סוף החודש הראשון של שנת 2026 דוהר לעברנו, ובמרכזו המגזר הערבי בישראל תובע את מקומו: בשבוע שעבר נערכה הפגנה בהשתתפות רבבות בסכנין נגד האלימות הגואה במגזר הערבי ואזלת היד של המשטרה, לצד שביתה כללית מסיבית, ואיכשהו, גם על המסך השפה הערבית – ששנים הודרה ממנו – חוזרת בנגיעות קטנות. זה התחיל עם "נוטוק" המצוינת של "קשת", נמשך עם "יאפא" שזכתה לשבחים (גם כאן), ועכשיו מגיעה עוד סדרה שמביאה את המציאות של המגזר – בצורה הכואבת ביותר.

>> בפעם המיליון: בקשת הולכים על בטוח עם ריאליטי שמרני מאי פעם
>> כן, נראיתם מוזר ב-2016. אבל לא מוזר כמו הסדרות והסרטים האלה

"סאדה" היא דרמה משפחתית חדשה, שעלתה השבוע בערוץ "מכאן" (33) בשפה הערבית, אבל זמינה לצפייה גם באפליקציית כאן BOX. הערוץ "מכאן" ממשיך במגמה של יצירה מקורית – אחרי הריאליטי המוזיקלי הלוה "אלמייכ אילכ", עכשיו גם מגיעה סדרת דרמה מושקעת ואיכותית עם כל הפיצ'רים של "סדרת תאגיד". יש פה ליהוק חזק, יש פה צילום וקצב טוב – ומעל הכל יש פה סיפור מצוין. סיפור של עצמאות.

במוקד הסיפור עומדת לובנא (ענת חדיד), גננת בת 55 שמותו של בעלה גורר אותה לתוך סערה בלתי צפויה. מפעל הקפה שאותו ניהל בן זוגה עומד בסכנה, ואחיה רוצה למכור אותו כדי לבנות פרויקט נדל"ן. אלא שלובנא בוחרת בדרך של מלחמה עיקשת נגד הזרם – נגד הסביבה השמרנית ואפילו נגד המשפחה שלה, שלא מאמינים שהיא תעמוד במשימה. בדרך היא נתקלת בכל המכשולים – דת, גזענות, שוביניזם וגם משפחת פשע מקומית – שמאיימת להכניס אותה למלכודת.

שלוש יוצרות עומדות מאחורי הסדרה, שלושתן נשים: סמירה סרייה (ששיחקה ב"פמת"א" ו"פאודה", בין היתר), התסריטאית נעה גוסקוב, ומיכל אהרוני שמוכרת בעיקר בשל היותה קול אמיץ ברשתות החברתיות, אבל היא גם מחזאית ותיקה (שהבולט שבמחזותיה הוא "אנגינה פקטוריס", בכיכובו של דבל'ה גליקמן); וגם זה, בעיניי, סטייטמנט: גם כי מדובר ביצירה מאוד פמיניסטית, אבל גם בגלל שיתוף הפעולה שיש מאחורי הקלעים – יוצרות יהודיות וערביות מביאות את הקול של החברה הערבית למסך.

היופי של הסיפור הוא שלצד הבעיות שהוא משקף (כולל היחס הקשה ללהט"בים במגזר הערבי, שמופיע באופן נדיר על המסך), הוא בסופו של דבר אוניברסלי – כל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו, בטח בשאלת ההליכה לדרך עצמאית והקשיים שהיא מעוררת. הדמות של לובנא מבינה בדרך הקשה – עצמאות היא אולי משהו נשגב ורצוי, אבל הדרך אליה תמיד תיתקל במכשולים, בשמרנות, באנשים מסביב שלא יבינו מה אתה עושה ו"בשביל מה זה טוב". על אחת כמה וכמה כשאת אישה בתוך חברה דתית, שמעזה להיכנס לעולם העסקים הנחשב (עדיין) כטריטוריה גברית מובהקת.

"סאדה" לא חפה גם מקלישאות: היא מסתיימת בלונג שוט של העיר (כמו שראיתי כבר בכ-15 סדרות תאגיד), יש תחושה של שחקנים שראיתי זו הסדרה השלישית או הרביעית (האם כל סדרה בערבית צריכה לכלול בקאסט את הישאם סלימאן ושאדי מרעי?), שלא לדבר על ההופעה (החמודה) של בן יוסיפוביץ' – שהוא כנראה חלק מתנאי המכרז על כל סדרה של תאגיד השידור הציבורי. תתחילו בו, ותמשיכו עם כל היתר.

אבל האמת היא שכל זה קטן לעומת הסיפור הגדול.כי "סאדה" היא, בפירוש, סדרה מצוינת. היא כזו שיודעת לספר סיפור טוב, מהודק, מעניין ורלוונטי לחיים שלנו (כולל לאקטואליה של עכשיו ממש). גם ברמת השחקנים, היא עובדת בצורה נהדרת – ענת חדיד רושמת תפקיד פריצה נהדר, הישאם סלימאן תמיד יודע לעשות את העבודה וההברקה הגדולה מגיעה מכיוונו של יוסף אבו ורדה (שלקהל הישראלי הקלאסי מוכר יותר כ"עמרם בולדוג" מסדרת הקאלט "הבורר"), שגונב את ההצגה בתור הסבא.

ועוד דבר שאהבתי במיוחד: הסדרה אינה נטולת הומור. למרות שהיא מתעסקת בנושאים קשים, היא יודעת להעלות חיוך (רגעים כמו אבו ורדה שר את "i will always love you", או יוסיפוביץ' בתפקיד שליח של מברק מזמר, ובטח הסצנה שבה לובנא עושה פוילע שטיק עם משגיח הכשרות – הם ברכה של ממש) ולתת את האתנחתות הקומיות במקומות הנכונים, בלי להוריד מהחומרה ומהאמת שהיא מביאה למסך. וזה רק מוסיף.

ל"סאדה" יש בעיה שנובעת מהמדיום שבו היא משודרת: "מכאן" הוא ערוץ חשוב במגזר הערבי, אבל החשיפה שלו לקהל היהודי הרחב נמוכה. וחבל. כי "סאדה" שווה הזדמנות גם בכאן 11 – היא מספיק איכותית, מספיק מעניינת ומספיק אוניברסלית כדי להופיע גם בפני הקהל הרחב. מי יודע? אולי דווקא בתקופה שבה הקול של המגזר הערבי מושתק (אפרופו ההפגנה בסכנין, שזכתה להתעלמות תקשורתית די גורפת) היא תצליח גם להרים את קרנה, וגם להביא סיפור אנושי טוב למסך. שזה הדבר הכי טוב שטלוויזיה יכולה לעשות בימים האלה.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סדרות מומלצות
• סדרות ישראליות
• החברה הערבית

מדובר באחד הפורמטים המצליחים ביותר של התאגיד: "בואו לאכול אותי", סדרה שיובאה לארץ עוד בימי רשות השידור הישנה והלא-משהו, רצה כבר שמונה עונות מ-2012 ועד עצם היום הזה. עכשיו מגיע טוויסט חדש בעלילה: עונה של "בואו לאכול איתי" בערבית, שמשודרת בערוץ מכאן 33.

>> פיל גוד בעברית: הסדרות הישראליות שתמיד מוציאות אותנו מהבאסה
>> בקרוב אצל כולכם: 13 הזוגות הגדולים של סדרות הטלוויזיה הישראליות

מה שתמיד עובד וקסום ב"בואו לאכול איתי" הוא המפגש – בתקופה שבה אנחנו כבני אדם יותר ויותר מתקבצים בפינות שלנו ולא ממש יוצרים קשר עם אנשים שונים מאיתנו, ב"בואו לאכול איתי" שמים את כולם מסביב לשולחן – ישראלים ממקומות שונים, צבעים שונים ודעות שונות שמצליחים להקרינג' אחד לשני את הצורה ביחד.הסיפור הגדול של העונה הזו של "בואו לאכול איתי" הוא החברה הערבית. כמו החברה החרדית, למי שאינו חלק ממנה היא נראית כמו מקשה אחת, אך האמת היא שבתוכה יש הרבה מאוד ניואנסים שאנחנו עיוורים להן. את זה מציגה העונה הזאת בגאווה: את השוני שבין ערביי ישראל, את העובדה שהם לא עשויים מאותו החומר, את המציאות שבה חלקם הם הפכים מוחלטים אחד של השני.

עלאא, למשל, הוא בחור דתי רדיקלי עם מאמי אישיוז. נעם היא קוסמטיקאית ומחליקת בוטוקס עם אג'נדה פמיניסטית. ריהאם בחרה בעריכת דין כדי לייצג את בתה עם צרכים מיוחדים, נידאל הוא פרקליט עבריינים עם חוש צדק מפותח, בקיצור סמטוכה אחת שלמה, שלא ברור איך היא מתיישבת יחד. וזה בדיוק הניצוץ שתמיד הופך את "בואו לאכול איתי" לטובה כל כך.

העונה הזאת מגיעה בעיתוי שהופך אותה חשובה יותר מאי פעם, כאשר ערביי ישראל נדחקים לקרן זווית. הם לא על המסך שלנו בתקופה של מלחמה (מי שכן, צריכים לעבור בדיקת נאמנות מאוד מדוקדקת), ובטח שאין אף פעם מקום להציג את המורכבות שלהם. אבל ב"בואו לאכול איתי", גם אם ההיבט הפוליטי פחות נוכח, אפשר לראות את הגוונים, להכיר בהם ולהבין משהו אנושי על כל אחד מהם.וכן, היופי הוא שמיד אתה מתחבר לאחד ומתעצבן מאוד מהאחר. ככה נראה שילוב אמיתי וקבלה אמיתית, לדעת שבתוך כל חברה אנושית יש ספקטרום ויש בתוכה כל מיני סוגי אנשים. על חלקם אתה יכול מאוד לכעוס, אבל באותה מידה גם להבין מאיפה הם באים כשהסיפור שלהם נפרש מולך. ולכל אחד גם יש את הצדק שלו.

אני מודה שאני פחות אוהב תכניות בישול ואוכל בכללי. קצת קשה לי לשפוט על המסך משהו שאי אפשר להרגיש בצפייה (בניגוד לתחרויות כישרון בתחומים אחרים, למשל), אבל ב"בואו לאכול איתי" האוכל הוא הרי רק תירוץ נחמד למה שמתרחש בין ביס לביס – לשיחה, להתנגשות שבין המשתתפים, לחיכוך שמייצר דרמה. גם את זה תמצאו בעונה הזאת.

"בואו לאכול איתי" נולדה ב-2012. גם אז היו רשתות חברתיות, אבל זו היתה תקופה הרבה פחות מקוטבת ומקטבת, תקופה שבה היה אפשר לייצר שיחה שכזו כי היא התקיימה גם במציאות, כי ניסינו, לכל הפחות, לגעת באנשים שונים מאיתנו ולנסות לדבר איתם. היום, ב-2025, המציאות הזאת נראית כמעט אוטופית. אולי זו הסיבה שבגללה, דרך ההומור והציניות, טוב ש"בואו לאכול איתי" קיימת כדי לאפשר את ההבנה שבסוף – בלי הקשר בינינו, ובלי הדיבור בינינו, ובלי להכיל את חוסר ההסכמה בינינו – אף פעם לא נצליח לאכול כמו שצריך. בקושי לנשנש.
>> "תפדלו על עשא", החל מהערב ומדי ערב, 20:10, מכאן 33

• ביקורת טלוויזיה
• בואו לאכול איתי
• החברה הערבית
• אוכל ערבי
• תאגיד השידור הציבורי

שמי חנאן מנאדרה זועבי. נולדתי וגדלתי בנצרת ואני מגדלת את ארבעת ילדיי בכפר סולם שליד עפולה. פגשתי את פעילי מען וסינדיאנת הגליל בהיותי סטודנטית צעירה. נהגתי לאסוף את אחותי הצעירה מפעילויות אחר-הצהריים של ארגון העובדים מען בסניפם בנצרת. התוודעתי לחבורה מיוחדת של פעילים שחלמו כמוני על חברה שוויונית. הם הפעילו תיאטרון של בני נוער, וסייעו לילדי השכונה המזרחית בלימודים. מה שכבש אותי במיוחד היה המיזוג הטבעי בין יהודים וערבים, החשיבה המשותפת, והמקום הבולט של נשים בארגון.

הגבלת צעדיי כנערה צעירה ומוסכמות לא שוויוניות בחברה שלנו קוממו אותי. הרגשתי שחונקים אותנו ומצרים את צעדינו. ספורט, תיאטרון ואמנות זכו לעין צרה, אבל בעיקר הרגשתי שמונעים מאיתנו לקבל החלטות גורליות הנוגעות לתעסוקה וללימודים שלנו. חשתי שאין לנו מרחב התפתחות ואין לנו אופק. כל זה היה בשנת 2002.מיד התחלתי להתנדב במקום. עם סיום לימודיי הצטרפתי לצוות העובדים של מען והועסקתי בפרויקט שסייע למובטלים. באותה תקופה הניאו-ליברליזם שנישא על כפיים בישראל פגע במיוחד בחברה הערבית שסבלה מאבטלה שנשקה ל-50 אחוזים: עובדי בניין פוטרו בעשרות אלפיהם כדי להעסיק במקומם עובדים זרים חסרי זכויות; מפעלים שהעסיקו נשים סגרו את שעריהם ועברו לסין; 80 אחוזים מהנשים היו מובטלות שלא מרצון; ענף הטקסטיל קרס וגם ענף הבנייה.

התחלנו לקדם תכניות ולתת מענה לבעיות חברתיות קשות. ב-2005 הקמנו את פרויקט "נשים ועבודה" שסייע לנשים להיקלט בשוק העבודה. בסינדיאנת הגליל, על מנת לייצר מקומות עבודה, הקמנו מאפס מיזם כלכלי-חברתי של ייצור ושיווק שמן זית גלילי. כעבור כעשור הוספנו לאגף המפעל גם מרכז מבקרים משגשג (שנפגע מאוד בתקופת משבר הקורונה). הטבענו את חותמנו בהיותנו ארגון הסחר ההוגן הראשון בישראל. היום אני מנהלת-שותפה במרכז המבקרים של סינדיאנת הגליל.

ב-2005, השקנו לראשונה, מען וסינדיאנה, מיזם מיוחד במינו – פרויקט "לחם ושושנים". זו השנה ה-16 שתערוכה זו מתקיימת ומאפשרת לנו, באמצעות מכירת עבודות אמנות, לקדם עשרות יוזמות הנוגעות לנשים ותעסוקה. לא אגזים אם אומר שב-16 השנים שחלפו תרמו מעל 2,500 אמנים יהודים וערבים את עבודותיהם כדי לסייע לנשים בחברה הערבית. חלקם אמנים ותיקים וחלקם צעירים, חלקם ידועים מאוד וחלקם עושים את צעדיהם הראשונים.

את ההשראה לשם "לחם ושושנים" קיבלנו מנשים קשות יום שבשנת 1912 הפגינו בחזית מפעל לורנס שבמסצ'וסטס, ארה"ב, נגד הפחתת שעות העבודה שלהן. אחת הסיסמאות שלהן היתה "אנחנו רוצות לחם וגם שושנים". כפי שאני מבינה, הן אמרו "אנחנו רוצות להתפרנס אבל גם תנאים הוגנים ואיכות חיים". זה קולע בדיוק למה שאני רוצה בעבור אחיותיי ברחוב הערבי.

הכספים שנתרמו למיזמי תעסוקה והעצמה של נשים סייעו לנו לפתוח את דרכן של אלפי נשים לאיכות חיים טובה יותר, להכשיר מאות נשים, לבנות בתוך החברה מודלים של העצמה וקידמה. בשלוש השנים האחרונות השקנו פרויקט הידרופוני מסעיר בגליל ובמשולש. ברוח המאבק נגד התחממות כדור הארץ, עשרות נשים חברות מען וסינדיאנת הגליל מפעילות היום מערכות הידרופוניות על גג ביתן. כל תמונה שנקנית בתערוכה מסייעת לנו להתקין עוד מערכת הידרופונית ואקולוגית, כל בקבוק שמן שנקנה בסינדיאנת הגליל מושקע ביצירת עוד מקום עבודה.

היום כולם מדברים על "תכניות החומש" לחברה הערבית. כל זה טוב ויפה, אבל בעיניי הכל מתחיל מתוכנו. הדחף לשינוי, לחברה שהיא שוויונית ודמוקרטית ונקיה משחיתות, הוא תנאי מקדים לכך שנדע איך ולהתקדם עם תכניות חומש, חשובות ככל שיהיו.לכן אני מזמינה אתכם, את הקהל הרחב, לקחת חלק ולהיות שותפים לשינוי. לבקר בתערוכה, לרכוש יצירות אמנות און ליין, ליהנות מיצירת אמנות מקורית ובת ערך חברתי מוסף.

תערוכת "לחם ושושנים" ה-16 תתקיים בין התאריכים 29.12-.1.1 בסדנאות האמנים (התבור 32 תל אביב) ותכלול עבודות של 400 אמנים, כמו גם תכנית מיוחדת של מיצגים לקידום חברתי. כל ההכנסות ממכירת מאות העבודות המוצגות בתערוכה יוקדשו לפרויקטים של "מען" ו"סינדיאנת הגליל" לקידום נשים בחברה בכלל ובחברה הערבית בפרט.פרטים ומכירה מוקדמת באתר הפרויקט

• ❤ תרבות
• אמנות
• החברה הערבית
• אמנות ישראלית
• פרפורמנס
• תיאטרון