כביש עם תחושת הקלה ופאב שהוא אי של שפיות. העיר של מיה ענר

>> מיה ענר היא אוצרת פסטיבל הצילום הבינלאומי של PHOTO IS:REAL שיתקיים החל מרביעי הבא (6.4-27.3) במרכז ענב לתרבות וגן העיר ויכלול עשרות תערוכות ועבודות של מאות צלמים. פרטים נוספים על התערוכות, האירועים והסיורים באתר הפסטיבל

>> כדורגל בשפירא ותרופה טובה לחרדה. זאת העיר של לירון משולם
העיר של ענת מושקובסקי: ערבים בלתי נשכחים על ציר התנועה הסקסי
>> העיר של מעיין ריף: המקום הכי גבוה בת"א וקפה של קסמים

צילום של יורם אלעזרי מתוך התערוכה "מחאה משמיים", פסטיבל הצילום הבינלאומי

1. שכונת לב העיר

אני גרה בה כבר 20 (!) שנה. למרות שהשכונה משתנה ומתפתחת עם השנים, וכך גם אני והחיים שלי, אני תמיד מרגישה שהיא בית ומלאה במקומות ואנשים אהובים ומוכרים.

עיר שיש לה לב. כיכר המלך אלברט בשכונת לב העיר (צילום: ד"ר אבישי טייכר, פיקיויקי, CC By 2.5)

2. עמירם

הפאב הזה ברחוב התערוכה הוא אחד הברים הותיקים בעיר. גיליתי את הבר לפני כשנתיים ומאז אני שם לפחות פעם בשבוע. מקום אינטימי עם קהל לקוחות קבוע וצוות קשוב ומקסים, פשוט ומדויק. בזמן המלחמה הישיבה שם היתה אי של שפיות ונחמה. התערוכה 8

פאב כמו שפאב צריך להיות. עמירם (צילום: ספי קרופסקי)

3. חוף הים

כמי שגדלה בירושלים, אני עדיין מתרגשת מהקרבה לים שלצערי אני לא מנצלת מספיק. ועדיין בכל פעם שאני עוברת ליד הים אני מרגישה יותר רגועה.

אפילו ירושלמים אוהבים אותו. חוף הים בתל אביב (צילום: בוריס-בי/שאטרסטוק)

4. איילון צפון

העיקול אחרי קיבוץ גלויות כשאני נוסעת באיילון צפון והעיר נפרשת לפני. בכל פעם שאני חוזרת מירושלים ומגיעה לשם, אני חשה הקלה (סליחה אמא ואבא, זה לא קשור אליכם).

העיר נפתחת כמו מניפה. נתיבי איילון (צילום: שבתשתיות תיעוד פרויקטים בתחבורה CC BY-SA 3.0)

5. מרכז ענב לתרבות

כשרק עברתי לגור בעיר גרתי בסמוך אליו והייתי רואה בו מופעי מחול ומוזיקה. סביב פסטיבל הצילום שמחתי לגלות מחדש את המקום, עם אולם הופעות משודרג אך עם אותה איכות אינטימית. אבן גבירול 71

אינטימי אומרים לכם. זוג מתחת למטריה במרכז ענב לתרבות (צילום: שלומי יוסף)

מקום לא אהוב בעיר

צומת הרחובות משה דיין ולה גארדיה. זה לא מרגיש לי תל אביב, וכל פעם שאני עוברת שם אני חשה דיכאון קל.

סליחה, זה תל אביב פה? צומת משה דיין לה גארדיה (צילום: Google Street view)

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בשבוע שעבר יצא לי להיות בהקרנת הבכורה של הסרט דניאל אויערבאך, נראה לי הסרט הראשון שהייתי בו מתחילת המלחמה. סרט חכם ונוגע ללב של דויד וולך, שמצאתי את עצמי חושבת עליו עוד ימים אחרי שצפיתי בו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
בזמן המלחמה נחשפתי דרך האינסטגרם לצילומים של שלושה חיילי מילואים שנכנסו לי ללב – שחר דקל, בר פלג וירדן איילון. שלושתם מתעדים רגעים קטנים ואנושיים בתוך הדבר הגדול והמפחיד, ולשמחתי כולם הסכימו להציג בתערוכה מיוחדת בפסטיבל.

מתוך פסטיבל הצילום הבינלאומי (צילום: ירדן איילון)

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מתוך עולמי אני יכולה להמליץ על ארגון PHOTO IS:RAEL שבחודשים האחרונים עושה פעילות מבורכת בשפת הצילום עם קהילות של מפונים מהדרום והצפון ונפגעי מלחמה נוספים. ב-1 באפריל, במהלך פסטיבל הצילום, יתקיים ערב התרמה מיוחד לפעילות. הזדמנות גם לתרום וגם להנות מהופעה של אביתר בנאי הנהדר והאהוב עליי מאוד.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
הסופרת שהם סמיט, שלפני המלחמה היתה בין הפעילות המרכזיות נגד ההפיכה המשטרית, ומאז פרוץ המלחמה משקיעה את כל זמנה בפעילות למען שחרור החטופות והחטופים. מעוררת השראה, תקווה וקצת רגשות אשם.

מה יהיה? 
אני לא יודעת ואני דואגת מאוד. מרגישה שאנחנו שבויים בידי הנהגה מושחתת ומסוכנת ובכל יום שעובר התקווה לשינוי מתרחקת. הלוואי שאתבדה. מצד שני, תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.