"הפוכים" עושה עוול לחברה הישראלית. והיא טלוויזיה מחורבנת

את המציאות הזאת קשה וגם לא צריך להכחיש: מדינת ישראל מודל 2025, דקה לפני יום העצמאות ה-77 שלה, נמצאת בעיצומו של ויכוח פנימי נוקב. כל אחד יסמן נקודה אחרת בשאלה "מתי זה התחיל", אבל זה לא באמת משנה. המלחמה הפנימית בין ישראלים לישראלים (לצד המלחמה הקשה, שעדיין לא נגמרה, בגבולות) היא אירוע טראגי – אירוע שמאיים עלינו הרבה יותר מכל אויב חיצוני. וכמה טוב שגם מהאירוע הזה אפשר לעשות מסחרה.

>> מה ראינו בלילה: 8 סדרות (ומשחק) שהחזיקו אותנו ערות השבוע
>> רף גבוה: "גבינה ממשלתית" היא הקומדיה המקורית שהיינו צריכים

כמו שהתשובה של הטלוויזיה הישראלית למחאה החברתית היתה "מעושרות" המנותקת והנוצצת, כך גם לקרע הישראלי של אביב 2025 יש את גרסת הביזאר שלו – קוראים לה "הפוכים", סדרת ריאליטי חדשה בת שישה פרקים שעלתה אתמול (ראשון) ברשת 13, מבית היוצר של חברת ההפקות אבוט המאירי – האנשים שהביאו לכם את "היפה והחנון", "הרווק" ו"טריני וסוזנה" (בין היתר).

לב הפורמט הוא ניסיון, לכאורה, לייצר אחדות – להפגיש אנשים הפוכים אידיאולוגית וחברתית ל-48 שעות, שבהן כל אחד יחווה מעט מעולמו של השני ואז, כשכל אחד "יצעד בנעליו של האחר" – הוא אולי יבין ש"הם לא שונים אחרי הכל". קלישאה שמוכרת עוד מהימים של סדרות ריאליטי כמו "פעם בחיים", שנועדה לייצר את האשליה שכל מה שאנחנו צריכים זה קצת הזדהות ואמפתיה. באותו רגע, כולנו נבין שאנחנו אחים, שעם ישראל חי ושכולנו אחד.

רשימת המלוהקים לריאליטי הזה לא תפתיע – היא מכילה לא מעט אנשים מוכרים, בעיקר כאלה שטרוליותם אמנותם. חן עשור, כוכבת רשת ימנית, שפוגשת את ניר אבישי כהן (אקס "האח הגדול"), פעיל שמאל ודובר "שוברים שתיקה" לשעבר; אייל נוה מ"אחים לנשק" שפוגש את יהודה שלזינגר מערוץ 14; אורטל בן דיין הפמיניסטית (ואקס "הא הגדול") מול חיליק רוזנברג החרדי. ועוד לא דיברנו על נעמה קסרי (אקס "הישרדות" כמובן), אבל לא נקדים את המאוחר.

הכל כאילו בסדר, על פי מורשת "הלו מיסטר האו דו יו דו" – אותה פרסומת ישנה של "בזק" שהפגישה את השמאלנים והימנים לריקוד הודי משעשע. מצד אחד לדבר, מצד שני להקשיב. אבל המציאות, מה לעשות, הרבה פחות מצחיקה – והרבה יותר קרינג'ית. קחו לדוגמא את המפגש בין עשור לכהן – מפגש שבו אין דקה אחת של אמפתיה. כהן דווקא עושה את הצעד המבוגר יותר – הוא מארח את עשור (תומכת בן גביר, להזכירכם) אצלו ביישוב, מושיט יד ומנסה לא פעם לשבור את הקרח, ונתקל באטימות מוחלטת מצד עשור, שמקללת אותו בכל משפט שני, מבהירה לו שוב ושוב שהוא לא שייך לכאן, שהוא לא דואג לישראל ושהוא לא צריך לחיות. בכלל. נראה כמו פער גדול מדי כדי לעשות ממנו "שבט אחים ואחיות".

וכן, הגיע הזמן לדבר גם על השערורייה ושמה נעמה קסרי – אותה פליטת "הישרדות" שאמורה לייצג את המחנה הליברלי (בגלל שהיא… גרה בהרצליה?), ופוגשת את רבקה לפיאר, מתנחלת מהישוב עמיחי. למה הציוות הזה נעשה? הבדלים אידיאולוגיים דווקא לא מורגש שיש שם (גם לפיאר לא נראית כמו איזה משיחית מטורללת). מה כן יש? אולי הזדמנות לקדם את כוכבת הריאליטי הכי בולט של רשת 13, שכבר מזמן לא השתתפה בתכנית ריאליטי של הערוץ.

ליהוקים גרועים בצד, אם יש מגמה בלתי נסבלת בריאליטי הישראלי, זה הרצון המהונדס והמעושה "לרפא את החברה הישראלית". כל תכנית ריאליטי טראשית אמורה "לתת תובנות על החברה", בכך שהיא מפגישה "בין תרבויות שונות" (ראינו איך זה עבד עם טהוניה ורוני מיילי ב"אח הגדול") ו"נותנת ביטוי" לקולות שונים. בפועל, זה פשוט עוד קרב היאבקות מפואר (ויסלחו לי חובבי הרסלינג בציון), מעיף ניצוצות לשמיים, מייצר ריבים פנטסטיים, ובעיקר מרגיש מזויף וידוע מראש. אם אתם עושים ריאליטי, תעשו ריאליטי – אל תעמידו פנים שהתוכנית שלכם "מחנכת" או "פותרת בעיות". היא בעיקר מנציחה אותן. אתם "היפה והחנון", לא "עובדה".

המפגש בין אורטל בן דיין לחיליק רוזנברג, או בין שלזינגר לאייל נוה, מזכיר פחות את "צו פיוס" ויותר את המנהג הישן של הגלים הפתוחים, להפגיש בין ח"כים מהקואליציה והאופוזיציה. שניהם צועקים עד השמיים, שניהם מייצרים קרקס גדול שמושך הרבה קהל (כי יש מכות, ואין לנו משהו יותר טוב לעשות ב-12 בצהריים), ואז כשהמצלמות נכבות הם חותכים את הקטע לרשתות, מקבלים מחיאות כפיים מהואהדים השרופים וממשיכים הלאה. אין פה שום רצון להבין את הצד השני, או לנסות להבין את האנושיות של האחר – יש פה בעיקר רדיפת לייקים. גם של המשתתפים, אבל גם של מי שנותן להם את הבמה.

וזה עוד בלי לדבר על הבעייתיות שבעצם ההשוואה הכוזבת: אייל נוה מ"אחים לנשק", מה לעשות, אינו המקביל של יהודה שלזינגר. אחד הוא לוחם לשעבר בצה"ל, שהתגייס להגן על המדינה ממי שניסה לפרק אותה. השני הוא עט להשכיר שעסוק בעיקר בנרמול ממשלה קיצונית ואלימה ובהגנה שופרית על העומד בראשה, ממשלה שהביאה אותנו לאסון הכי גדול שהיה כאן (ומאשימה אחרים, כמיטב המסורת). השאיפה לחיות ביחד, למרות ההבדלים בינינו, היא שאיפה נאצלת. היא לא תושג באמצעות מפגש אידיוטי וחסר פשר שהמטרה שלו היא בעיקר לייצר קרקס שמביא רייטינג.

מה שהכי אבסורדי בכל הסיפור, הוא שאני לא מוצא את עצמי באף אחת מהתבניות המאוד מסודרות ש"הפוכים" ניסתה לבנות. אני לא מזדהה עם אף אחד מהמשתתפים. המחשבה שהעולם מחולק – כמו ברשתות החברתיות – למתנחלות עם שביס ופליטות ריאליטי בביקיני, לשמאלנים נחרצים וימנים קיצוניים, מתעלם מהמבוכה הגדולה ששוררת אצל רוב הציבור אחרי שבעה באוקטובר. המיינסטרים מאוד לא משוכנע בצדקת הדרך, מאוד מבולבל לגבי לאן הולכים (ותודה לממשלה שתורמת את חלקה לעניין) וכבר לא מתחבר לאף אחת מהסיסמאות הישנות.

וכך יוצא שב-2025 קיבלנו משדר טלוויזיוני שמתאים לשנות השמונים, לטלוויזיה של "מסמך נקדי" הידוע לשמצה, לזה שחייבים להביא את המתנחלת מעמיחי ואת החילונית מהרצליה, כדי לנסות ולייצר שואו שיתחבר לכולם. ומרוב רצון לאחד, אנחנו מקבלים את כל מה שמנציח את הפער, את הקיטוב, ואת האסון שמכביד לכולנו על הנשמה כבר יותר מדי שנים. בסוף, לא רק ש"הפוכים" עושה עוול לשיח הישראלי – זו גם פשוט טלוויזיה די מחורבנת.