המקום הכי VFM בתל אביב ומסורת של שיפודים. העיר של מתן שופן

>> מתן שופן, נשוי ואבא לשניים, הוא מומחה לתוכן קולינרי שהתחיל את דרכו המקצועית עם בלוג מתכונים משפחתיים בשם "טוניס שולחן". בהמשך שימש כעורך "וואלה! אוכל", כתב בקביעות למוסף "גלריה שישי" של עיתון "הארץ" ושימש כעורך משנה במגזין "השולחן". כיום הוא מאסטרנט בחוג ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית, ובמסגרת עבודתו כמנהל תוכן ראשי ב"אסיף" הוא עוסק במחקר ובהנגשת התרבות הקולינרית המקומית המגוונת. ברביעי הקרוב (5.3) הוא יערוך אירוע משותף של אסיף ובית רדיקל, מרתון הרצאות קצרות תחת הכותרת "פטריות נגד הממסד" על פטריות וכיצד הן משנות את העולם. עוד פרטים כאן. "כמעט בלתי אפשרי מבחינתי לצמצם לחמישה מקומות אהובים בעיר", הוא מודה, "ולמרות שיש עוד רבים וטובים שאני נהנה לבקר בהם ומעריך את עשייתם, בסוף בחרתי באלו שאני מבקר בהם בתדירות הגבוהה ביותר".

>> בין קולינריה לדראג ובין הזונות לגלים // העיר של אודי שניידר
>> המבנה הכי יפה בתל אביב ופארק עצום לרוץ בו // העיר של סמג'

1. המכולת // אייבי

כמעט בכל יום שישי, בזמן שהילדים בגן, הבעל ואני מגיעים להתיישב במכולת לקצת זמן איכות זוגי ופחמימות מוצלחות. דיספליי המאפים המקוריים שלהם תמיד עושה חשק, תפריט הבוקר שלהם מצומצם אבל יותר ממנו לא צריך כלום (תמיד כדאי לזכור לבקש קוקוט נוסף של תטבילה, הגרסה שלהם לחריף הלימוני כוללת תוספת של צ'ילי מותסס והיא אחת הטעימות בעיר), אבל הסיבה האמיתית לחזור לשם שוב ושוב היא השירות והיחס.

לחילופין, אחת לכמה חודשים, כשאין לנו תוכניות לארוחת שישי (או ליתר דיוק, כשאין בי את הכוחות לעמוד ולבשל), אנחנו מגיעים ארבעתנו לחצר של האייבי. הילדים נצמדים לקלאסיקות של שניצל הלברק ונקניקיית הדג, ואם הם במצב הרוח המתאים הם מצטרפים להרפתקאות הקולינריות של ההורים – ונדמה שמביקור לביקור האוכל, שגם ככה הוא מעולה, מוסיף להגביה ולהציב רף גבוה לעיר. גם כאן, ולמרות שיש ילדים קטנים בתמונה, השירות מצוין ובעיקר סובלני.
אבן גבירול 26, לינקולן 16

2. מוריס

הבר של הבסטה הוא מקום שעושה לי חשק לשם שינוי לחזור לשתות בירה קפואה, גם בחורף, בטח כשהיא מוגשת לצד קציצת בסטיל לוהטת וביצים חומות קשות עם טופינג של בוטרגה, ירוקים ושמן זית.
השומר 5

3. רחוב יפת (בין חג' כחיל לשיפודי זיקה)

כאן החלטנו, כלומר אני החלטתי ובעלי נרתם, למסד מסורת משפחתית חדשה בימי שבת – שיפודים, מהמאכלים הבודדים שהילדים מוכנים לאכול. בשבועות האחרונים אנחנו מגיעים לרחוב משופע השיפודיות ומסעדות הבשר, ומתיישבים בכל פעם בבית אוכל אחר. אם יש זמן וחשק, בסיום אנחנו עוברים ב"אנדריי", פרוזן יוגורט בשבילי (מתכון מנצח בפרטי) וכדור גלידה עצום ממדים בשבילם.

4. בטשון

זאת גם החנות שבה לרוב אני קונה דגים לבישול, אבל גם אחת המסעדות החביבות עליי בעיר. מעבר לעובדה שמדובר אולי במקום הכי VFM מתוקף העובדה שהם ספקי הדגים של עצמם, האוכל שם פשוט טוב. האווירה קז'ואלית ולא יומרנית, והתפריט המשתנה תמיד מפתה וכולל מנות יצירתיות ועונתיות שמבוצעות היטב.
קרליבך 28

5. בית רדיקל

בין אם מדובר בבראנץ' שבת שמפעילים שם החבר'ה של ILU, ובין אם מדובר באירועי התוכן, מדובר במקום שלגמרי מצדיק את הנסיעה עד לקצה הדרומי של העיר. האירועים השונים שלהם מגרים את השכל, ולעיתים גם מעלים חיוך או מספקים נחמה ושביב של תקווה – וזה המון בתקופה הנוכחית. השבוע (רביעי, 5.3) נקיים אירוע משותף של רדיקל ואסיף על פטריות וכיצד הן משנות את העולם בהשתתפות של דוברות ודוברים שונים כמו נועה ברגר, מיכל לויט, רע סופר ועומר זרחיה.
מתחם 3426/התחייה 27

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר: 

תחנות הרכבת הקלה. אמנם מדובר באמצעי תחבורה יעיל למדי שמשרת אותי המון, אף על פי שהיה רצוי שיפעל בשבת, אבל נדמה שאופן תכנון גישת הנוסעים לא לקח בחשבון, ובכן, את הנוסעים; מיקום הירידות לתחנה ובעיקר מיקום "קרוסלות הכניסה" מצריך עיקוף והליכה מרובה שמרגישה לא לצורך. אני נשמע טרחני להחריד, אני יודע.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
התערוכה "צבע" במוזיאון העיצוב חולון, שכבר הספיקה להינעל מאז, וספציפית העבודה של נורית קוניאק וטל בלטוך. הם יצרו עבודת וידאו חכמה ורגישה, ישראלית מאוד שנשענת על רגעים איקוניים מתוך התרבות וההיסטוריה שמחברות בין כולנו אך מסתיימת בבעיטה ללב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"מהאדמה", התוכנית החדשה של "מכאן" בהנחייתה של ד"ר מוזנא בשארה. לתוכנית שמונה פרקים, וכל פרק מתחקה אחר חומר גלם משמעותי במטבח הפלסטיני דרך התמקדות בסיפור אישי – מזוג המגדל חצילים ביישוב בתיר ועד לקט של חלזונות סמוך לרמאללה. הסיפור של האדמה שלנו מורכב מדי, ואוכל הוא שער שדרכו ניתן ללמוד ולהכיר את האחר וכן, לפעמים גם לשמוע דברים שלא תמיד נעימים לנו.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מכללת מרשה, מיזם חברתי מבית היוצר של תנועת הבוגרים והבוגרות של איגי, המציעה תוכניות הכשרה מקצועיות ושיקום תעסוקתי לצעירים להט"ב.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
המסעדנים והשפיות של העיר, שמתעקשים להמשיך בעשייה ובפיתוח תרבות האוכל למרות שהמציאות בלתי אפשרית. אם לבחור אדם אחד, אז דווקא שיר הלפרן, מייסדת שוק הנמל שפועלת ללא הפסקה לקדם חקלאים קטנים מרחבי הארץ ולפתח את הקולינריה המקומית, בדגש על קיימות.

מה יהיה?
אשקר אם אגיד שאני אופטימי. תחושת חוסר המוגנות והדריכות הבלתי פוסקת – כשהליכה ברחוב מרגישה כמו רולטה רוסית – יוקר המחיה, השיח הקרוע והמפלג, והעובדה הבלתי נתפסת שיש עדיין חטופים שלא שבו הביתה… הכול מרגיש כמו תהליך מתמשך של שחיקה. כמו הקו האדום של הכנרת, גם אנחנו כל הזמן מנמיכים את סף הסיבולת שלנו – בכל פעם נחצה גבול חדש, כזה שלפני עשר שנים, ואפילו חמש, לא היינו מעלים על הדעת שנישאר אחריו – אבל אנחנו עדיין כאן. כאבא, זו חרדה קיומית מתמדת – הפחד שנתעורר כשכבר יהיה מאוחר מדי. ומצד שני, לעזוב את הארץ, להרחיק את הילדים מהמשפחה שלהם? זה מרגיש כמעט לא מציאותי. בינתיים, אני משתדל להדחיק ולהיאחז בטוב: בזוגיות שלי, בילדים שלי, במשפחה שלי, ובעצם הזכות לעסוק במשהו שבאמת ממלא אותי ואולי, בתקווה, מוסיף קצת טוב לעולם.