הפעם "העיר שלי" חורגת מגבולות תל אביב, ולא במקרה. חולון היא הכוכבת העירונית של"עצמאות", סרטו השני של הבמאי והתסריטאי משה רוזנטל, שעלה השבוע לאקרנים. רבים מהדימויים והזיכרונות בסרט נולדו בדירת ילדותו בשדרות קוגל, מול קולנוע רינה המיתולוגי. וגם אצלנו כבר התלהבו מאוד:בביקורת שעלתה אתמול כתבה יעל שוב כי "עצמאות" הוא "אחד הסרטים הישראליים הטובים ביותר של העשור האחרון", והעניקה לו 4.5 כוכבים. "עצמאות", בכיכובם של אסי כהן, עידו טאקו, יאיר מזור, קרן צור, מור דימרי ונטע אורבך, הוא סרטו השני של רוזנטל אחרי "קריוקי". הסרט הוקרן בפסטיבל סאנדנס, פתח את פסטיבל הקולנוע ירושלים ומועמד ל-16 פרסי אופיר. רוזנטל כברענה אצלנו לפני ארבע שנים על שאלון "העיר שלי", אז על תל אביב,אבל הפעם נאלצנו להודות באמת שהסרטים שלו ידעו כל הזמן: העיר שלו היא בכלל חולון.
>> הפיצה הכי טובה בארץ ואופנה מדיזנגוף. העיר של עדי עיני ישר
>> הפלאפל הטוב בארץ וקפה עם אופי דרום אמריקאי. העיר של עמרי שטח
>> מסיבות שכונה אפלות ופסיפסים עם סיפור. זאת העיר של רון מרקל
>> שש וחצי דקות למים ופינה קבועה לכתוב. העיר של נגה גולדרינג

1. קולנוע רינה

הזיכרונות הראשונים שלי הם מהדירה שבה גדלתי עד גיל שש, בשדרות קוגל. משם לקוחים רבים מהדימויים והזיכרונות שמופיעים בסרט "עצמאות". חלון החדר שלי השקיף על קולנוע רינה המיתולוגי, שעמד ממול עם פוסטרים ענקיים, מצוירים בצבעי שמן, של סרטים מתחלפים. שם ראיתי את הסרט הראשון שלי בקולנוע – "חבורת הזבל". מאז קולנוע רינה נסגר, הבניין הלך והתפרק וכיום עומד שם סניף של שופרסל. אבל בכל פעם שאני עובר שם, אני עדיין מסתכל בערגה על חלון החדר שלי ועל הנוף שנשקף ממנו: בית קולנוע, עוד לפני שידעתי שקולנוע יהפוך לתשוקה של חיי.
שדרות קוגל 42, חולון

2. ח-300

השכונה החדשה, שמאז כבר קמו חדשות ממנה, שומרת מקום בליבי גם כי שם גרים הוריי וגם כי היא היוותה השראה מרכזית לכמה מיצירותיי, ובעיקר לסרט הקודם שלי, "קריוקי". מעבר להיותה מרכז תרבות עם המדיטק ומוזיאון העיצוב במרכזה, היא משקפת בעיניי את החלום הישראלי על שלל המורכבויות שלו. מצד אחד היא נראית כמו כל שכונה חדשה אחרת, בכל עיר אחרת: בנייה חדשה, בניינים נטולי זהות, תאורה של אולם אירועים, עיצוב אקסטרווגנטי ותחושת ניכור ובדידות שמרחפת באוויר. ובכל זאת, למדתי לאהוב אותה, ודרכה גם את הישראליות החדשה הזאת. בלילה, מרחוק, הבניינים מנצנצים ויוצרים מחזה מרהיב ביופיו – בלייד ראנר פוגש את סברי מרנן.

3. פק היי

מסעדה כמעט סודית שכל חובב אוכל סיני של שנות השמונים חייב לגלות. היא שוכנת בתוך בניין ברחוב קראוזה, בדומה ללוקיישן הקודם שלה בבת ים, ומעניקה תחושה מנחמת של נוסטלגיה. המקום המושלם להרשים תיירים שמחפשים פינות סודיות של מקומיים. ממליץ בחום על עוף בליצ'י ובקר באננס לחובבי הז'אנר.
אליהו קראוזה 45, חולון

4. קניון חולון

אמנם קניון צנוע במונחים של היום, אבל הוא אוחז בתוכו את הקסם של תרבות הקניונים של תחילת שנות ה-2000. בנעוריי המוקדמים הוא היה הבית השני שלי. היינו מעבירים שעות בין התלבטות לגבי סרטים בבלוקבאסטר, להאזנה למוזיקה בחנות צליל וארוחה זריזה וחינמית באזור המעדנייה של שופרסל. זה אולי עולם שכבר לא קיים, אבל ביקור בקניון חולון מחזיר הרבה זיכרונות ומשמר קסם של תקופה שהייתה וכבר איננה.
גולדה מאיר 7, חולון

5. כביש המשחטה

עוד פינה סודית ליודעי דבר, וגם אתר צילום לכמה מסרטיי. מאחורי בנייני מגורים צנועים למראה בפינת הרחובות מנחם בגין ודוד אלעזר מסתתר שביל שמוביל למרחב כמעט מדברי – טבע סודי באמצע העיר. במרכזו כביש כורכר שחוצה את השטח ובעבר הוביל אל משחטה נסתרת, מה שהפך את האזור כולו לאפוף מסתורין ואימה. השמועות מספרות שבחולות טמונים אנשי עולם תחתון שנעלמו עקבותיהם. נסיעה לילית במקום מרגישה כמו סצנה של דיוויד לינץ', שבה מאחורי הפסאדה של שכונות המגורים מסתתרים הסודות האפלים של העיר.

מקום או תופעה לא אהובים בעיר

משרד הרישוי. אחרי היסטוריה ארוכה של אתגרים בירוקרטיים כמעט קפקאיים סביב הרישיון שלי, אני חייב להודות שמשרד הרישוי מעורר בי תחושות שאני מעדיף לחסוך מעצמי. באופן כללי, נדמה לי שהקונספט של תורים מעולם לא התחבר באופן אורגני למנטליות הישראלית, והשהייה במשרד הרישוי היא אולי ההוכחה המובהקת ביותר לכך.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
כל מה שקורה בבית רדיקל ובקולנוע יפו. יוזמות מבורכות שמצליחות לעשות גשר נפלא בין בילוי עירוני לתרבות. יין וסרטים, יין והרצאות – מבחינתי זה שילוב שקשה להתווכח איתו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"מרטי סופרים" משנה שעברה היה סרט שבאופן קצת משונה חיזק אותי בתקופה לא פשוטה של חרמות על רקע המלחמה. משהו במורכבות ובנונשלנטיות של הזהות היהודית שהסרט מציג הרגיש לי כן, חצוף ומלא תעוזה. הוא פתאום צבע לי את הזהות היהודית מחדש – כבועטת, פגומה ובעיקר לא מתנצלת.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל ארגוני אימוץ בעלי החיים. אם יש משהו שהייתי רוצה לעשות אבל אורח החיים שלי כרגע לא כל כך מאפשר לי, זה לאמץ כלב. לאחרונה עשיתי אומנה זמנית לכלב מדהים, ונשבר לי הלב כשהגיע הרגע להחזיר אותו, רק כדי לגלות שמצאו לו בית. זה כמובן הדבר הכי משמח בעולם, אבל לא בהכרח ללב שלי.

מה יהיה?
יהיה טוב אם נאמין שיהיה טוב, ובעיקר אם נזכור להיות טובים זה לזה ולעצמנו.

• העיר שלי
• חולון
• המסך
• קולנוע ישראלי