חבורה של שותים
שלחנו את כתבנו בן טופח לראיין את חבורת סנהדרינק על אתר האלכוהול החדש שלהם, אבל כל מה שהוא הביא לנו משם זה 600 ומשהו מילה על איבוד זיכרון
מטבע הדברים, כשכתב יוצא מפגישה עם מרואיינים, הוא בדרך כלל יודע עליהם יותר ממה שידע כשנכנס. הרי זה טיבו של ראיון, היכרות בלתי אמצעית ואיסוף מידע על מושא הכתבה. אבל כשיצאתי מהפגישה עם אנשי סנהדרינק – אתר האלכוהול החדש שבוחר לתאר את עצמו בתור "המועצה העליונה לתרבות השתייה בישראל" – ידעתי מעט מאוד. לא רק על האנשים אותם פגשתי, אלא בכלל. תכל'ס, לא ברור לי איך הגעתי הביתה.
כפי שבטח הבנתם, לאנשי סנהדרינק היה רעיון מעניין לגבי הפגישה שלנו. "במקום ראיון רגיל", הם הציעו, "בוא לשתות איתנו, ועל הדרך נדבר". כשהבנתי שאנחנו מדברים פה על שתייה חינם, קפצתי על המציאה, אבל הבטחתי לעצמי שאדע לשים גבולות ולשמור על עצמי פיכח מספיק כדי להוציא משהו ענייני מהמפגש. כשהודיעו לי את פרטי הפגישה, הבנתי שההפתעות עוד לא נגמרו. אני דמיינתי בראשי מפגש לילי באיזה בר במרכז תל אביב, אבל נתבקשתי להגיע דווקא בשעה 10 בבוקר למסעדתטורקיזהיוקרתית במתחם סי אנד סאן שבצפון העיר.
כשהגעתי הם כבר ישבו שם על הבר, שלושה גברים מבוגרים שהזכירו לי למרבה המבוכה ומפאת גילי הצעיר בעיקר את אבא שלי. שלושתם מדושנים במידה כזו או אחרת, לבושים בנוחות ומדברים בקול עמוק וידעני. הכנסת האורחים שלהם לא הייתה מביישת את אברהם אבינו, ולפני שהספקתי לשפשף את עיני מקורי השינה כבר העמידו לי כמה צ'ייסרים והוסיפו מילות עידוד והפצרה. לפני שהראש שלי התחיל להסתובב הספקתי לחקור אותם קצת על המיזם המסקרן שלהם.
מיד הסבירו לי שבגדול, הרעיון הוא ליצור קבוצה של אנשים שאוהבים אלכוהול ויודעים לכתוב על זה. באתר, לצד מגוון גדול ויצירתי של כתבות על אלכוהול, ברים, תרבות ושתייה, מוצגים עשרה פרצופים מאוירים שמייצגים את חברי ה"מועצה", ושלושה מהם כאמור ישבו איתי אותו בוקר. החברותי והכריזמטי ביותר הוא ללא ספק יוסי בוזנח, שאישיותו הצבעונית מוכרת היטב לבאי השישקווהסרווסריהשבבעלותו. שותפו בעסקים נכח גם הוא – טל חוטינר, שנראה שקט ומיושב יותר משותפו הדברן, אך לא פחות חברותי וידעני. לשניהם, מלבד בעלות של שני ברים מצליחים בעיר, יש רקע נרחב בתחום האלכוהול, כיועצים לחברות שונות וכבעלי תפקידים במותגי משקאות ויקבים, וחוטינר משמש גם ככתב האלכוהול של "ידיעות אחרונות". החבר הסולידי ביותר בשולחן הוא ניר קיפניס, שזכור לי היטב עוד מהתקופה בה קראתי בשקיקה את כתבותיו ב"בלייזר". היום הוא כותב ב"גלובס" וב"סופהשבוע", ומאחוריו תפקידי כתיבה במגוון פלטפורמות, כולל רומן ראשון ויחיד בשם "תשליך" שראה אור בשנת 2006.
הברמן לא הפסיק להוציא צ'ייסרים ובירות, ואני ניסיתי לעמוד בקצב. במקביל, כדי לא לשתות על בטן ריקה, הוגש לנו המיטב של המטבח שלטורקיז, והמיטב הזה היה טוב במיוחד. השיחה הייתה ערה, והתגלגלה בין קשקושים גנריים על נושאי יומיום, לבין אמירות נוקבות על תרבות השתייה הקלוקלת בישראל. יצאתי לעשן סיגריה מול הנוף הנהדר של הים התיכון, והשמש ליטפה לי את האלכוהול בראש. במוחי חלפו מחשבות סיכום וחלומות על שנ"צ שיכור, אבל לאנשי סנהדרינק היו תוכניות אחרות.
אני לא לגמרי זוכר את הדרך שעשינו במונית מטורקיזלחמארה שלמתיבשוק לוינסקי, אבל אני זוכר שצחקנו הרבה, בעיקר על הנהג. מההוד וההדר של טורקיז, עברנו לבסיסיות המנחמת של מתי – התפאורה והנשנושים השתנו, אבל האלכוהול אותו האלכוהול והשכרות אותה שכרות. אצל מתי חיכה לנו חבר נוסף מהחבורה, צעיר וניהולי יותר. מלבד הספר שהוא מתכנן להוציא השנה (עתיד להתקרא "מקולקלים") ליאור ששון הוא בעלים־שותף במשרד הפרסום סיטימדיה ששוכן בדיוק מעל השישקו, ולא במקרה.
החבורה קיבלה אצל מתי, שידוע בתור מתי המקלל ומחזיק במוניטין של מארח קשוח, כבוד מלכים. מתברר שהם לקוחות קבועות של ממש, ומתי מתייחס אליהם בעדינות ורוך מפתיעים. בערך אז, כשאכלנו מהדג המלוח של מתי ושתינו עוד ועוד כוסיות, איבדתי את זה לגמרי. הדבר הבא שאני זוכר זה אותי צועד במעלה יהודה הלוי, מזיע בשמש אחר הצהריים עם חיוך מאוזן לאוזן. אני לא יודע אם בנס לא הקאתי, או שאני פשוט לא זוכר את רגעי השפל. אם אתם דואגים, לא נראה שלחברים מסנהדרינק זה הזיז יותר מדי, אבל כנראה שככה זה עם אנשים שאלכוהול בעורקיהם ותרבות השתייה בארץ בליבם.