש להם מאות רבות של תלמידים ועשרות של מורים מבכירי האמנים בארץ. בגלריה שלצד בית הספר לאמנות מוצגות תערוכות מתחלפות של אמנים ישראלים נהדרים, שלא תמיד זוכים למלוא החשיפה – וודאי שלא בתערוכות יחיד. בניגוד לגלריות מסחריות, יש להם מערכת מאוד הוגנת בעבודה עם האמנים. האפשרות לגעת באמנות לצד המכחולים והבדים המלוכלכים, ולא רק במוזיאון או בגלריה יוקרתית, נהדרת בעיניי, וגם האפשרות להתנסות וללמוד קורסים קצרים וארוכים. זהו מקום נהדר בתל אביב, ובשדה האמנות בפרט.
שביל המרץ 2
4. המנזר
תמיד כשאני מגיע לתל אביב אני הולך למנזר. המנזר היה במפגש הראשון שלי עם תל אביב כאדם בוגר, חייל צעיר באפטר. חבר קיבוצניק, שהכיר את המלצרית שהייתה קיבוצניקית גם היא, לקח אותי לכאן, ובעיניי המקום נראה אז כמו סדום ועמורה – הדבר הכי בוטה, פרוע ותל אביבי שיכול להיות בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים. מאז אני שומר אמונים לליאור ולמסורת שלו, שאינה מתייחסת לכך שתל אביב היא עיר מהבילה וחמה וממשיכה להתעקש על נקניקיות דם וצלעות חזיר לצד בירה מעולה.
מעולם לא שיעמם לי במנזר, ולא משנה כמה שעות ישבתי שם. תמיד ישב לידי מישהו שהיה מספיק מבוסם כדי לגלגל איתי שיחה. המנזר הוא המקום היחיד בתל אביב שאני הולך אליו כשאני לבדי. איכשהו אני תמיד מרגיש שהגעתי לסלון של משפחה קרובה או רחוקה, ומרגיש בבית. זהו אי של שפיות בתקופה משתנה, הוא שהמנזר זו המציאות והשאר הוא זה שיחלוף.
אלנבי 60
5. אסיף – המרכז לתרבות אוכל בישראל
חלק מתהליך ההתבגרות של תנועת המטבח המקומי הישראלי, היא האפשרות שהמטבח הזה ידבר על עצמו. כשאתה עסוק בפריצה ובהבקעה אתה עדיין עסוק בתנועה. אתה יודע שכבר יש משהו מבוסס כשאתה מתחיל לדבר על עצמך. היוזמה של נעמה שפי והאנשים שאיתה לספר את הסיפור של המטבח הישראלי תוך כדי תנועה, נפלאה בעיניי. מגוון התכניות והביטויים שהם נותנים לקולינריה הישראלית, הופכת את המרכז למקום שעוסק באנתרופולוגיה, סוציולוגיה ופוליטיקה, הצדדים המעניינים בעיניי באוכל.
ראויה לציון במיוחד הפעילות יוצאת הדופן שהם עשו מתחילת המלחמה, החל מהפיכת המקום למטבח מבשל בתחילת המלחמה אבל גם הפרויקט "צועדות על קיבתן" – סיורים קולינריים לנשות מילואימניקים, סדנאות למפונים ועוד ועוד. לאחרונה עשו שם יום נהדר שעסק בספר "עוגה לכל עת", מסוג הדברים שאי אפשר לעשות במוסד שאינו פילנתרופי. ואני שמח שיש פילנתרופים שבזה הם עוסקים. מעל לכל, בית הקפה עצמו נפלא הוא מקום מקסים לשבת בו בלב תל אביב, עם אוכל מצוין ותפריט ומעדנייה שעושים כבוד ומפרגנים ליצרנים ישראלים קטנים ולחקלאים, ומביאים סיפורים מקומיים אל קדמת הבמה.
לילינבלום 28
מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר
אף על פי שיש לי עסקים בתל אביב ובעטיים אני מבלה בעיר לא מעט – ולא רק בעטיים, אלא כי אני מגיע גם מדי פעם לצרוך תרבות ואמנות – אני לא מרגיש מספיק מקומי כדי להתלונן. עם זאת, כאורח החולף ברכב וברגל בחלקי העיר השונים, הרי שלא ניתן ואסור להתעלם מהפערים האדירים שבין תושביה ומנוכחותן השקופה של אוכלוסיות שוליים רבות, שסובלות מהאלמוניות שבחיים העירוניים – מחוסרי הדיור, פליטים, נוער נושר, א.נשים בזנות ועוד. הפער בין בתי הקפה הנוצצים, כולל זה שלנו, ובין אלו החולפים מול חלונות הראווה כרואים ואינם נראים, הוא כזה שאינני מצליח להתרגל אליו.
השאלון
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההופעה של סיון טלמור ולהקתה באולם צוקר בהיכל התרבות. לסיון יש קול שפותח את הלב גם בלי להתאמץ, אבל בהופעה הזו הייתה אנרגיה מיוחדת. האנשים שבאו להופעה אוהבים את סיון מאוד, ובגלל שאולם צוקר אינטימי יותר, הייתה ממש הרגשה של מפגש עם חברים וקרובים. באמצע ההופעה, סיון העלתה לבמה את אביה מייק טלמור, ויחד הם שרו שיר משותף מילדותה, שקשור לסבה ולאישיותו יוצאת הדופן. זה השלים את הרגשת הפתיחות, האינטימיות והאותנטיות במוזיקה של סיון ובהופעה הספציפית הזו. בת זוגי ואני יצאנו בתחושה של הופעה ללא מחיצות, שחשובה מאוד במוזיקה.
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ספרו של חיים באר "אל מקום שהרוח הולכת" מתאר את גלגוליו של אדמו"ר חסידי בדיוני, משתי שושלות שאני קשור אליהן מאוד, בטיבט. המפגש בין חסידות לבודהיזם הוא המפגש היומיומי שמתרחש ביני ובין בת הזוג שלי, שהיא מאסטרית ליוגה. המסע המרתק, רוחני וגשמי, של אותו אדמו"ר בחיפוש אחר האמת דווקא בטיבט, היה עבורי מסע מעניין גם אל נבכי הנפש הזוגית שלנו, והחזיר במידה רבה את המבט מכל מה שקורה בחוץ אל אהבה פשוטה ומתמשכת עם אשתי מזה 30 השנים האחרונות.
לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בעיניי חינוך הוא הדבר הבוער ביותר, ולכן הייתי תורם לארגון שעוסק בחינוך להומניזם ופלורליזם ומקרב בני נוער האחד אל השני ולחברה. יש לא מעט ארגונים כאלה, קטנים וגדולים, ואחד שכזה שאני מעריך במיוחד עושה זאת דרך עבודה בחקלאות. ארגון קיימא, שהקים יוני יפת-רייך, לוקח נערים ונערות שלא תמיד פשוט להם, ודרך חיבור לאדמה ולעבודת השדה מחזיר להם את ההזדמנות לראות את הטוב, לעשות טוב ולהיות בטוב.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לגולים ולמפונים שעברו להתגורר באופן זמני בעל-כורחם בעיר הזו, ושהחליפו את האילנות והמטעים של המושב או הקיבוץ שלהם ואת רחש הנחלים של הצפון בגורדי שחקים וצופרי מכוניות. וגם לתל-אביבים הרבות והרבים שמארחים אותם וגורמים להם.ן להרגיש בבית, כמובן.
מה יהיה?
בלי קלישאות – אני רואה אור בוהק סביבי וחושב שהשנים הקרובות יהיו מהטובות שידענו. המתנדבות והמתנדבים, הא.נשים שפסעו קדימה ואלו שהשליכו נפשם מנגד, כל אלה יהפכו את תהליך ההחלמה והשיקום לכזה שיביא ברכה אמיתית לכל החברה הישראלית, על כל גווניה. אני ממש מצפה לכך. רק צריך להיפטר מממשלת הזדון הזו, ומהרקב הערכי והמוסרי של חברותיה וחבריה. וזה יקרה בקרוב – אני בטוח.