תפאורה לאהבה ובית החלומות של ברבי. העיר של רוני כוכבי

>> רוני כוכבי (כדאי שתעקבו) היא עוזרת האוצרת בגלריה האוניברסיטאית שבאוניברסיטת תל אביב, וגם מעצבת פנים בוגרת שנקר. הפרקטיקה שלה נעה בין אוצרות אמנות מודרנית ועכשווית, מחשבות על ערבות הדדית ואופני תצוגה בחללים מגוונים ומשתנים. בימים אלה נפתחת בגלריה התערוכה "משהו להיאחז בו" שאצרה יחד עם הילה קופר, מנהלת הארכיון לתיעוד ולחקר האמנות בישראל באוניברסיטת תל אביב, העוסקת בזוגות באמנות הישראלי. התערוכה מציגה פריטים מארכיונם האישי של האמנים ציונה שמשי ויכין הירש, הדוויג גרוסמן ורודי להמן ומנשה קדישמן ויגאל תומרקין. רובם המכריע של החומרים הללו מעולם לא הוצג לקהל הרחב.

>> ספוט מושלם בבארבי וחצר קסומה עם שכנים // העיר של הלה עמנואל
>> לאהוב מאצ'ה, לשתות סאקה ולדמיין שאני בטוקיו // העיר של שרי זק לוי
>> מקומות עם תחושה של בית ותחושה של שפיות // העיר של שרון שגיא

הילה ואני התחלנו לעבוד על התערוכה לפני למעלה משנה ואפשרנו לעצמנו לצלול לתוך הארכיון, שהוא החיבור הייחודי של הגלריה האוניברסיטאית עם נכסי התרבות החשובים שנמצאים בארכיונים של הפקולטה לאמנויות, בהם אוסף בית ציפר. ככל שחלף הזמן והמציאות הקשה של החיים שלנו כאן הלכה והכבידה, הפכנו ערות יותר ויותר לחומרים האישיים שעלו מתוך עזבונות האמנים, ולמקומן העיקרי של מערכות היחסים בתוך האוספים. דרך תצלומים, מכתבים, סקיצות, יומנים אישיים וחומרים רבים נוספים הצלחנו לייצר מפה של קשרים אינטימיים שמאירה באור חדש את עשייתם.ן של האמנים.ות הללו.

1. הגלריה האוניברסיטאית

בתור סטודנטית לתואר שני בפקולטה לאמנויות באוניברסיטה ידעתי שהגלריה קיימת אבל התפקיד שלה אז היה שולי עבורי. בשנים האחרונות, עם הקמתו של מרכז אמנויות ישראל על ידי דיקאן הפקולטה שלנו, פרופ' אד' ערן נוימן, והשילוב בין האוספים הנדירים שלו והצגת תערוכות אמנות עכשווית, גם הגלריה (שמנהלת היום דנה גולן מילר) תפסה תאוצה כגוף שמוביל עשייה מבוססת מחקר ושילוב פדגוגיה חדשנית. המבנה הפוסט-מודרני בוורוד שתכננו דן איתן וברכה חיוטין מרגיש כמו בית החלומות של ברבי שאני נהנית להכנס אליו כל יום, ועם כל מעבר במסדרון, להשקיף לעבר הים. בתפקיד שלי בגלריה, אני נחשפת גם ליצירתיות ולמקוריות של יחידות אחרות בפקולטה – קולנוע, מוזיקה, אדריכלות ועוד – אז ההשראה שלי מתחילה אצלנו וגולשת אל מחוץ לגלריה.
>> חיים לבנון 64 תל אביב (אוניברסיטת ת"א, שער 7)

2. ענן

אני בן אדם שאוהב ללכת למקומות קבועים, אבל בשנים שלי בתל אביב לא יצא שאחד המקומות הקבועים הפך לבית של ממש. ואז נפתח ענן. בין אם בקפה אצל נעם בבוקר או על הנגרוני של קובי בערב, אני יודעת ששם תעלה בי תחושה של קהילתיות סביב מוזיקה, תערוכות יחיד מתחלפות של אמנים.ות up and coming וסמול טוק עם השכנים.
>> רענן 36 תל אביב (פלורנטין)

3. בית ליבלינג/קפה לב

אני לא זוכרת מתי בית ליבלינג – מרכז העיר הלבנה נפתח, אבל קשה לי לדמיין את תל אביב שלי בלעדיו. כמקום שמחבר בין אדריכלות מודרנית, שימור, פיתוח עירוני וקפה ממש ממש טוב, אני יכולה להעביר שם יום שלם שמתחיל בקפה לב, ממשיך לתערוכות נושא מקומת הכניסה ועד הגג, ולסיים באירוע תוכן שמדבר לקהל שחושב עיר, מרחב ציבורי, אמנות והקהילה שמתגבשת ביניהם. בהזדמנות אחרת אפשר לדבר על השקעים.
>> אידלסון 29 תל אביב

4. בניין אורי ליפשיץ

הבניין באברבנאל 2 שימש את אורי ליפשיץ כסטודיו במהלך חייו. מ-2022 הוא מהווה כתובת לעזבון האמן בקומה הראשונה ובקומה השנייה חלל יפהפה עם תערוכות מתחלפות, אם מתוך העיזבון העשיר של ליפשיץ או מחוץ. שם, השילוב של אמנות מודרנית ועכשווית, פריטי ארכיון וצילום תיעודי נוכח במיוחד.
>> אברבנאל 2 תל אביב

5. עסיס סטודיו 

הסטודיו של עסיס (נטלי שפריר) יושב על התפר שבין לוינסקי לפלורנטין ופתוח כבר יין קטן רק ערב אחד בשבוע (רביעי!). האווירה האקסקלוסיבית עם תפאורת דירה טיפוסית לשכונה יוצרת תחושה מוכרת של בית (שמשלמים בו על יין ונשנושים). כנראה התפאורה המושלמת להגיד למישהו.י שאוהבים אותו.ה.
>> וולפסון 9 תל אביב

 

 

מקום לא אהוב בעיר:

שכונת פלורנטין. תשע שנים גרתי ברחוב לוינסקי, איפה שהמרפסות מתפוררות וכל טפטוף מציף את המדרכות והכבישים. ההזנחה של השכונה נוכחת כמעט בכל מישור: ממטה (כבישים, מדרכות) ועד מעלה (חזיתות בניינים, היעדר עצים ותאורת רחוב שדולקת רק לפעמים). מבאס אפילו לחשוב על זה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"איך צילום מעצב מציאות", אירוע משותף של עיתון "הארץ" בבית רדיקל עם תנועת מחזקים. בר פלג (זוכה פרס המכון הישראלי לעיתונות ותקשורת, fyi) דיבר עם צלמי העיתון תומר אפלבאום, הדס פרוש ואוליבייה פיטוסי על השנתיים שעברו עלינו ועליהן.ם, דרך צילומים נבחרים. אפילו אלכס ליבק היה שם. עבדתי בעיתון מעל חמש שנים ולמרות הזמן שעבר מאז – נשארתי גרופית של הצלמים.ות, והיכולת של כל אחד ואחת מהם.ן לתפוס את המציאות הבלתי נתפסת שלנו דרך עדשת המצלמה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב ל"שיר אינסופי" של יהודה עמיחי מתוך הספר "שלווה גדולה שאלות ותשובות" (הוצאת שוקן, 1980). השיר משמש לי תזכורת לבחירה שאני עושה מדי יום בעבודה מתוך תשוקה לתחום האמנות בתוך מורכבות החיים כאן. יכול להיות שהוא הפך למנטרה שמעגנת אותי, את הבחירות שאני עושה, ואיפה הלב שלי נמצא באמת. אם אתם.ן בספרייה המרכזית סוראסקי בקמפוס – יש עותק באולם קריאה ב'1, קומה שניה.

בתוך מוזיאון חדיש
בית כנסת ישן,
בתוך בית הכנסת
אני,
בתוכי
לבי,
בתוך לבי
מוזיאון,
בתוך המוזיאון
בית כנסת,
בתוכו אני,
בתוכי
לבי,
בתוך לבי
מוזיאון

 

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
"עומדים ביחד", "תרבות של סולידריות", אבל גם כל גלריה קטנה שעושה מכירת יצירות במחירים נגישים כדי להישאר פתוחה. כדאי גם לעקוב אחרי אמנים ואמניות שאנחנו אוהבים.ות ולפעמים עושים.ות מכירת יצירות קטנות או ישנות כדי לנקות את הסטודיו או פשוט להתפרנס מיצירה. באופן כללי, מטרה שמסייעת למשהו – היא נקיטת עמדה חשובה. נותר רק לבחור.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כולם? מי שעזב וחזר? מי שממשיך לחיות כאן למרות ולא בזכות. בעיר שכל דבר קטן בה הוא מאבק שדורש מרפקים – לכל תושב.ת מגיע איזה צל"ש.

מה יהיה?
אני בת מזל תאומים, אז תלוי באיזה יום שואלים. לפעמים המציאות בה אנחנו חיים מקשה עליי ועל הנטייה לחשוב/לומר "יהיה בסדר" אבל אז אני מסתכלת לעבר השקיעה בקו ישיר מפתח הגלריה, חושבת על האנשים שעושים את אותו הדבר, באותן דקות בדיוק, שאולי מרגישים כמוני, ומתמלאת באופטימיות מחודשת.