מדינה בהפרעה: כולם זקוקים לחמלה עכשיו. "מפריעות" מציעה אותה
ההצגה "מפריעות" נכתבה על ההפרעות הנפשיות שאינן כתובות בספרים ובכל זאת כולנו סוחבים איתנו. יוצר ההצגה, גילי עברי, מסביר בטור אישי שרק מתוך הכרה בהפרעות האלה וקבלה שלהן נוכל לייצר בנו חמלה כלפי עצמנו וכלפי אחרים. נשמע ששווה לנסות (אנחנו עדיין מדברים על ההצגה, כן?)
>> גילי עברי הוא שחקן, במאי, ליצן ומורה לתיאטרון, מייסד תיאטרון הקוקיה ויוצר ההצגה "מפריעות" שתעלה בחמישי הקרוב (14.11, 20:00) בתיאטרון הבית למופע הבכורה שלה (ותציג גם בשישי אם פספסתם). במרכז העלילה שלוש נשים שנפגשות בחדר המתנה מסתורי. אחת מתקשה לקבל החלטות, השנייה מתקשה לזכור מי היא והשלישית מתקשה להשלים עם הגורל שלה. מה שנמצא מעבר לדלת אולי לא יפתור את הבעיות שלהן ואולי בכל זאת הן ימצאו פתח לתקווה. עוד פרטים וכרטיסים כאן
>> כולם אוהבים חדשות מלפני שנה: העמוד הכי חשוב בטוויטר חזר
>> דור הטיקטוק רק מחכה למכה הבאה. אנחנו יכולות ויכולים לתקן
ישנן הפרעות נפשיות כאלה המוגדרות "בחוק" ויש להן שמות מקצועיים, טיפולים מוצעים וסל שלם של תובנות סביב כל הפרעה מוגדרת כזו או אחרת. וישנן את כל שאר ההפרעות, אלה בלי התואר, אלה שלמיטב הבנתי והיכרותי עם עצמי והסובבים אותי, קיימות במידה כזו או אחרת בכל אדם. הפרעות שלפעמים נוכחות בצורה גלויה לנו ולסובבים אותנו, ולפעמים מודחקות ומפעילות אותנו ממקום עמוק יותר, מוסתר, כביכול לא קיימות, אך שוב ושוב נוכל לראות השפעות שלהן בעולמנו, במעשים שלנו ובתחושות שלנו. ועל זה ההצגה שלנו. "מפריעות".
על ההפרעות האלה שמטרידות אותנו, שפוגעות בנו, שלעיתים נראה כאילו הן מגוננות עלינו, שהן כל-כך טבעיות לנו וחלק בלתי נפרד מאיתנו שאנחנו מצליחים לחיות חיים "נורמלים" (כן , מה זה בדיוק נורמלי?), חיים שבהם אין צורך להגדיר את ההפרעה שלנו. ואם אין הגדרה – אז אין באמת הפרעה, לא?
עוד לפניי שבעה באוקטובר, והלגיטימציה שהאירוע הזה והמלחמה שבאה בעקבותיו נתנו לשלל הפרעות להרים ראש ולדרוש יחס וטיפול, ידעתי רק מעצם היותי חי ובעל עבר מעצב משלי – ומעצם נישואי לאישה עם עבר משלה, ואבא לילדים בלי עבר שהביאו איתם דברים מעולמות שכרגע הגיעו מהם, וחברים ותלמידים וקולגות ומרוב מפגשי עם בני אדם – שכולנו סוחבים איתנו משהו מציק ודוחק ומשפיע על החלטות ותגובות שלנו. כשאנחנו עוצרים רגע (טיפול, ריטריט, יו ניים איט) ומבקשים להתבונן, לנהל שיח עם המקום הזה שלנו, מסתבר שהוא מאוד ברור ונוכח וגלוי ויש לו שם, אולי לא רפואי, אבל שם שמזהה אותו בפנינו.
ספק, חרדה, כעס בלתי נשלט, אשמה, חוסר סיפוק, תאוותנות, ועוד ועוד ועוד והרשימה בלתי נגמרת, ומלאה בדקויות כאלה ואחרות, דקויות שהופכות את הדבר לשלנו, באופן אישי. נכון שכל הדברים הנ"ל, כל התחושות האלה, קיימות גם בצורה נקודתית כלפי משהו ספציפי, אבל כמעט כל אחד יוכל להזדהות עם משהו מהרשימה הזו והמשכה האינסופי בצורה עמוקה יותר, קרובה יותר, כאילו פגש בן לוויה קבוע בחייו, בן לוויה שמייצר לנו התמודדות אין סופית וכאבים וקרב שמולו אנחנו לבד, או לפחות ככה זה מרגיש. זה שלנו, זה חלק בלתי נפרד מאיתנו וכל כך היינו רוצים לשנות את זה, לזנוח את זה, להשתחרר מהעול המעיק וההשפעה ההרסנית של זה בחיינו.
נמאס לי, מתיש אותי להיות כל הזמן בספק, כלפי כל דבר שאני מתחיל ואין לו תוצאה ברורה וידועה מראש.
נמאס לי כבר מהכעס הזה שנדלק מכל שטות, ושורף בי חלקים עוד לפני שפגש מישהו אחר.
מה לעשות עם תחושת החרדה הקבועה שמלווה אותי, ורק מחפשת ומוצאת דברים להיתפס עליהם ולגדול מהם.
איך, איך, איך אפשר להשתלט על כל התשוקות והתאוות האלה, שלא משנה כמה אני מאכיל אותן, הן רק רוצות עוד.
ובאמת מה לעשות? איך משנים ברירת מחדל הרסנית שכזו?
אני לא יודע ולא מוסמך לתת פיתרון, אבל יודע שקודם כל הרגיע אותי להכיר בהפרעה שלי, לדעת שהיא שלי, ואני שלה. ברגע שהכרתי בה (תהליך שלא עוצר) לא פתרתי אותה, אבל התחלתי לחמול עליה, לחבק אותה, לרכך את הזעם שלי כלפיה (עוד תהליך אינסופי). ואז לאט לאט, ממש לאט, אני מנסה לחמול גם על הסובבים אותי. עם אלה הרחוקים ממני קל יותר, וככול שזה מתקרב אלי, אשתי, ילדיי, זה נהיה יותר ויותר קשה לחמול.
נראה לי שכל כך קשה לחמול כי חמלה לא מציעה פתרון לבעיה. היא לא תעצור אותה ולא תשנה אותה, היא אפילו, באיזו שהיא צורה, מזמינה את ההפרעה להישאר. אז למה, למה צריך אותה? במה היא תורמת לי? ובכן קודם כל החמלה פשוט נעימה לי, מרגיעה אותי. הרטט העצבני, המחשבתי, מוחלף בגלים מרגיעים של שקט. פתאום המשפט של "זה המצב", "וזה מה יש", לא זורק אותי ישר לתהומות של תחושות קשות ומחשבות קשות אף יותר. איך משיגים חמלה?
שוב פעם, לא יודע, אצלי זה קורה מעצם העיסוק בדבר. אני מתרועע עם ההפרעה שלי, מתבונן בה, מקבל בלי שיפוט את היותה חלק ממני. מרגע שהתחלתי במסע החברות שלי איתה, היא הולכת וחושפת את עצמה בפני, היא כאילו גדלה אפילו, רק שבעצם היא פשוט יותר חשופה וברורה ובעיקר שלי. ככל שאני מסכים לנישואין האלה בינינו, אני לומד להכיל אותה, ובדיוק כמו בנישואים, בזוגיות, לפעמים זה מצליח ולפעמים לא. אבל אני נשאר איתה, נאמן לה, ולאט לאט החמלה פשוט מתרחשת מעצמה.
כמה אנו זקוקים כרגע לחמלה הזו בחיינו, בתוכנו, כפרטים, כמשפחה, כחברה וכעם.
אני מנסה לזכור את זה, לתת לזה מקום בחיים שלי, לפעמים מצליח יותר, לפעמים פחות. אבל היום אני יודע שזו אפשרות, להיות בחמלה, והידיעה הזו בלבד היא כבר שינוי מהותי בחיים שלי. אני מאחל לכולנו, בני-אדם באשר הם, שנמצא את האומץ לראות את עצמנו כמו שאנחנו, עם החולשות, הכאבים וההפרעות, ושאולי בזכות זה תגיעה לחיינו החמלה ותחולל את הנפלאות שלה בנו.