ארמון הברקת של תל אביב ושלושה זכרונות. העיר של יערה יעקב

>> יערה יעקב, 44, סופרת ועיתונאית. הוציאה לאחרונה את ספרה "לוטו, טוטו, קסטות יחזקאל" בהוצאת ידיעות אחרונות. מתגוררת בהדר יוסף (אך חושקת במרכז העיר, תזרקו מילה אם אתם שומעים על 3 חדרים+מרפסת בין הנביאים לנחמני) עם גיא בן הזוג ובתם יולי

>> חומוסיה עם טאץ' צרפתי ורחוב של אבק קסמים // העיר של אביב שריקי
>> חוף לבכות בו בלילה ובר עם תחושת משפחה // העיר של תומר גת

1. רחוב מצפה

גרתי פעם בדירה ברחוב מצפה הקטן והחמוד ליד כיכר רבין עם חבר. הבעלים לא הסכים שנוציא ממנה שום רהיט. היו לו מלא דברים: ספות, כיסאות, שולחנות, ספסלים. קופסאות, מכסים של קופסאות, גם תרופות במקרר מפעם. כל הרהיטים היו וינטאג' ויפים אבל חוסר היכולת שלו לזרוק דברים גרמה לזה שלא היה הרבה מקום לדברים שלנו. בכל זאת, אהבתי את הדירה הזו מאוד. כשהגיע הזמן לעזוב את הדירה קרו שני דברים: הראשון שהבעלים דרש לקבל את הכל חזרה. כולל המכסים של הקופסאות וכולל התרופות שפגו תוקפן לפני עשור. הדבר השני הוא שהבעלים אמר לי שמישהו חשוב עומד לבוא לראות אותה ואולי הוא ישכור. מי שנכנס בדלת היה יצחק קלפטר. הוא הציץ קצת, בדק את כל החדרים, ואז הלך לשירותים. בסוף הוא לא לקח את הדירה וגיליתי שהוא גם לא הוריד את המים.

2. התחנה המרכזית הישנה

כשהייתי בת שמונה, אבא שלי ואני היינו נוסעים באוטובוס לתחנה המרכזית הישנה. זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם תל אביב והתקשיתי להבין למה כל כך אוהבים אותה. היינו מגיעים לתחנה האחרונה, הוא היה קונה לי קולה קריסטל בפחית כי זה היה זול. אם היה לי מזל אז גם חצי מנת שווארמה. אחר כך היינו הולכים לחברת הפצת סרטים ושם הוא היה קונה סרטי וידאו בדולרים עד שהעדיף בסופו של דבר לשכפל בעצמו. אני בעיקר זוכרת שכולם עישנו בכל מקום ותוך כדי זה שכך הם מקצרים את זמנם, צרחו אחד על השני אפילו אם הם לא כעסו.

3. דיזנגוף סנטר

אם יש את דרך האבנים הצהובה ובסופה ארמון הברקת אז ללא ספק הגרסה הישראלית היא רחוב דיזנגוף ובסופו הסנטר. אני אוהבת את הרחוב כי הוא רחב מאוד, מוצל בחלקו הגדול, יש בו מקום לכולם ומספיק שתשב על ספסל ותראה איזו התרחשות מעניינת. ובסוף מגיעים לסנטר עצמו. מקום מופלא, מלא אנשים וצבעים. אנשים משועממים וממהרים. סופר גדול והכל בדולר, נינטנדו וכלי זמר. באיזה עוד מקום אפשר לפגוש את שרי צוריאל אוכלת פיצה ב"עגבניה" ורגע אחרי ללכת לסרט בקולנוע לב? אני מקפידה להגיע לשם לפחות פעם בשבוע גם כדי לא לצאת מהלופ של מה שחדש שם וגם כי זה כיף.

4. בית סוקולוב

בצבא שירתתי בדובר צה"ל שהיה מאחורי בית סוקולוב. מבחינה צבאית, שנאתי לבוא. אבל קולינרית היה פיצוץ. באבן גבירול היה את סניור סנדוויץ'. בצד השני, את טל בייגלס עם ארוחה מופלאה לחיילים על מדים: חביתה, סלט, לחמניה ותפוחי אדמה. כל זה ב-18 שקלים. והיה גם את מקדונלד'ס עם אוסף הצעצועים הזעירים שלהם שהונחו בגאווה בסניף בלונדון מיניסטור. פעם ראיתי יחד עם חבר את גבי עמרני יוצא מבית הסופר שנמצא ליד. אלה היו ימים שבהם לראות מפורסם היה שקול לכוכב נופל. כל כך הופתעתי מזה שהוא שם. דיברתי על הקריירה שלו עם חבר. החבר טען שהוא היה ב'פרפר נחמד' פעם, אני חשבתי שזו טעות. התערבנו על ארוחת מקדונלד'ס שכללה שני המבורגרים קטנים, צ'יפס ומילקשייק. הוא זכה.
קפלן 4

5. הסינמטק

אני גם אוהבת את הרחבה לפני, כי היא מאפשרת זמן והתכוננות לפני הכניסה לסינמטק. מעין תחושה שמשהו חשוב עומד לקרות. ובאמת, מה יותר חשוב מסרטים יפים ובאנשים שבאים במיוחד לראות אותם? הפעם הראשונה שהייתי שם הייתה כשראיתי את "הכוכב הכחול" של גור בנטביץ'. מאז ביקרתי שם לא מעט. בשנה, האחרונה הצטרפה לחיבה הזו גם בתי. יחד אנחנו הולכות לראות הקרנות סדרות של "כאן חינוכית" ואחר כך חותכות לסנטר.
הארבעה 5

מקום לא אהוב בעיר

רחוב קיבוץ גלויות. פעם נסעתי ברחוב קיבוץ גלויות ועצרתי עם האוטו ברמזור אדום. ניגשה אלי קבצנית ודרשה כסף. היא הייתה מאוד אגרסיבית וכנראה גם קצת מסוממת. אחרי שלא הסכמתי לתת לה, היא פתחה את התיק והוציאה משם משהו לא ברור, אולי אבן. הטיחה אותה על השמשה וקיללה. לא נגרם איזה נזק לאוטו אבל זה זעזע אותי. גם כי זה קרה ממש מהר וגם כי פשוט לא היה לי מה לעשות נגד זה. מאז קשה לי לעבור שם. אני חוששת להיתקל בה שוב, כי נראה לי שאם זה יקרה לא אקבל התנצלות.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ראיתי את הסטנדאפ של אלי חביב בפעם הראשונה כשהוא חימם את שאולי (אסי כהן), והייתי בהלם שעושים כאלה דברים בארץ. מאז הלכתי פעמיים לראות את ההופעה המלאה ואני בונה גם על פעם שלישית. זה מופע חכם ומצחיק כל כך. הוא מפרק את העולם ואת הפערים שיש בו בצורה גאונית. אני ממש ממליצה ללכת ואפילו לדרוש לשלם יותר על מחיר הכרטיס כי מגיע לו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ראיתי לא מזמן את "התחת הזקן שלי". סרט נהדר כי הוא נוגע ממש ועושה המון בקטן. לא אספיילר אבל יש שם קטע שובר לב שגורם לי כבר ימים לרצות למצוא את התסריטאים ולבקש שישנו שם משהו כי התאהבתי נואשות באחת הדמויות. גם הסרט "ימים מושלמים" היה כמו למצוא יהלום בקולנוע. הדמות הראשית היא של אדם שרואה את העולם באיזה חסד ובעיניים טובות אפילו שאין לו המון סיבות על פניו כדי להיות שמח.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
באופן חד משמעי, כל מה שקשור למשפחות החטופים. בעיני אין מטרה יותר חשובה מזו. עצם הדיון הוא בכלל לא פוליטי בעיניי. אין מחיר לאנשים שהיו בבית שלהם ונחטפו ממנו. אין מחיר ליותר משנה שהורים לא מצליחים לעצום עיניים ורוצים את הילדים שלהם בחזרה. אם מדינה לא יכולה להבטיח שתחזיר את מי שנחטף היא מפרה עם האזרחים שלה את החוזה הכי חשוב. המדינה הזו הוקמה בשביל האזרחים שלה ולא להפך.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע
אביב הברון, עורך 'מוסף השבת' של ידיעות אחרונות. איש מיוחד. עם שפה משלו שגורמת לאנשים לשמוח. הוא מסוג האנשים הכל כך מובחנים בהומור ובתפיסה שאתה יודע שמפגש איתם הוא נדיר. ב-7 באוקטובר אחותו ושני גיסיו נרצחו בבארי, ושבעה מבני משפחתו נחטפו לעזה. שישה מהם חזרו במסגרת העסקה שהייתה אבל טל שהם, אביהן של נווה ויהל, עדיין שם יחד עם 100 חטופים אחרים.

מה יהיה?
נסבול, נזכור שסבלנו, נבין שצריך לסבול עוד, ובין לבין יהיו רגעים יפים שננסה להיאחז בהם. מזל שיש מספיק אמנות כדי להיעלם לפעמים.