היא נערת הרוק הנצחית של תל אביב כבר 40 שנה, בוולנטיינ'ס דיי הקרוב היא תופיע עם מני בגר בפסטיבל המגבר (14.2), ועכשיו היא צריכה לסבול את ההצקות שלנו ולהמליץ על בר הופעות עם וייב מחשמל, קפה שבו הכל מסתדר לטובה ושכונה שבה שומעים רק ציפורים וצחוק של ילדים. בונוס: השיר היפה של סמ"ר עדי ברוך ז"ל
>> סי היימן (כדאי שתעקבו) היא נערת הרוק הנצחית שלנו, אייקון תל אביבי-מוזיקלי כבר 40 שנים ברציפות, מימי הפינגווין העליזים, דרך אלבומה העשירי ("לדה ברזל") שיצא בשנה שעברה ועד פסטיבל המגבר הקרוב שבו תופיע יחד עם מני בגר (14.2, מרכז ענב).אתם יכולים ואף רוצים להיות שם.
>> מקדונלד'ס נוסטלגי ומקדונלד'ס עם כפיל של דרייק // העיר של גיאגיא
>> פיצה סודית ומפעל תרבות עם קארמה מעולה // העיר של רובי קסוס
>> מקום מפגש מנחם וגן להיבלע בו עם ספר // העיר של נועה סוזנה מורג
1. אוגנדה/לדין
בר קטן להופעות גדולות מהחיים. משחר נעורי הרוק שלי אהבתי מקומות קטנים-צפופים שמה שעושה אותם זה לא הציוד או המפרט הטכני המטורף, אלא הוייב המחשמל שיכול לקרות רק שם. המקום הזה מדהים בעיניי. ראיתי שם הופעה בפעם הראשונה לפני כמה חודשים, כשלהקת פילגש, הלהקה של הבן הצעיר שלי יהלי היימן שוחט, עשו שם הופעה. מאז הספקתי לראות שם את ג'נגו המלך ואת להקת קורדרוי. מקום השראה.
סמטת הבד 5 תל אביב
2. פסנתרים
לפני שבוע יצאתי משיעור משחק בדרום תל אביב, היה גשם שוטף מטורף, הייתי בפסאג' ברחוב יצחק שדה 34 – ומולי ויטרינה עם פסנתרים כמו חנות ממתקים אוסטרית ישנה ומזמינה. נכנסתי פנימה רטובה ושאלתי את האיש המקסים שמנהל את החנות (ומבקש להישאר בעילום שם), אם אפשר רגע לתפוס מחסה מהגשם ולנגן קצת. התשובה הייתה מיד "כן". אני יודעת שמדובר בפסנתרים הכי מוצלחים בעולם, ובכל זאת לא נאמרה מילה על מה, מי, למה וכמה. פשוט שבי לנגן. התאהבתי קשות. אם פעם יהיה לי הרבה כסף אקנה לי שם פסנתר. בינתיים כבר הוזמנתי לנגן ולצלם שם קליפ, ככה באהבה, כי הסלוגן שלהם אומר הכל: "ככה פשוט לנגן". חנות קסומה של פסנתרים ואהבה.
יצחק שדה 34 תל אביב
3. מתחת לעץ נאות אפקה
בשנים קודמות הייתי מגיעה לבן יהודה, אל הסניף הראשון. עכשיו פתחו גם אצלנו בשכונה שקרובה אלי להדר יוסף. מי צריך יותר מעץ מדהים מעליו, קפה מטורף, סנדוויצ'ים קטנים יפים שבאים לי בול טוב אחרי הספורט בפארק ליד. והרוח הטובה שמעליך, ישיבה נוחה, תנורי חימום, אפשר להביא את הכלב שלך אם בא לך ואיכשהו הכל שם מסתדר תמיד לטובה.
נתן אלתרמן 13 תל אביב (נאות אפקה)
4. פולי
בר מוזיקלי. הבר השכונתי שלי, היכן שלא אגור בתל אביב, תמיד יהיה השכונה שלי בלב. בר של 14 שנה, מהוותיקים בעיר ששרדו בכבוד ובצניעות עם אופי משלהם ונשארו נאמנים למקור. ממוקם בלב רוטשילד, מנוהל על ידי די.ג'יי ארנון יואב האהוב כל כך, שמשלב בו ברמן מדהים – קובי, המתופף של הארנבות של קספר 14 שנה רצוף. בר שמחבר בין תכנים של תרבות עירונית אורבנית לרגש, נותן במה לתקליטנים בתחילת דרכם, הרצאות ומפגשים במרחק נגיעה מהלב עם אומנים. בימי שלישי במת ג'אם ליוצרים ויוצרות צעירים משלנו שרוצים להשמיע קולם ומביאים את הקהל שלהם לשמוע אותם. יש גם האפי האוור מהמשתלמים בעיר. מקום שתמיד אחרי הופעה שלי אני באה אליו להזכיר לעצמי מה אני הכי צריכה – בר שהוא בית.
רוטשילד 60 תל אביב
5. שכונת הדר יוסף/ פארק קהילת לודג'/ קפה ריסו
אני תושבת שכונת הדר יוסף מזה עשור עברתי לפה עם מות אבי נחצ'ה ואחרי גירושים. מצאתי פה בית אמיתי. בחצר הקודמת שלי היו מופעים אינסוף בקורונה, ובשכונה הזו כתבתי כבר שני תקליטים חדשים. בחודשים האחרונים עברתי לגור במקום שהכי מזכיר לי את המילה חלום: רחוב ללא שם הממוקם בתוך פארק גינת קהילת לודג'. לאורך השדרה מדרכה ארוכה, בתים בתים קטנים ומתוקים ישנים ומרגשים, כאשר שער ביתי הכחול נפתח מולי פארק משגע, מטופח, מלא ציפורים. כלבים – גם שלגיה, הכלבה שלי שאימצתי ביניהם – מתרוצצים מאושרים. גינות כושר, גינות כלבים ובית הקפה האיטלקי של אמיר, "ריסו", טובל בירק, ממוקם בקצה העליון שלו צמוד למרכז המסחרי. זה אולי המקום היחיד בתל אביב שאני מכירה שהילדים מטפסים על העצים וההורים שלהם שותים קפה ואוכלים בנחת מהתפריט המהמם של "ריסו". מקום בתל אביב הרועשת שהצלילים היחידים ששומעים בו זה צחוק ילדים, ציפורים, וטוב חחח עכשיו גם צלילים של שירים יוצאים מהבית שלי . שכונה מטורפת. הבית שלי בעולם.
מקום לא אהוב בעיר:
בין כיכר רבין לאיכילוב,שדרות דוד המלך, רחוב ותיק, רחב מאוד, ציר תנועה מרכזי. יש המון באמפרים לא מסומנים, מעברי חציה דהויים שאינם נראים ומהווים סכנה ואי נוחות עצומה להולכים ולנוסעים, בעיקר בשעות הערב, מה שמיצר קפיצות אינסופיות לא צפויות על באמפרים שאינם נראים לחלוטין – גם מסוכן וממש לא נעים. הגיעה העת לתקן ולרענן קצת צבע. לא דרמה.
השאלון:
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט הישראלי "תמונות יפואיות". אסתי זקהיים הענקית, אורי גבריאל האדיר ושלל שחקנים מטורפים שמספרים ב-5 תמונות תל אביביות-יפואיות את הסיפור של תל אביב-יפו. הוא יצא ב-2025, הלכתי 3 פעמים בימים שבהם לא הצלחתי לצחוק. בסרט הזה צחקתי בקול .
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"אם אי פעם אמות" – שירה של סמ"ר עדי ברוך זכרה לברכה. באוקטובר 23', עם פרוץ המלחמה, הציפו את הרשתות מילים לשיר שכתבה חיילת אישה צעירה מדהימה ופורצת דרך, סמ"ר עדי ברוך ז"ל, שנרצחה מפצמ"ר בעיר שדרות ביומה הראשון למילואים והיא עדיין לא בת 20. המילים צעקו אלי מתוך הרשתות, הלחנתי והבאתי את השיר לג'נגו עמיר רוסיאנו שהפיק וניגן איתי. השיר הפך לצוואה של אישה צעירה שהעזה להביט למוות בעינים הרבה לפני המלחמה והשאירה במחשב האישי שלה את הטקטס המצמרר.
לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מאמאטכ"ל.קהילה שבה חברות נשים אשר מכירות את המורכבויות שאת חווה ומדברות את הקשיים והעוצמות שאת חווה, קהילה שמגבשת תחתיה נשים, שכנות שלך, שלא הכרת עד כה. את מוזמנת להצטרף לקהילת הנשים הקרובה למקום מגוריך. קהילה שתספק מענה של ערבות הדדית, תמיכה, פנאי ורווחה לשותפות בה.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
האיש עם הדגל שעמד ליד הפסנתר של אלון אוהל במשך שנתיים תמימות –שמעון אדרי. שמעון מאשדוד, אך תל אביב והכיכר הפכו להיות ביתו השני ובעיניי מגיע לו כבוד ואהבה עצומים. בזמן המלחמה התנדבתי בכיכר החטופים שנתיים, במכירות וניהול דוכן סיכות החופש, ביחד עם אנשים שהפכו למשפחה עבורי. במשך שנתיים רצופות עד כמעט עכשיו, שבוע אחר שבוע הגעתי לשם. ליד הפסנתר של אלון אוהל, שבת אחר שבת, עמד שמעון, איש יקר מבוגר ומדהים, עמד דום עם דגל ישראל ענקי מונף בגאווה בידו. שמעון הוא הבחירה שלי. לאחרונה נסע עם הדגל לסגירת מעגל ופגש את אלון.
מה יהיה?
"גרפיטי תל אביב 89 הקירות שלך כל כך שותקים"
"שום פחד לא יעמוד מול הסבלנות וביום בהיר אפשר לראות מתל אביב את ביירות"
"קרני שמש אפורה מעירות אותי תל אביב מזכירה לי את ניו יורק"
בימים האלו אני חוגגת 40 שנות רוקנרול. מאז דרכה רגלי על האסבסט של מועדוני תל אביב, הפינגווין, קולנוע דן, ליקוויד, רוקסן ועוד – תל אביב העיר שלי מהווה עבורי השראה בלתי נדלית ובלתי נפסקת. היא תמיד תהיה העיר שבזכותה צמחתי והפכתי להיות נערת הרוק הנצחית. עיר שממשיכה להשפיע עלי תמיד ולהיות השראה עבורי. עכשיו זמן קצת סדוק אני חושבת… סוג של תחושה שהעיר מנסה להתנער מחדש אחרי המלחמה הארוכה הזו שעוד לא ממש נגמרה גיליתי שעל אף האורבניות המתחדשת, אני חשה שוב בית, שוב אנשים שהם משפחה, שכונה שהיא אהבה. ב-14.2 אפקוד את מרכז עינב האהוב ואשיר שם עם מני בגר בפסטיבל המגבר. תבואו. הכי מרגש להופיע בשבילי זה בתל אביב.