רתם ניר, מנצח הבית באופרה הישראלית ועוזר למנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית ראשון לציון, ניצח על מיטב התזמורות בישראל כולל התזמורת הפילהרמונית הישראלית. באירופה הוא ניצח על התזמורת הקאמרית-פילהרמונית אינגולשטאט, תזמורת תיאטרו קומונאלה בולוניה ועוד, ובעונה הקרובה הוא ינצח לראשונה באופרה הממלכתית בשטוטגרט ועל הבכורה העולמית לאופרה ״המופקרת״ באופרה הישראלית. ניר ממשיך שושלתארוכה של מנצחים שבתחילת דרכם שימשו עוזרי המנצח הראשי בהפקה וניצחו על ההופעות האחרונות. ביום חמישי הקרוב (30.7) הוא ינצח על "טוסקה", האופרה המפורסמת מאת פוצ'יני, שחותמת את עונת ה-40 באופרה הישראלית.
>> מחווה למדונה וקולבים עם חלומות יקרים. העיר של מיכל אמדורסקי
>> הגלריה, הסינמטק והבניין ההיסטורי שעומד עזוב. העיר של מיקי גבריאלוב
>> פרלמנט אמהות, חברים רוכלים ומקום לעשות אומנות. העיר של ספיר דרמון

1. ה"פיט" באופרה הישראלית

האופרה הישראלית היא הבית השני שלי, וגם לפעמים הבית הראשון בתקופות מסוימות, וה"פיט" – בור התזמורת – הוא ספוט נורא מעניין בבניין ומקום האיפוס שלי. מעצם היותו בור וגם במהלך הצגת האופרה הפיט מוחשך ומוצנע כביכול בסיטואציה, כי עיקר תשומת הלב של הקהל מופנה לבמה – אבל מה שקורה כאן מיוחד מאד: תזמורת בת עשרות נגנים, מוזיקאים שעובדים יומם ולילה כדי ללוות את הדרמה שקורית על הבמה. כנער הייתי מתגנב לחזרות ומציץ לראות מה קורה שם ואז התחלתי לנגן בתזמורת, וכשהפכתי למנצח לפני ארבע שנים – עמידה על הפודיום בבור היא חוויה שאני לא יכול להשוות לשום מקום אחר. אני ממליץ לאנשים כשהם קונים כרטיסים להתייעץ עם צוות המכירות ולראות איפה אפשר לשבת כדי לראות מה קורה בפיט, כי זה משהו שלא קורה באף פורמט, באף זירה, בשום מקום אחר בתחום. ברוב אמנויות הבמה יש זירת התרחשות אחת, אבל הדואליות וקיומו של עולם תחתון שלם שקורה מתחת לבמה וחשוף לקהל אינו קיים כמעט באף פורמט אחר. כשהמנצח נכנס לפיט, מקבל מחיאות כפיים מהקהל ומושיב את התזמורת, הוא הרכיב שיוצר את הסימביוזה בין הבמה למוזיקה, שהיא הקסם של אופרה. זהו המקום הכי יקר לי בעיר ואני אשמח לחוות בו כמה שיותר ערבים בחיי.
שד' שאול המלך 19, תל אביב

2. קפה תשקם

אני גר בשוק לוינסקי כבר כמעט שש שנים ואני מאוד נהנה מהקפה שלי בבוקר, שהוא ממש טקס אישי לפני יום חזרות עמוס. לפני שתשקם נפתח תמיד הייתה לי שאלה לאיזה בית קפה אלך היום, אך מהיום שגיליתי אותם – כמעט במקרה כשהם פתחו – זהו קפה הבית שלי. תשקם הוא כמעט כוך אך הוא אינו מרגיש קטן כי דור ואורן הבעלים הצליחו לייצר קסם מדהים. שתי ביצים, טוסט, גבינת שמנת וקצת זיתים לארוחת בוקר זהו הדבר הכי טוב שבן אדם יכול לבקש, וגם ויטרינה של מאפים וכריכים. האווירה טובה וקהילתית, עם הרבה אורחים קבועים, וב-7:00 בבוקר הם תמיד שמים מוזיקה קלאסית, דבר שמי היה מאמין שקיים בעיר הזאת. עבורי תשקם הוא מקום שתמיד נעים להיות בו.
זבולון 5, תל אביב

3. בין חוף אביב לחוף צ'רלס קלור

זאת תמיד הנקודה שבה אני מתחיל את היום. העבודה שלי מלאת לחצים ומצריכה הרבה הכנה מנטלית, וכאן אני מתחיל את הריצה שלי – ואני רץ המון – ועושה מדיטציות. בספוט הזה, שיש בו סלעים, דשא וחול, אני יכול לבחור לעצמי בדיוק מה מתאים לי היום ולמצוא את השקט ואת השלווה שלי. לפעמים אני יושב עם פרטיטורה על הסלע ומריץ את ההופעה בראש או סתם נושם ועושה לעצמי דמיון מודרך. עבורי המקום הזה מרגיע על כך עד שברגע שהקריירה שלי באירופה התחילה, צילמתי את הסלעים והים ושמתי את התמונה כשומר מסך בטלפון. אם יש מקום שמרגיע אותי בעולם זה בדיוק התפר בין צ'ארלס קלור לחוף אביב.

4. החתול הירוק

אני ממש אוהב פיצה וכולם צוחקים עליי שזאת לא באמת פיצה, אבל בחמש וחצי שנים של זוגיות עם טבעוני למדתי ליהנות מאוד מאוכל טבעוני. תמיד ובכל שעה של היום יש לי דודא על פיצה פפרוני מהחתול הירוק, שלמרות שזו לא גבינה אמיתית ולא פפרוני אמיתי – הם הצליחו לדייק מאוד את הטעם. הדירה הראשונה שלי במרכז העיר הייתה ממש מול החתול הירוק ותמיד אני חוזר לשם עם זיכרונות.
לבונטין 7, תל אביב

5. המבצר

למרות שאני מנצח וזז בעבודה עם הגוף לצלילי מוזיקה, אני לא אדם של מסיבות ומועדונים ולא יודע ולא אוהב לרקוד. בימי רביעי יש במבצר ליין שנקרא "רביעית", שהוא באווירה הרבה יותר רגועה, עם ג'אם סשן של כל הג'אזיסטים הכי טובים בעיר, שנמשך עד מאוחר בלילה, עם אלכוהול טוב ואווירה מעולה. למרות שהמקום גדול הוא מרגיש מאוד אינטימי ותמיד אפשר למצוא בו פינה נוחה לשבת לדרינק. לאחרונה במקביל לאותו "רביעית" מתקיימים ערבי שחמט מציגים שם הרבה אמנות מקומית כך שמין מקום שכשאתה הולך אליו אתה מרגיש שהתעשרת. בלילה לבן עשינו שיתוף פעולה בין האופרה הישראלית והמבצר והיה נורא נורא נחמד לראות מקום עבודה שלי, שהוא הבית השני שלי, מתחבר עם המקום שאני אוהב לצאת אליו.
משה מאור 8, תל אביב

מקום פחות אהוב בעיר

אחרי כמה תאונות אני לא נוגע באופניים וקורקינטים והולך ברגל בכל בוקר משוק לוינסקי, שכונת מגוריי, לאופרה, דרך יהודה הלוי. לצערי בדרך הלוך וחזור אני נתקל בהריסות הבניינים בקרית ספר בעקבות הפגיעה הישירה בחודש מרץ האחרון, מחזה מאוד כואב ועצוב. מראה הבניינים והבטון חסר חלונות וחסר חיים מצער מאוד ואני מקווה שנחזור לראות בהקדם את השגרה המוכרת בפינה היפה הזאת בעיר. בהזדמנות זו אני מסיר את הכובע בפני קפה גרציאני שפתחו עגלה והמשיכו למרות הכל ובפני העירייה, שטיפלה במצב במהירות ובאפקטיביות. ועדיין, כואב לעבור מדי יום מול התזכורת הזו למחיר העצום שאנחנו משלמים כדי לחיות בישראל.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההצגה "נשמות" בתיאטרון גשר, אירוע מבריק מכל בחינה, שלא הפסקתי לחשוב עליו הרבה אחרי כן. רועי חן, שעיבד את הספר שלו למחזה, איתי טיראן עם הבימוי הגאוני, התפאורה של ערן עצמון והתאורה של גלב פילשטלינסקי – כולם אנשים שיצא לי להתמשק איתם בצורה ישירה או עקיפה – יצרו יחד משהו ברמה שלא ראיתי כמותה בזמן האחרון, שלא לדבר על תצוגת משחק מרשימה שקורית על הבמה. כשחווים חוויה שלמה באמנות, כשאתה צוחק ובוכה ודואג ומתרגש והכל קורה בפרק זמן קצר, יודעים מיד שזה זה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
קצת אחרי תחילת המלחמה המנטור שלי, דן אטינגר, שלח לי קישור ל"מועדון בית הקברות" של טלי שמש – סרט דוקומנטרי מלפני 20 שנה שמספר על חבורת שורדי שואה יוצאי פולין, שקיבלו על עצמם מנהג להיפגש מדי שבוע בבית הקברות בהר הרצל בהר הרצל. תחת צל העצים הם ניהלו אסיפות ודיונים ואכלו ביחד במסגרת חברתית, והסרט עוקב אחרי שתי משתתפות מהקבוצה הזו ומלווה אותן לאורך כמה שנים, שבהן אנשים מתחילים לעבור מן העולם. מה שלקחתי מהסרט זהו מושג על הכוח העצום שיש לחיים, ולחיים ביחד, וכמה כוח יש לחברה לשמור על בן אדם – גם כשמדובר באנשים שחוו באמת את הנורא מכל – ומשמעות הבחירות שאנחנו עושים בחיים. מרוב שהסרט השפיע עליי הייתי ממש מיסיונר שלו תקופה מסוימת וגרמתי לאנשים רבים מסביבי לצפות בו. משהו במפגש עם הסרט בתקופה הקשה שאנחנו חווים כעת נתן לי הרבה מאוד נחמה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לארגון "רופאים למען זכויות אדם". מבלי להיכנס ליותר מדי פוליטיקה, הסיבה נמצאת בגוף השם.

מי התל אביבי/ת שהכי צריך להרים לו או לה כרגע?
לא אדם אחד אלא "דבק", יחידה בעיריית תל אביב, שמקרבת בין כל מוסדות התרבות בעיר תל אביב לקהלי יעד צעירים. כאדם בעשור השלישי לחייו, שעובד ומתעסק מגיל מאוד צעיר באמנות שנתפסת כארכאית, מרגע שהבנתי שזה הולך להיות המקצוע שלי מלווה אותי חרדה איומה לעתיד הרלוונטיות של הדבר שבעיניי הוא יפה כל כך יפה. "דבק" עזרו מאוד להקים ולשכלל את מועדון הצעירים באופרה, שהגדיל משמעותית את כמות הצעירים שבאים לשמוע אופרה במחיר מוזל כמובן. ביחד יצרנו כמה מופעים שבהם אולם שלם התמלא כולו בקהל צעיר כמו בלילה הלבן, שבו ניגנו באופרה ל-1,500 איש שהגיבו לכמו בהופעת רוק. הייתה את הזכות לקחת חלק בשיתוף הפעולה הראשון שלהם עם הפילהרמונית, כשפוצצנו את התדר שלושה חודשים לאחר תחילת המלחמה בקונצרט רציני לגמרי של מוזיקה קלאסית. זוהי התשובה לשאלה הפשוטה האם בעוד כמה עשורים בני הדור שלי יצרכו את האמנות שאני יוצר, ושאני שותף לה.

מה יהיה?
מטבעי אני אדם אופטימי, למרות שהמגפה ושרשרת המלחמות שעברנו בשש השנים האחרונות מלמדת שאי אפשר לדעת מה יהיה מחר. אני בטוח שאם לא נוותר על סולידריות ועל הומאניות, נסתכל על עצמנו טוב טוב במראה ונראה את הסבל שנמצא סביבנו, יהיה טוב. ושאם נפנים אותו באמת, יהיה יותר טוב ממה שקורה כרגע. וכמובן שאני מחכה בקוצר רוח ל-27 באוקטובר, כשהשינוי יגיע.