היא הייתה מהמורות הכי מיתולוגיות בתל אביב. וזאת העיר שלה

>> צפי טימור חיה וגדלה בתל אביב אהובתה, ולבית ילדותה ברחוב ארלוזורוב הייתה משמעות כה עצומה עבורה עד שזכה לככב על כריכת הספר החדש שהוציאה כעת, "טביעות רגל" – ממואר על חייה. את קריירת ההוראה שלה היא החלה בגיל 23 והייתה למורה מיתולוגית באליאנס (שם זכתה גם בבחירת התלמידים בתחרות "המורה של המדינה" שנערכה ב"ידיעות אחרונות). ספרה החדש הוא שיר הלל לעיר תל אביב, יחד עם פרידה וגעגועים למה שלא ישוב עוד.

>> רעות נחושתן מפונה מקיבוץ רעים כבר יותר משנה. וזאת העיר שלה
>> מירב בלומנפלד חזרה לגור ביפו אחרי שנה בקופנגן. וזה האי שלה

1. כיכר דיזנגוף

אני אוהבת את האנרגיות של העיר, את הדינמיות התמידית, את הרחובות הומי האדם, את השילוב של ההומה עם הירוק. מקום שאהוב עלי מאוד בתל אביב היא כיכר דיזנגוף. אמא שלי גדלה ברחוב דיזנגוף, וסבי ז"ל התגורר באותו הבית שמעל חנות הנעליים גלזרס עד ליום מותו. זכרון ההליכה האחרונה שלי עם אתו הייתה מביתו עד לכיכר כשהוא מצויד במקל הליכה מלווה אותי עד היום. היום הכיכר שינתה את פניה והאווירה בה השתנתה, אך בליבי תמיד תהיה לה פינה חמה.

2. הסינמטק

אני אוהבת את הסינמטק, שנמצא בסמיכות לבית הספר התיכון שבו למדתי, עירוני א', ברחוב שפרינצק, שם היה ה"קיוסק של סבא" שכבר לא קיים. המשרד של אבא שלנו היה ממוקם ברחוב הארבעה, כך שכל המשולש של רחוב הארבעה, שפרינצק וקרליבך הוא חלק מימי נעוריי.
הארבעה 5

3. חוף הצוק

כמי שגדלה בתל אביב אני מחוברת לים משחר ילדותי. אני אוהבת את הטיילת של תל אביב שאין כמוה בעולם כולו. בכלל, חוף הים של תל אביב והשקיעות שלו מיוחדות בעיניי. מאחר ואני תושבת רמת אביב, אני בעיקר מחוברת לחוף הצוק הדרומי ולירידה התלולה לבית הקפה שבו, עם מוזיקת הרקע הנהדרת והכחול שלא נגמר.

4. המשכן לאמנויות הבמה

יש בעיר שני מתחמים מלאי קסם בעיני שממלאים אותי בגאווה כתושבת העיר: המשכן לאומנויות הבמה – בית האופרה, הקאמרי ולצידם ספריית אריאלה ומוזיאון תל אביב. המקבץ של הבניינים יוצר אווירה מיוחדת של תרבות במיטבה, והכל בהישג יד. גם המתחם הכולל את הבימה, היכל התרבות, ביתן הלנה רובינשטיין והשטחים הפתוחים של כיכר התזמורת,  כיכר הבימה וגן יעקב מיוחדים בעיניי ומזמינים לחלוק את מופעי התרבות שהם מציעים.
שאול המלך 19

5. נווה צדק

אני אוהבת להסתובב בשכונת נווה צדק, להתבונן בשלטי הרחוב המספרים את ההיסטוריה של העיר, את הפרחים מהמרפסות, את הרחובות הצרים והאופי המיוחד של השכונה.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר

בשנים האחרונות קשה להכיר את העיר. אני לא אוהבת את המנופים מכל עבר, את התעלות הנפתחות כל הזמן ומשנות מיקומן בשל הרכבת הקלה, לא נעים ללכת על המדרכות בחלקים גדולים של העיר בגלל המדרכות שהפכו צרות והקורקינטים החשמליים. עירי שינתה את פניה.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?"
לאחרונה ביקרתי בתערוכה "לתפוס רגע חולף" – 150 שנה לאימפרסיוניזם. אני כל כך גאה בכך שבמוזיאון העברי שלנו מתקיימת תערוכה כזו, שבדרך כלל רואים במוזיאונים גדולים בעולם. כציירת חובבת וכמתעניינת באומנות, האימפרסיוניזם קרוב לליבי מאז ומתמיד. היכולת לתפוס את העולם בדרך אחרת, להסתכל על המציאות בעיניים אחרות, בראייה אישית יותר וייחודית יותר. משיכות המכחול המיוחדות מקסימות בעיניי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"אין לי ארץ אחרת" – כל כך היה קל השנה בכל כך הרבה נקודות בזמן ליפול לתהומות הייאוש, והשיר הזה הוא שיר שמגן עלינו ומזכיר את המוטיבציה להילחם ולשמור על הקיים.

 

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל התנדבות ותרומה ראויה בעיניי תמיד. אישית אני תורמת לארגון "לתת" ולעמותות נוספות, ומתנדבת עם מפונים באופן אישי ולכן לא אפרט כאן. העוול הגדול נגרם ללא ספק לחיילי מילואים – אלה שנושאים בנטל הניתוק מהבית כבר שנה, והעצמאיים שביניהם שחווים הרס כלכלי. אני מציינת זאת אגב שאלת ההתנדבות, כי הפתרון חייב לבוא מהממשלה ולא מאזרחים טובים שמתנדבים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל מי שמגויס למילואים, כל הלוחמים בסדיר, כל בני המשפחות של המגויסים והלוחמים, כל בני משפחות החטופים וכל מי ששוהים בכיכר החטופים בהתמדה ובנחישות.

מה יהיה?
זו שאלה שמעסיקה אותי ואת כולנו. קטונתי מלענות על השאלה הזאת. ברור לי רק שבכל מה שתלוי באנשי הארץ הזאת – תהיה תקומה בצפון ובדרום. בכל מה שקשור לממשלה לגבי שוויון בנטל – סימן שאלה גדול.