ריח של תל אביב הישנה וסמל של קוליות. העיר של ענת ברזילי

>> ענת ברזילי היא שחקנית ויוצרת מוערכת שפועלת מזה למעלה מ-40 שנה על הבמות ועל המסכים, ומנהלת ב-25 השנים האחרונות את בית הספר למשחק הקרוי על שמה. בשבוע הבא היא תעלה את ההצגה החדשה "גרה עם קושמרו", אותה כתבה ובה היא משחקת בתפקיד הראשי, קומדיה טראגית מולטימדית בבימויו של אלון אופיר, על תסריטאית שנשאבת למסכים בעקבות המלחמה והמחאה החברתית, בזמן שמתחת לאפה חייה הפרטיים מתפרקים. לצידה של ברזילי משתתפים (בשיחות וידאו מצולמות) אסנת פישמן, אסתי זקהיים, גיא מרוז, טס השילוני, מיה לנדסמן, נתי קלוגר, מייקל גרינשפן, שלמה משיח ומיכאל יוחאי. הצגות ראשונות: 25.2, 26.2, 4.3 ו-5.3 בהבימה 4 בתל אביב. פרטים וכרטיסים כאן.

>> יופי אנושי שלא קיים בשום מקום אחר // העיר של רון מיכאל
>> היא בת 93 והיא משגעת את הסצנה // העיר של חואניטה כהן סמית'

1. מרכז מסחרי ברודצקי

אני מאוד אוהבת את המרכז המסחרי ברחוב ברודצקי ברמת אביב, שם נמצא ביתא קפה ומולו בר היין ברשל. זהו המרכז של ילדותי, שנקרא פעם "המרכז הגדול". בית הקולנוע ששכן שם היה בית הקולנוע בו נחשפתי לכל הקלאסיקות של פעם. לשם התגעגעתי כשהורי לקחו אותי לחיות בחו"ל במסגרת שירותו של אבי במוסד, עליו כמובן לא ידעתי. בלונדון למדתי ביסודי ובפריז עברתי את התיכון, אבל בעודי מבלה בשאנז אליזה ובאוקספורד התגעגעתי ל"מרכז הגדול" של רמת אביב.

2. צוותא

תיאטרון שהוא הנעורים, שתמיד היה הסמל של הקוליות עם הפקות מיוחדות, ושם ראיתי אבני דרך בתרבות – מא.ב יהושוע ועד קברטים נפלאים. זה גם התיאטרון הראשון בו שיחקתי.
אבן גבירול 30

3. בית ספר תל נורדאו

בית ספר תל נורדאו הוא ליד הבית שלי עכשיו, אבל הוא גם בית ספר ילדותה של אמי וגם בית הספר שבו למדו ילדי, ולכן הוא מחבר בין שלושת הדורות. הוא בית ספר שכונתי ועד היום אנחנו הולכים לשם לטכסים חשובים כמו יום הזיכרון.
מנדלי מוכר ספרים 19

4. גן מאיר

גן שהוא של פעם. גן מאיר מזכיר לי גם את הילדות של ילדיי. למרות שהכי שנאתי בעולם ללכת עם ילדים לגן שעשועים, כי זה שעמום רצח. אני שומרת חיבה לגן מאיר שגם הפך לסמל תל אביבי לקהילה הגאה איתה אני מזדהה בכל ליבי.

5. מתחם בזל

מתחם בזל ומשם לשדרות נורדאו, שממש לא קרובות לבית ספר תל נורדאו, וזה האזור שבו סבתא שלי היתה גרה (ברחוב השל"ה). זה ריח של לחזור לארץ משליחות של הורי בחו"ל, ריח של פינוק, של ללכת לים בקיץ עם ארטיקים וביצה קשה (שסבתא הייתה לוקחת כדי לדחוף לי בים). ריח של תל אביב הישנה.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

בתור בעלת כלב, יותר נכון כלבה ענקית ומתוקה ששמה "מלכה", אני משתגעת מחוסר היחס של העירייה לבעלי הכלבים שמהווים בערך אחת מכל שתי משפחות בתל אביב. תל אביב היא בין הערים הגדולות שיש בהן הכי הרבה כלבים פר נפש, ולמרות זאת העירייה לא מחפשת פתרונות לא בונה כמעט גינות לכלבים. בעלי הכלבים נרדפים ונקנסים על כל צעד ושעל. מרוב שהמחסור בירוק ובגינות באיזור בו אני גרה הציק לי, הצטרפתי בבחירות הקודמות לסיעת חילונים ירוקים, אבל מיד אחרי הבחירות עזבתי, כי הבנתי שגם ככה אין דבר שאני שונאת יותר מבירוקרטיה, אז עוד לעבוד בזה? זה יהיה טירוף מוחלט. התירוץ של העירייה למחסור בגינות ועצים באזורינו הוא שזה אזור "עם שחיקה". כך שאנחנו גם נשחקים וגם נשכחים, שלא לדבר על נחפרים מכל עבר.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הייתי בטרום בכורה של הסרט "עד שיצא עשן לבן" שעוסק בבחירות לאפיפיור בכנסיה. הוא מתעסק בנושא הוודאות בדת, כדבר בעייתי. זה נושא שמעסיק אותי, מטריד אותי ומפחיד אותי. הספק הרבה יותר מעניין ומקרב מהוודאות, ללא ספק. סתאאם.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
סדרות מתח על רוצחים סדרתיים. אולי כי רוצחים סדרתיים זה משהו שאין לנו הרבה – לעומת צרות אחרות שאנחנו טובעים בהן. אז ממליצה על כל yes לונדון בערך, ועל כל מה שדני או שוודי בנושא (הסדרות שלהם ממש פסיכיות). וכמובן :"התן", "הנחש", "איש הערמונים" כל העונות של "הגשר", בקיצור – יש אין סוף והן נשכחות חמש דקות אחרי שמסיימים לצפות.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
עמותת הלל היא ארגון שאני אוהבת לתרום לו. זה ארגון שתומך שנים באנשים שעזבו משפחות או הועזבו על ידי משפחתם החרדית בגלל שהתגייסו לצבא או בגלל שבחרו בחיים יותר מאתגרים ומעניינים מבחינתם. ארגון הלל עוזר להם להשלים לימודי ליב"ה ונותן להם בית. המתנדבים חוגגים איתם חגים וגואלים אותם מבדידות. לפני המלחמה לימדנו בהתנדבות יוצאים בשאלה בבית הספר למשחק שלי, קורסים שכללו גם משחק אבל גם ובעיקר ניסינו למלא חסרים בידע שלהם לגבי תרבות ישראלית, שירה, פזמונים, מוזיקה קלאסית ועוד. 

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אבינתן אור. התל אביבי היחידי שנמצא עדיין בשבי חמאס ועדיין בחיים. מקווה שיחזור לתל אביב במהרה.

מה יהיה?
אני כל כך רוצה לחשוב שיהיה טוב. שיחזרו לאהוב פה תרבות ולהשקיע בה. שיחזרו לארץ אין ספור הצעירים והמשפחות שנטשו אותה. לפעמים אני מרגישה שאלה שעוזבים הם בדיוק אלה שאני כל כך אוהבת את נוכחותם. מקווה שהשלטון ידע להחזיר אותם אלינו. רוצה שהשמחה תחזור, שהחטופים יחזרו, שנוכל להתעסק לא רק במלחמה ושכול. ואני לא יודעת אם אתם מערבים פוליטיקה, אבל אני מייחלת לזה שתתחלף הממשלה האיומה הזו ואולי זה יביא עלינו לטובה את כל הדברים הקודמים שכתבתי.