>> מיכל אהרוני (כדאי שתעקבו) היא מחזאית ("אנגינה פקטוריס"), פובליציסטית ותסריטאית. מחר (שישי 23.1 19:30) תעלה "סאדה" לשידור בערוץ מכאן 33, סדרת דרמה פורצת דרך בערבית שיצרה אהרוני יחד עם סמירה סרייה ונעה גוסקוב, ובמרכזה סיפור נשי עוצמתי על החברה הערבית בישראל. לא להחמיץ, כן?

>> חוף מתל אביב של פעם וקפה מעולה על ספסל // העיר של יוסי ירום
>> קבב של נהגת משאית וחנות שהיא נכס תרבות // העיר של קורין אברהם
>> קפה חתרני רדיקלי וגינה קהילתית קסומה // העיר של ענת סרגוסטי

1. הפיקוק

גרנו תשע שנים בארה"ב. כל הגעה שלי לארץ היתה, גם, הפיקוק. בלילה האחרון לפני שהקורונה סגרה הכל הגעתי לשם עם מזוודה ומשם נסעתי ישר לשדה. אמרתי שהפיקוק יהיה המצדה שלנו, נתבצר בו עד שהמגפה תחצה את סף הדלת. כשיש לך בר שבו מכירים אותך ואת מרגישה נוח לשבת לבד בידיעה שאת ממש לא בודדה אז יש לך עוגן רגשי, זה חלק מתחושת שייכות. הפיקוק הוא לא דרך המשי של חיי אבל הוא בשקט דרך המאנקי שולדר שלהם.
מרמורק 14 תל אביב

2. צוותא

המקום בו לולה היתה עומדת בכניסה. כשהייתי באה, צעירה וחולמת, היא תמיד ידעה להגיד שאני יפה ומוכשרת ולמרות שהיא אמרה את זה לכולן הרגשתי שזה לגמרי באמת. המקום שנתן לי את כל ההזדמנויות: פסטיבל תיאטרון קצר עשיתי שלוש פעמים, גם פסטיבל קריאה. ואז חיימון קרא את "אנגינה פקטוריס" שאף תיאטרון לא מוכן היה לעשות והלך איתי על ההפקה. שברתי את תקרת הזכוכית. דבל'ה גליקמן בא לעשות תפקיד ראשי, כבר עשר שנים על הבמה, מאות הצגות ותואר שסוף סוף הרשיתי ומרשה לעצמי לשאת – מחזאית.
אבן גבירול 30 תל אביב

3. מוזיאון ההגנה

תמיד אהבתי את תל אביב. כשהתגייסתי לצבא שובצתי למשרד החוץ בירושלים, חלמתי מהלכים מדיניים פורצי דרך וקיבלתי פקידות בסיסית עם טייטל מגניב. ואז החל מסע פסיכי לגמרי של לעבור תפקיד. שלושה חודשים וחצי הייתי באגף השיקום ברחובות ואז הצלחתי לעבור, תוך שאני מנצלת את יכולות הכתיבה שלי כדי להתחנן בחן, למוזיאון ההגנה בשדרות רוטשילד. אי אפשר לתאר בכלל מה זה למישהי בת 19 מרחובות להיות כל יום בתל אביב ועוד ברוטשילד. זה כמו לשים אותך מול לוח טיסות יוצאות ולהגיד תבחרי. מותר.
רוטשילד 23 תל אביב

4. הגינה הקטנה שבין איכילוב לקאמרי

אהבתי מאוד את השחקן אלון דהן ז"ל. כשהוא היה מאושפז והייתי בביקור בארץ הלכתי לראות בקאמרי את "גאון בכלוב" שהיתה מבוססת על חוויות של אלון עם בנו אורי, הוא כבר לא שיחק בה, היה חולה מדי. ישבתי אחרי ההצגה בגינה שם על הספסל והסתכלתי על איכילוב. הרגשתי שאני חייבת ללכת אליו, אפילו שמאוחר בלילה. כשנכנסתי לחדר הוא ישר הבין שהייתי בהצגה, מהמבט הוא קלט שזאת ההצגה 'שלו'. וזה היה רגע אינטימי ועצוב של שחקן שמתגעגע לבמה ואדם שחושש מהעתיד. כשמטה החטופים קם הוא היה ליד, התנדבתי בו ממש בתחילת הדרך. ובכל פעם שיצאתי החוצה לשבת שם הסתכלתי על איכילוב ונזכרתי באלון והייתי מוצפת בטראומה הלאומית וחשבתי כמה כאב יש בעולם. וכמה צריך לעשות אמנות ותרבות כדי לנסות ולהפיג אותו לפרקים.

5. מלצ'ט 34

זה הבניין שבו גרה דנה חברה שלי. אנחנו חברות עשרים ושמונה שנים, יותר ממחצית חיי. אני אצלה כשטוב לי ולה ואני אצלה כשרע לי ולה וזה קשר סופר מיוחד. כשרק נחתנו אחרי תשע שנים בארה"ב, המומים, מותשים ולחלוטין לא בפוקוס דנה הלכה לישון אצל אבא שלה והשאירה לנו את הדירה לכמה ימים עד שזאת ששכרנו תתפנה. חברות כזאת היא מתנה וכתליה עבים ומחבקים.
מלצ'ט 34 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

אולם נחמני.איזה בזבוז של מקום. יושב במקום הכי טוב בעיר, היסטוריה של בניין שהיא ההיסטוריה של מדינת ישראל, מקום שיש לו כל הנתונים להיות משכן מהמם לתרבות ואמנות ובכל זאת הוא מתפורר ונטוש. יש בארץ כל כך הרבה כסף, יזמות הייטק ונדל"ן שהכניסו מיליארדים לכיסם של אנשים פרטיים. יש פה יצירה ברמה בינלאומית ואמנים שמתפרנסים מהיד לפה. מה הבעיה לייצר פרויקט שימור שיכיל בתוכו את כל הגורמים האלה? מה מציל אותך מעצמך יותר מתרבות ואומנות?

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אריק איינשטיין של תזמורת המהפכה. מסע מקסים בעקבות יוצר ענק. שרתי, התרגשתי, תבנית נוף ילדותי נארזה לה לקפסולת מסע בזמן אל מי ומה שהיינו. או שלפחות האמנו שאנחנו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"אתי" של חגי לוי. הכי קלישאה – יצירת מופת. מסך מלא בהומניזם ואהבת אדם והבנה שבסופו של יום אנחנו בוחרים מי ומה להיות אל מול הרוע, תמיד יש בחירה. יצירה שקילפה אותי מכל המגננות, העמידה מול המראה והדליקה את כל האורות בחדר – ובכל זאת לא הרגשתי שום בושה או מבוכה בסופה אלא רק תשוקה אמיתית לחיים 'נקיים' יותר. לחיים של מחשבה ויצירה ואהבה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
האדם לא מחפש משמעות, הוא מחפש להיות משמעותי. לכן הייתי ממליצה להתנדב או לתת הכל מקום שגורם לך להרגיש כזה. אנחנו נמצאים בימים שבהם כולנו מצמצמים עצמנו לכדי נקודה אלמונית לא כדי לא להטריד מלכויות אלא כי המלכויות מטרידות אותנו. בעצם זה שאנחנו חשים משמעותיים וממשיכים להיות כאלה אנחנו מנצחים ולו במעט.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
יש המון. אבל מבחינתי רבקה מיכאלי היא באמת מישהי שבא לי לפרגן לה. היא עושה טקסט שלי בתיאטרונטו, שזה נטו התנדבות, כי היא רוצה לעשות אותו. כי זה חשוב לה. והיא עושה הכל תוך כדי והיא אומרת מה שהיא חושבת ומשמיעה קול ברור וחזק ולא מתנצל ואני מעריצה אותה ממש.

מה יהיה?
יהיה קשה, מורכב, אלים ולא כיף. אבל העולם זה בגלים. אני זכיתי לראות המון תקווה ואני זוכה לראות המון יאוש ומקווה שאזכה, שוב, לראות תקווה.

• העיר שלי
• סדרות ישראליות
• החברה הערבית
• פיקוק
• צוותא
• מלצ'ט
• נחמני
• רבקה מיכאלי