גם ב-2025 ישבנו שעות ארוכות מדי מול משדרי אקטואליה בלתי נגמרים שסיפקו לנו אינספור רגעים נוראיים, רובם מתוך פשיטת רגל ערכית ומקצועית מוחלטת. בואו למצעד האיכס הגדול בכיכובם של עדן גולן, אלמוג בוקר, מירי רגב, שרון גל ודונלד טראמפ. אבל את שיאי הגועל והקריסה המוסרית אף אחד לא יקח מ"הפטריוטים"
בעוד כשבועיים שנת 2025 תגיע לסיומה, והיא תיחשב כנראה לאחת השנים המבלבלות ביותר בימי חיינו. אם 2023 נצבעה עמוק בצבעי הטראומה של ה-7.10, ו-2024 היתה שנת מלחמה, 2025 היא שנה אמביוולנטית; מצד אחד, היא הייתה השנה שבה נכנסנו למלחמה גדולה מול איראן והמשכנו להפקיר את החטופים כמעט לכל אורכה, ומצד שני זו הייתה גם השנה שבה הוחזרו החטופים (תודה טראמפ) והמלחמה פחות או יותר הסתיימה. מה גובר על מה? המשדרים החגיגיים עם החזרת החטופים היו רגעי שיא טלוויזיוניים, אבל האמת היא שמבחינת הטלוויזיה בישראל ובעיקר במשדרי האקטואליה האינסופיים, זו הייתה שנה איומה ומלאה בעיקר ברגעי שפל בלתי נתפסים. רגעים שגרמו לך להסתכל על המסך, לצבוט את עצמך, לרסן את הבחילה ולתהות: מה לעזאזל ראינו?
>> המהפכה בוטלה: דירוג הסרטים הכי טובים של 2025 בסטרימינג
>> זה לא היה פרק מוצלח של "ארץ נהדרת". ואז הגיע מערכון הסיום
10.רון חולדאי מתבונן בטילים נופלים // 14.6.2025
מלחמת איראן-ישראל הקצרה (הידועה גם כ"מבצע עם כלביא") הייתה חתיכת אירוע טראומטי. 11 ימים שבהם התנדנדנו, בקושי עצמנו עין, התחפרנו במקלטים והתפללנו שטיל לא ייקח אותנו. בתוך כל אלה, כיאה למלחמות ישראליות, הגיעו גם כמה רגעים מרהיבים שהרימו את המוראל. פעם היינו מקבלים את הסאטירה מיוצרי "זהו זה" או "ארץ נהדרת", אבל הפעם קיבלנו אותה מראש עיריית תל אביב-יפו רון חולדאי, שתועד – בניגוד מוחלט להוראות פיקוד העורף – כשהוא משקיף על הטילים הבליסטיים שנופלים על עירו מגג המלון הכי יוקרתי בעיר. רגע של טראומה מזוקקת, שהתערבב עם ישראליות כל כך שכונתית, ועם כזה צפצוף בוהק על תקנות ועל הוראות, ועם רפרנס כה מושלם ל"מועדון קרב" – שהוא כנראה הרגע המושלם (והמחריד) לסמל את השנה המחרידה הזו. היו גרועים ממנו.
9. עדן גולן והפרסומת לפוקס // 7.4.2025
חשוב להבהיר מראש: זה לא ראנט נגד גולן עצמה, שהיא זמרת ופרפורמרית נהדרת שריגשה את כולנו באירוויזיון. זה כן ראנט נגד מי שהרים את הקמפיין הזה – זה שבו גולן, עטויית טי שירט לבן שרה את "גיבורי על" של התקווה 6, בקמפיין מיליטריסטי-פאשיסטי שנועד לרגש אותנו סביב זוועות המלחמה.ואכן, היו כאן גיבורי על והיו כאן אנשים שהקריבו את עצמם בצורה מדהימה – אבל לא בטוח שבפרסומות אנחנו רוצים לחוות את החוויה הקולקטיבית הטראומטית הזאת. בטח לא כשמתחת לרצון "לאחד את עם ישראל" מסתתרת הכוונה הפשוטה, העירומה והצינית, למכור עוד חולצות זולות.
8. ה-AI בטקס המשואות // 30.4.2025
טקס הדלקת המשואות של שנתה ה-77 של מדינת ישראל היה סמלי במיוחד, בעיקר לאור העובדה שהוא לא באמת התקיים; הטקס שקיבלנו בטלוויזיה היה צילום של חזרה גנרלית למופע הקרינג' המופרע של מירי רכב, בגלל מזג האוויר הקיצוני שהתחולל בירושלים באותו יום והוביל לביטול הטקס עצמו. סמלי עוד יותר היה "רגע השיא" של הטקס, מה שאמור היה להיות הקליימקס של הקליימקס, הקרם דה לה קרם: מופע AI של ארבעה זמרים מתים (עפרה חזה, ג'ו עמר, עוזי חיטמן ושושנה דמארי ז"ל) ששרו את "לחיי העם הזה".
מאיפה להתחיל? מהעובדה שנתקעתם בלי אמן גדול חי שהסכים לשיר, אז הבאתם אמנים מתים? מהנקרופיליה וההעלאה באוב של אמנים שלא יכלו לתת את הסכמתם? מעיניו החלולות של "עוזי חיטמן" שיצרתם בפרומפט ועדיין רודפות אותנו בסיוטים? המבחר גדול וקשה להחליט. מה שבטוח הוא שזה היה רגע מביש ועלוב המעיד בעיקר על האנשים שעמדו מאחוריו, ובראשם שרת הטקסים רגב, שהרסו גם את המוסד הישראלי האחרון שאפשר היה להתאחד סביבו.
7. אלמוג בוקר והסלולרי // 13.10.2025
ה-13 באוקטובר ייזכר לעד כיום שבו מדינת ישראל, סוף סוף, ידעה מאורע משמח אמיתי. חזרתם של 20 החטופים החיים היתה אירוע שאפשר להתמסר אליו, להתרגש איתו, בלי שום רגשות אשם. לצד הרגש הטהור הזה היו שם גם כמה פאשלות אדירות שמקורן באובדן מוחלט של סטנדרטים עיתונאיים, כולל הרגע המאוד מביך הזה של אלמוג בוקר. בשיאה של האופוריה שלף בוקר את הסלולר שלו והציג למצלמות תמונה ראשונה של החטוף איתן מור ששב לחיק משפחתו. ברשתות מיד עלו על מה שבוקר ועורכיו החמיצו: זו הייתה תמונה של יאיר הורן ששוחרר 300 ימים קודם, מה שגרם לבוקר להתנצל (וטוב שכך), אבל גם הראה כמה התקשורת שאמורה להיות אחראית ולבדוק את המידע שלה, מעדיפה להיסחף עם הזרם ועם הסטנדרטים של ערוצי הטלגרם.
אלמוג בוקר כרגיל קופץ בראש , לא מבצע עבודה עיתונאית, ומראה בטלפון תמונה של איתן מור שעומד לצד מחבלים
עד מהרה, מתברר כי זוהי תמונה של הורן, ועוד מהשחרור הקודם.
עוד רבות ידובר על אלמוג בוקר, ירון אברהם, עמית סגל, אברי גלעד, עורכי 12 ואחרים רבים מערוץ 12. אך כל דבר בעיתו.
— Black Bird ????️✊???????????????????????? ???????????? (@Blackbird2093)October 13, 2025
6. המונולוג של רום ברסלבסקי // 6.11.2025
אחד המוטיבים הקשים של השנה האחרונה היה העדויות – הרגעים שבהם החטופים ששבו הביתה התייצבו מול מצלמות הטלוויזיה וסיפרו מה עבר עליהם שם. כאן התקשורת דווקא עשתה בדרך כלל את עבודתה על הצד המקצועי, ברגישות גבוהה (בעיקר ב"עובדה", אבל לא רק), וסיפקה לנו רגעים קשים מנשוא מול המסך. רגע חזק במיוחד כזה נרשם כשרום ברסלבסקי התראיין ל"צינור" של גיא לרר, וסיפר על ההתעללות המינית הקשה שעבר בשבי חמאס. זה היה מחריד לא רק בגלל תוכן העדות עצמה, אלא גם כי היא העדות הזאת הזכירה לנו, בכל שנייה שבה ברסלבסקי שחזר בבעתה את מה שעבר עליו, מי היה מוכן להשאיר אותו בשבי ולתת לזה להמשיך בשם "ניצחון מוחלט" שלא יגיע לעולם. חרפה שלא תעזוב את מתנגדי ומטרפדי העסקאות, לא בעולם הזה והלוואי שגם לא בעולם הבא.
5.שרון גל מראיין את נתניהו // 15.8.2025
בנימין נתניהו, כידוע, לא מת על עיתונאים ישראלים שאינם סרים למרותו. איכשהו לאיש החזק בעולם, זה שנלחם בכל התבל ורודף אחרי כל אויב, יש קושי ברור עם נודניקים שמתעקשים לשאול אותו שאלות קשות, ואולי הקושי הוא עם התשובות. אבל לכל כלל יש יוצאים מן הכלל, ובאוגוסט 2025 הסכים נתניהו לערוך סבב של ראיונות עם עיתונאים מהמחנה הביביסטי, ובראשם איילה חסון ושרון גל. האחרון ראיין את נתניהו ל-I24News, וכמחווה של נאמנות למנהיג העניק לו ולאשתו את שרשרת "ירושלם", דבר עיתונאי להפליא לעשות כמובן. זה היה מחריד לא רק בגלל החנופה הזולה והדוחה, אלא גם בגלל מה שגילינו אחר כך: השרשרת הזאת מיוצרת על ידי חברה שגל הפך לפרזנטור שלה. שילוב מצמרר בין לקקנות לשלטון וקידום מכירות עצמי שהבהיר שגם לבור הזה אין תחתית.
ערוץ i24news: אנחנו לא ערוץ ביביסטיpic.twitter.com/DoAgAjAKyQ
— העין השביעית (@the7i)August 12, 2025
4. אייל ברקוביץ' מראיין שורדת זנות // 19.5.2025
השנים חולפות, הערוצים משתנים ורק דבר אחד נשאר נטוע בקרקע: רגעים שבהם אייל ברקוביץ' פותח את הפה ויוצא מתוכו משהו דוחה, בהמי וחסר טעם. הפעם זה היה הראיון המאוד מביך שלו עם שורדת הזנות קטי גבעוני שבו הסביר, בהיתממות מדהימה, דווקא למי שיצאה מהעולם הזה וסבלה בו לא מעט, שאין שום דבר רע בזנות ושהבחורות הולכות לזה מרצונן החופשי. אין פה טענה אמיתית לברקוביץ', שכבר השמיע טענות דומות בעבר, אלא בעיקר לעורכי התוכנית שלו ושל מוריה אסרף שראו אייטם על זנות וחשבו שזה ייגמר בשלום (או גרוע מכך, ידעו שזה ידליק את המגיש שלהם).
3.מדינת ישראל מענגת את טראמפ // 13.10.2025
כמה שעות אחרי שכולנו נגענו בשמיים, כנראה שכוח המשיכה של המציאות הישראלית היה חייב להחזיר אותנו לקרקע בחבטה אדירה, אל הרגע הגרוטסקי, המגוחך והמחריד שבו כנסת ישראל הופקעה לטובת נשיא ארצות הברית וסיבוב הניצחון שלו. הנאום הארוך והמתרפס של יו"ר הכנסת אוחנה, נתניהו שכבר קשר כתרי ניצחון (היום הוא אולי היה חושב על זה פעמיים), וגם טראמפ עצמו שפשוט דפק מופע סטנדאפ אחד ענק ומביש – כולל הרגע שבו ניסה לסדר חנינה לחבר שלו, כאילו אין סדרי שלטון או מנהל תקין בישראל (ואולי כבר אין). חזרת החטופים היה צעד ענק לישראל האמיתית, אבל האירוע בכנסת הרגיש כמו הנגטיב של זה, הרגע שבו יכולנו לראות מול העיניים את ישראל כמו שנתניהו וחבריו רוצים שתהיה: רפובליקת בננות עלובה, מדינת חסות שטראמפ תפס אותה בפוסי.
2. האולפנים חוגגים חיסול שלא היה // 9.9.2025
עבר מספיק זמן אז אולי קצת שכחנו את היום העלוב הזה, עוד ציון דרך עגום בפשיטת הרגל העיתונאית של ערוצי המיינסטרים. זה היה היום שבו מהדורות החדשות צעקו "יש" לפני שהכדור בכלל נכנס לרחבת ה-16. כל התקשורת עצרה את נשימתם (ואת השידורים) כדי לדווח על מה שהייתה אמורה להיות תמונת הניצחון המושלמת: חיסול כל בכירי חמאס בדוחא בירת קטאר. מי שהגדילה לעשות היתה תוכניתם המחפירה של מוריה אסרף ואייל ברקוביץ' ברשת 13, שם נפתחו בקבוקי שמפניה ואף נערך בזריזות קליפ מהודר של המחוסלים לצלילי ה"כל כלב ביג'י יומו" של נס וסטילה.
זה היה מחריד פעמיים – פעם אחת,כי זה פשוט לא היה נכון(ויומיים אחר כך הבנו שלא חיסול ולא נעליים – הדבר היחיד שחוסל היתה התקשורת הדיפלומטית עם קטאר), וכמעט כל העיתונאים על המסך בגדו בשליחותם ולא המתינו לווידוא המידע; אבל יותר לעומק – כי הסיפור הזה המחיש כמה העיקרון הישן שהאמנו בו, זה שלפיו "בנפול אויבך אל תשמח", מת כמו כל עיקרון אחר. החמאסניקים היו ונשארו מנוולים ובני מוות – אבל גדלנו במדינה שבה הם היוא אלה שחילקו בקלוואות כשרצחו אנשים, ואנחנו היינו אלה שהקפידו לא לאבד צלם אנוש ולצהול. רגע מביש שהעיד לא רק על חוסר אחריות עיתונאי, אלא גם על משהו יותר עמוק שנסדק בישראליות.
1. הפטריוטים חוגגים ביום הזיכרון הלאומי // 7.10.2025
ברוכים הבאים למייקל ג'ורדן של הקטגוריה, הקרל לואיס של הקרינג', היוסיין בולט של המבוכה, הלוקה דונצ'יץ' של הבחילה הבלתי ניתן לעצירה. בואו וחיזרו איתנו ליום השנה השני לאסון הכי גדול שקרה לעם ישראל, ולמה שהיה לתכנית "הפטריוטים" בערוץ 14 לשדר באותו יום: חגיגה! ראש בראש עם טקס הזיכרון הלאומי המפעים ששודר ב"ערוצי התבהלה", ישבו הפאנליסטים של הפטריוטים ורקדו לצליליו של אורגניסט ששר בלחן חסידי "ושמחת בחגך והיית אך שמח".
אזהרת בחילה ⚠️
תכנית 'הפטריוטים' נפתחה הערב בשיר: "ושמחת בחגך"
התועמלן מגל: "היום ה-7.10, עברו שנתיים … אנחנו נעשה את ה-'יזכור' שלנו בתאריך העברי כפי שמדינת ישראל החליטה"pic.twitter.com/OAIYjed23T
— תרעלה 14 נגד ישראל (@poison_14)October 7, 2025
חג שמח, יהודים! כי זה לא שבאותו יום, בתאריך הלועזי שלפיו כולנו חיים, נכנסנו לדיכאון כשזכרנו את מתינו מהיום הכי קשה שהיה כאן. לא, זהו בכלל יום חג – יום שמחה והילולה, שבו ציינו את חג הסוכות המשמח. שום מחשבה על כך שיש מיליונים במדינה שלא יכולים לראות ביום הזה יום חג – למרות התאריך העברי – לא עברה להם בראש. שום מחשבה על כך שבדיוק בשעה שהם רוקדים באולפן, ישראלים אחרים (כולל חובשי כיפות) בכו מרה על הטרגדיה הכי נוראית שקרתה להם. פשוט לא הזיז להם.
– ערוץ 14! למה לא שידרתם את טקס הזיכרון ל-7.10?
– כי אנחנו פטריוטים!
– פטריוטים של ישראל?
– חס וחלילה! אנחנו פטריוטים של ביבי!pic.twitter.com/VWKxOAgNXk
— שאולי ✊???????? (@Shaulirena)October 8, 2025
כי יש עיקרון אחד שחשוב יותר מהכל – לא המדינה, לא העם, לא זיכרון המתים, אלא ההתרסה. האצבע בעין. אחר כך הם עוד גלגלו עיניים לשמיים וניסו להסביר ש"עין במר בוכה ולב שמח"' uשזה ממש הגיוני לפתוח אורגן על הביט כשחצי מדינת ישראל בוכה. יכול להיות שיש לזה פרשנות דתית מקלה, אבל נדמה לי שכולנו קראנו איפשהו שדרך ארץ קדמה לתורה. להיות בן אדם – למשל, סתם רעיון, לא לחגוג ביום אבל לאומי – זה קצת יותר חשוב מאשר לקיים עוד מצווה דתית ריקה מתוכן. הרגע המחריד מכולם, בטח כשהוא מגיע מאנשים שקוראים לעצמם "פטריוטים". ככה זה כש"אוהבים את ישראל" אבל מקדמים שנאה והסתה נגד יותר ממחצית יושביה.