חוף לנשום בו אהבה ויקום נסתר עם חומוס. העיר של רות דולורס וייס

רות דולורס וייס, מנסיכות האינדי האהובות של תל אביב, תופיע השבוע המופע "בשותף" עם אלה רונן ויהוא ירון בפסטיבל מנופים הירושלמי שנפתח היום וייערך עד שבת (13.7-9.7). ההופעה תתקיים ביום שישי (12.7, 18:00) על הגג של סדנאות האמנים. תוכניית הפסטיבל המלאה וכרטיסים כאן. לאחרונה הוציאה את ספרה "מתוך מחברות ישנות"

>> העיר שלנו: 8 המלצות מיוחדות שקיבלנו על תל אביב השבוע
>> לבד בחושך: 7 דברים שיכולים להרים את חיי הלילה של תל אביב

1. לבונטין 7 רבתי

כי יש את לבונטין 7 המועדון, שקטונתי מלכנוס את הווייתו/משמעותו/מתארו ברקמת האורגניזם התלאביבי, בשר, תרבות, דם והחזקה של סולם ערכים שהבסיס שלו, הקומות שלו, המרפסות שלו והתב"ע העתידית שלו הן קדושת החיים כשותפות ביצירתם. יש את לבונטין 7 החומוס, שהוא החומוס הכי I Am What I Am אחותי שלום, לצד הפיצה הטבעונית החלוצית שלא איבדה את זה. יש לבונטין 7 היקום הנסתר שקורה מתחת לקומות וביניהן, מרחב שלגמרי קיים אבל לא מופיע בשום מפה. הוא פשוט נמצא כשצריך אותו. ואחרון חביב ויקר-יקר יש את לבונטין 7 הסטודיו הביתי של יהוא (ירון) צח (דרורי) ויובל (אין לי מושג מה שם המשפחה של יובל). זה בית. זה מפלט. זה בואי, כמו שאת. אנחנו בעדך. זה בסיס-אם, זה בסיס אח ואחות, וקן תפילותי הנידחות. בהן צדק התפילות שלי הנידחות קיננו שם למכביר ויש שעודן מקננות (שעל זה נאמר: טוב ציפור אחת בים משתיים על האש).

2. פיצוחי מה עוד

הפיצוחים הכי טובים בעולם נמצאים במקום שהכי קל לחלוף בלי לראות. הפרונט של "מה עוד" כל כך קומפקטי שמספיק שמצמצת – וזהו, עברת אותו מזמן, פפפייי, מה-זה מזמן, ואפילו לא היה לך שמץ-רמץ מושג איזו מערת אוצר, איזה מכרה זהב גרעיני פספסת. אלא אם את יודעת מה עוד, שאז חישבת מסלול מראש אל גן העדן החבוי הזה – בדיוק הדבר הנבון לעשות אם את אוהבת גרעין שחור שאין בו נפילות ובוטן שאף פעם לא יתקיל אותך בשרוף או ל"ע מעופש, ברררר.
מי שמפצח.ת בקבוע יודע.ת על מה אני מדברת כשאני אומרת מה שאני אומרת. המצב הזה של להיות ברצף שוצף של פיצוח ואז – אאוט אוף דה כלום – לקלוט את זה, שמה שקיבלת כרגע לפה שלך, שבדיוק ממש כרגע נמצא בפעילות שיא כן? עובד במלוא העזוז, באמון שלם, ללא מצרים – לקלוט שמה שהעזוז הזה מעבד לתוכך כרגע הוא הפתעה פח גרעין מעופש – זה לא כיף. לא כיף ולא נעים וקצת משאיר טעם מר בפה, מרירות כזו של אמון שנסדק, ביטחון שאיכשהו עלבו בו.
עכשיו, זה לא שאין לנו פרופורציות. ברור לכולנו שלמותר לציין שידענו גם ידענו התמודדויות קשות מאלו. צירי לחץ, נגיד, לדוגמא. או הפאקן תודעה של היות שבויים, והבלתי ניתן לכיול של איך זה שאנחנו לא מרוחים כולנו בדם. כרגע. ממש. ותכלס צירי לחץ נראים כמו תפנוקי תענוג של אור אהבה וחיים כששמים אותם ליד מצבת הרקבון המחליא, המטרף, של המלחמה הזו. הנפשות היקרות, יקרות, שאבדו לנו, שעברו – ועוברות,עודן – תופת, תוהו, עינויים, זה בלתי ניתן למחשבה, זה הדעת לא יכולה לשאת, כל הסרחון שעולה מההפקרה הזו מגיע לשמיים ,אבל ברוני השחיטה המתמשכת שלנו עדיין מפליצים בכנסת ולא בכלא.
אבל אם נחזור רגע לפיצוחי "מה עוד". הביטחון הזה, שאפשר לשים היד בשקית, אפשר לשים את הפיצוח בפה, ולדעת שלפחות בזה אתה יכול להיות בראש שקט שלא תישאר עם טעם רע בפה – זה, מבחינתי, מזין ברמה פאראתרפויטית. האצ"ל 62

3. איכילוב

מה לעשות, נקשרתי למקום הזה ולעבודה הבלתי נלאית שקורית בו להציל ולקיים חיים. ספציפית בפינת-הנקודה-המאוד-מאוד-פרטית-אישית, אהוב עלי במיוחד שיח הפיטנגו באזור המעשנים התחתון.

4. רצועת החוף

אני אוהבת את הים, אני אוהבת את החוף, אני אוהבת את הטיילת, אני אוהבת את זה שאני לוקחת את אגאתה הברומבטון החרושה שלי, לרכוב מהבית לצומת לה-גרדיה לרחוב הרכבת לפארק המסילה וזהו, אני במאנטה ריי, משם להדרים ליפו או – כמו שלרוב במקרה שלי – להצפין רכיבה עד חוף תל ברוך. ולכל חוף לאורך הדרך הזו יש לי חיבה, אבל אם ממש הייתי צריכה לבחור את הכוכב הפרטי שלי זה כנראה יהיה אזור בריכות הסלעים הרדודות מדרום לתל ברוך. להיות שם בשקט הזה, הגב על הקטיפה של האצות, ולהיספג אל העומק של הריח החם, המזין שלהן, ולתת לנצנוץ של השמש על המים להכנס לעינים דרך הריסים – הה. כשזה מצליח, כשזה קורה – זה עדן. זה דבר שאין באמת דרך להעביר במילים. זה כמו לנשום אהבה.

5. אולפני מצלול ופנתר הכנף השחור ששוכן בם

אולפני מצלול (aka סוניק) הם מעוז של חוכמה, נתינה, עמל, יצירה ושפיות שלא הולכת לאיבוד, גם לא בסופות הכי כבדות והכי משסעות קרביים. ככה זה כשאתה מוסד שהדי.אן.איי שלו הוא קובי פרחי, אחד האנשים העתירים שהכרתי בחיי. העובדה שאני חוזרת בימים אלו לנגן וליצור אמנם לא עומדת על כתפי קובי לבדו, אבל המקום שלו בזה לגמרי מכריע. עם האפשרות שהוענקה לי להסתופף שוב ושוב תחת כנפו של הפסנתר המדהים של עדי רנרט, בייבי כנף חם ויפהפה, עם נשמה משל עצמו, הסטנוואי הכי פרסונל-סינגולרי שנתקלתי בו מעודי. פנתר כנף שחור.

מקום לא אהוב בעיר

לצד עשייה מלאת חמלה של עיריית תל אביב-יפו עבור מפונים מהצפון והדרום ועבור משפחות החטופים, גילינו בשנה האחרונה עד כמה הליברליות של תל אביב מתכרסמת ונפגעת בחלונות הכי גבוהים. גילינו שהיא אינה מוגנת ואינה מובנת מאליה. העובדה שמועצת העיר וראש העיר לא השכילו להקים כאן קואליצייה ליברלית חזקה והם מאפשרים לאנשי המועצה להוביל פגיעה מתמשכת בתל אביב ובתושביה – מצערים אותי, מדאיגים אותי ומפריעים לי מאוד.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הייתי לאחרונה בהופעה נפלאה של להקת נקמת הטקרטור, שבה מופיעים גם חבריי האהובים אבי בללי וגליה חי. נקמת הטרקטור נתנו כהרגלם הופעה אישית, מכל הלב, כאילו הם ישבו אצל כל אחד מאיתנו בסלון והופיעו רק עבורו או עבורה. בהדרן אבי, סולן הלהקה, סיפר את הסיפור מאחורי כתיבת השיר "זכות הצעקה". הוא סיפר שמקורו של המשפט בדבריו של הסופר י.ח. ברנר שהגיע בחיפה לועידת ההסתדרות. כשרצה לדבר, נאמר לו שאינו ציר ולכן אין לו את רשות הדיבור. על כך ענה, "רשות הדיבור אין לי, אבל את זכות הצעקה יש לי". כשהרב כהנא החל להתפרסם עם משנתו ההרסנית, חברי נקמת הטקרטור כתבו שיר מחאה עם משפטו של ברנר. ואני מקווה שכל אזרח יזכור בימים קשים אלה את זכות הצעקה שלו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לאחרונה אני שומעת בלופ את Walls Tumbling Down של רוקי דאווני Rocky Dawuni. השיר הזה מגיע ממרחב אחר, לכאורה, מסיטואציה פוליטית אחרת, ממצוקות אחרות של תרבות אחרת, אבל המרחק, השוני, ההבדל, הנפרדות – שאין לי שום כוונה רצון סיבה או יומרה להתכחש להם – לא משנים את הרלוונטיות שקושרת עורק הזנה שבשבילי הוא מאוד מאוד מוחש: השיר הזה, שמקונן תוך שהוא מחזיק קורא, מאיר ומעיר ומעורר תקווה באין תקווה – מדבר את קול.ה של כל מי שהוא/היא בבחינת אנשי.נשות שלום, חפצי וחפצות חיים. מבקשי.ות שלום ורודפיו, רודפותיו, שעבודת השם עבורן.ם אחת היא עם קדושת החיים. תאוות הרצח, תאבי השררה, מחזיקים את כולנו בני ובנות ערובה. זה לא אומר שאנחנו הולכות להתייאש. יש לנו ילדים.ות שהבאנו לעולם הזה, יאוש? זה לא בשבילנו.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל התנדבות טובה בעיניי. אפשר להכין סירי אוכל למטה משפחות החטופים, יש יוזמה יפה של נקיון בתים בעוטף ואני מאמינה שכל בחירה היא טובה ולא ניתן לטעות. אם עליי לבחור באחד, אבחר בהתנדבות שאינה תלויית מלחמה והיא בעמותת "עמך", שם התנדבתי שנים. מתנדבי העמותה מבקרים פעם בשבוע ובאופן קבוע, קשיש ניצול שואה. המלחמה הזו והאיום על הבית לא פשוטים למי שעבר את המלחמה ההיא. עבורי חברה מתוקנת היא זו שדואגת לקשישים שבה ורואה אותם. והרי כולנו, אם יהיה לנו מזל, נהיה כאלה ביום מן הימים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לכל התל אביבים שיוצאים לרחובות להפגנות, תומכים במשפחות החטופים ועוד מוצאים זמן לפקוח עין על הנעשה במועצת העיר. הם עושים זאת מיואשים, עייפים, על חשבון דברים אחרים, משלמים מחירים, ועדיין הם בחוץ נלחמים על הבית של כולנו.

מה יהיה?
מה שנעשה מזה.