רום שמיר, מנצח תזמורת צה"ל, משתתף בפרויקט "התקווה" של קרן עזריאלי. לקראת הקונצרט הוא לוקח אותנו למסעדות הבולגריות ביפו, לבסיס בין העצים ולמקום שממנו כבר מריחים את חו"ל
רום שמיר מתמודד עם פחד במה עוד מכיתה ד', אבל זה לא מנע ממנו להפוך ב-2018 למנצח תזמורת צה"ל, תפקיד שהוא ממלא עד היום. בימים אלה הוא נערך להשתתפות בפרויקט "התקווה" של קרן עזריאלי (21-28.10), שנולד בעיצומה של המלחמה ביוזמת ד"ר שרון עזריאלי, מתוך שאיפה לחזק את תחושת האחדות, לעטוף את הקהילה בצלילים ולהביא נחמה ותקווה באמצעות מוזיקה. ב-25 באוקטובר ינצח שמיר בתיאטרון ירושלים על התזמורת הסימפונית ירושלים והאנסמבל הקולי הישראלי בביצוע "עבודת הקודש" של דריוס מיו, לצד התזמורת הפילהרמונית הישראלית הצעירה, הבריטון נועם היינץ והשחקן בן פרי.
>> קודם כל צל, ואז סוג העם שמגיע לנו. העיר של דן-יה שוורץ בר-אל
>> אוכל של תקווה, חומוס של אהבה ומוזיקה טובה. העיר של ספי ציזלינג
>> חומוס עם דודו גבע ז"ל והגשמת פנטזיה יצירתית. העיר של ענת ספרן
1. רחוב יהודה הימית, יפו
או בשמו הבלתי רשמי, "הרחוב הבולגרי ביפו". על שלושה מוסדות קולינריים שפועלים ברחוב הזה גדלים כבר שנים ארוכות כל צאצאי יוצאי בולגריה. אם זו מסעדת שרה, שמגישה את ה"נרבוזנה קיופטה" (קציצה חריפה, או "עצבנית" בתרגום ישיר) הכי טובה שיש, מסעדת מונקה, שזוכה לעדנה מחודשת בתקופה האחרונה, וכמובן היהלום שבכתר: מסעדת ויטושה. לכל בולגרי יש פינה חמה בזיכרון לטפט המקורי של ויטושה, מהימים שלפני השיפוץ הגדול, למנה חמה של שקמבה צ'ורבה ולכיכר לחם שכבר לא מייצרים בשום מקום. אלה המסעדות שחוגגים בהן יום הולדת לסבתא, קופצים אליהן במקרה כשעוברים ביפו, או מגיעים אליהן בשישי בערב עם כל המשפחה בלי להזמין מקום מראש. תמיד טעים, תמיד מנחם, תמיד יש מקום ותמיד מנסים לפענח את החשבון שכתוב בכתב יד בבולגרית.
יהודה הימית 2 (שרה), 3 (ויטושה), 15 (מונקה), יפו
2. בסיס תזמורת צה"ל, רמת אביב
נקודה קטנה וכמעט נסתרת מהעין. אי שם בין העצים שוכן מחנה צבאי קטן, שהוא הבית המקצועי שלי כמנצח תזמורת צה"ל מאז 2018. מחנה התזמורת המיתולוגי נמצא כאן כבר כמה עשרות שנים. כאן משרתים מיטב הנגנים של מדינת ישראל, כאן אנחנו עורכים את החזרות שלנו ומכאן יוצאים לכל טקס והופעה ברחבי הארץ. המקום הזה הוא נקודה קסומה וצנועה של שילוב בין ספרא וסייפא. משרתים בו חיילים שבאים לתרום למדינה את הדבר שבו השקיעו את כל ילדותם, התחום שבו הם הכי טובים: נגינה. אני לא יודע אם זה הבסיס היחיד שבו אפשר לעבור בין החדרים ולשמוע חצוצרנית מתאמנת על הסונטה של הינדמית או קלרניתנים מנגנים קונצ'רטו כפול של קרומר. מה שבטוח, המחשבה שמיטב נגני ישראל עושים כאן במשך עשרות שנים תורנויות, מסדרים, חזרות וקונצרטים מרגשת אותי כשלעצמה. חלק משמעותי מפס הקול של החברה הישראלית נוצר, ועודנו נוצר, בין כותלי הבסיס הזה. משרד מנצח התזמורת, ששירת במשך שנים את המנצח המיתולוגי יצחק (זיקו) גרציאני ז"ל, מלא באוצרות מוזיקליים ותרבותיים: כתבי יד של תווים מתקופת המנדט, המנונים של כל מדינות העולם, מכתבי תודה מנשיאים ורמטכ"לים, תמונות ומזכרות מרגעים מכוננים בחיי המדינה.
3. רמת החייל
זר לא יבין. רק מי שגדל ברמת החייל מכיר את הקסם של השכונה שהיא לא רק משרדים ומוסכים. רחובות שקטים ופארקים עם ציפורים מצייצות בתוך עיר סואנת. המקום האולטימטיבי לגדול בו. מי שלא היה בגן שושני לא יבין זאת לעולם.
4. העלייה מכיכר אתרים
גנרי אבל חיוני: העלייה מכיכר אתרים, ובאופן ספציפי הפיצול של רחוב הירקון והרברט סמואל. אין נקודה יותר יפה לנהוג בה מצפון לדרום העיר. אני לא מחמיץ הזדמנות לעבור שם "בטעות" כשאני מארח אורחים מחו"ל, רק כדי להשוויץ בנוף של החוף התל אביבי. אידיאלי למי שלא אוהב ללכלך את הרגליים בים.
5. הנקודה שבה איילון דרום הופך לכביש 1
הנקודה הכי קרובה לחו"ל. מי שמכיר אותי יודע שאני חייב אחת לחודש-חודשיים לתת גיחה קטנה לחו"ל. זה עניין גנטי אצלנו במשפחה, כמעט רפואי. לא חייבים להרחיק טוס, גם יום אחד באתונה יעשה את העבודה. הנקודה הזו, שבה איילון היומיומי עובר טרנספורמציה ונשפך לתוך כביש 1, היא הנקודה שממנה כבר אפשר להריח את אבק המטוסים.
מקום או תופעה לא אהובים בעיר
כניסות אמנים. כל כניסת אמנים לכל מוסד תרבותי. בכל פעם שאני עובר ליד כניסה כזו אני נזכר כמה קשה לי לעמוד על במה. מהיום שבו התחלתי לנגן, אי שם בכיתה ד', אני מתמודד עם פחד במה. כשאני מדבר על זה עם אנשים, הם תמיד מופתעים לגלות שמנצח תזמורת מתמודד עם פחד במה. מבחינתי ההפך הוא הנכון: אני המוזיקאי היחיד על הבמה שמותר לו להיות עם הגב לקהל! כשאני על הבמה אני מתעסק במה שקורה לפניי, התזמורת והנגנים, ומתנתק לגמרי ממה שקורה מאחוריי.
השאלון
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
קונצרט משותף של רביעיית טוסקניני, רביעיית כלי קשת עם הבולטים שבנגני התזמורת הפילהרמונית הישראלית, עם התום-בויז טריו (תום כהן בשירה, יונתן הדס בקלרנית ואיליה מגלניק באקורדיון), ולצידם דניאל דור בכלי הקשה ויונתן קרת כמנהל מוזיקלי ומעבד.
שעה של מוזיקה שמבוצעת ללא רבב. אין דבר יותר כיף מלהקשיב לקונצרט שבו יש מחשבה על כל פראזה, כל צליל וכל מילה. שפע של סגנונות מוזיקליים, בחירת רפרטואר בטוב טעם, ביצוע מוזיקלי ברמה הכי גבוהה שיש והגשת שירים שאפשר רק להתקנא בה. שלאגר לא נורמלי.
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
בסוף אוקטובר אנצח על התזמורת הסימפונית ירושלים והאנסמבל הקולי הישראלי, ולצידנו שני ברוכי כישרונות: נועם היינץ (בריטון) ובן פרי (קריין). הקונצרט, שיתקיים במסגרת פרויקט "התקווה" של קרן עזריאלי, יציג יצירה שלא היה לי שמץ על קיומה, ואני בספק אם היא בכלל בוצעה בארץ אי פעם: "עבודת הקודש" של דריוס מיו.
מיו, שהיה יהודי צרפתי, כתב לפני כמעט 80 שנה את יצירת המופת הזו לתזמורת, מקהלה, בריטון וקריין. אבל מהי אותה עבודת קודש? מיו לקח מתוך סידור התפילה את רצף התפילות ומזמורי השבת ושזר אותם לתוך יצירה מוזיקלית מורכבת וסופר מעניינת. בתוך השפה המוזיקלית הייחודית שלו אפשר למצוא מזמורים שכולם מכירים, כמו "אדון עולם" ו"לכה דודי". הטקסטים הם אותם טקסטים, אבל המנגינה שונה לגמרי. זה מטורף. כמו לשמוע את "יונתן הקטן" במנגינה אחרת.
לפני כמה חודשים, כשהתחלתי ללמוד את היצירה, חשבתי לעצמי: מה לי ולעבודת קודש? מה אני מבין במזמורי שבת? הרי הפעם האחרונה שהייתי בקבלת שבת הייתה כשסגרתי שבת בצבא, והפעם האחרונה שקראתי בסידור הייתה בבר מצווה.
דווקא בנקודה הזו, כשמולי מצד אחד הפרטיטורה עם הטקסט המוזיקלי שכתב מיו, ומהצד השני הסידור עם התפילות, הבנתי עד כמה אני בר מזל לקחת חלק בהבאה לחיים של טקסטים בני מאות ואלפי שנים. קל וחומר כשהם בגרסה מוזיקלית לא פחות מגאונית.
לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
הכי פשוט שיש: כל גוף שתורם לחיילי צה"ל ולנשות ואנשי המילואים. מגיע להם הכי טוב שיש.
מי התל אביבי או התל אביבית שהכי צריך להרים להם כרגע?
כל מי שעוסקים במישרין או בעקיפין בחינוך מוזיקלי. על הכתפיים של האנשים האלה עומדת ההכשרה של הדור הבא של התרבות בישראל. בתל אביב יש לא מעט מוסדות לחינוך מוזיקלי, והעובדים בהם הם אנשי מקצוע מוכשרים, מלאי אמונה ואנשי פדגוגיה אמיתיים. כשאני רואה זאטוט הולך ברחוב עם קייס ענק של קרן יער או עם סקסופון על הגב, אני ישר נרגע ומבין ששלהבת התרבות שלנו תמשיך להאיר עוד שנים ארוכות.
מה יהיה?
"העבר אין, העתיד עדיין, ההווה כהרף עין". אבא שלי טבע למוות בצליחת הכנרת בשנת 2018, שבוע אחרי שהתחלתי את תפקידי כמנצח תזמורת צה"ל. המוות הפתאומי הזה גרם לי להבין שאין טעם להעביר את הזמן על הציר שבין חרטה על מה שהיה לדאגה ממה שיהיה. מוכרחים להספיק לחיות!
