"חומריו האפלים" מסרבת להפוך ללהיט בכל מחיר, וזה נהדר

"חומריו האפלים" היא סדרה משונה. בדקות הראשונות שלה היא כבר זורקת על הצופים מסוק, צ'יטה ידידותית, מסורות עתיקות, שלדים (לא מטאפוריים בכלל) והרבה מבטאים בריטיים לחגוג עליהם. היא בעת ובעונה אחת מרגישה גם מודרנית, גם קסומה וגם טיפה ויקטוריאנית: דמויות הילדים שבה כמו נשלפו מאיזשהו "אוליבר טוויסט" כזה או אחר. או שאולי אלו רק המבטאים.

בסדר, זה לא לגמרי מפתיע – יש היום יותר מקום מאי פעם לטלוויזיה מוזרה ונישתית. אבל "חומריו האפלים" היא לא סתם עוד סדרה, היא אמורה להיות קלף חזק ומרכזי של HBO לשנים הקרובות, והיא מבוססת על טרילוגיית ספרי הפנטזיה המוערכים והמצליחים של הסופר הבריטי פיליפ פולמן. זאת לא בדיוק סדרה לנוער, למרות שהגיבורה שלהם היא ילדה בת 13 ויש בהם דיימונים, מין חיות קסומות שמהוות התגלמות של נפש האדם. פולמן כתב אותה כמתקפה אכזרית על הכנסייה, בפרט הכנסייה הקתולית, שמופיעה כאן בתור ארגון רודני בשם המגיסטריום. לפחות על סמך הפרקים הראשונים, עושה רושם ש-HBO לא צינזרו ולו טיפה מהטון הביקורתי, גם לא כאשר סוכני המגיסטריום נוהגים לחטוף ילדים לצרכיהם (שעושה רושם שהם שונים מהותית – אפיים יותר ומטרידים פחות – מהשערוריות האמיתיות שקשורות לכנסייה הקתולית ולילדים. ובכל זאת, הרמיזה ברורה).

אי אפשר לצפות היום בסדרת פנטזיה חדשה של HBO – למעשה, באף סדרה גדולה מהז'אנרים הספקולטיביים, של אף גוף שידור גדול – מבלי לחשוב על הרצון המובהק של קברניטי הערוץ למלא את החלל שהותירה בלכתה "משחקי הכס". גם אם אלו מחשבות שהיוצרים של הסדרה דחו מכל וכל, אלו מחשבות שהעסיקו עמוקות את אלו שיושבים בקומות מעליהם. זה בלתי נמנע כשמסתכלים, למשל, על "השומרים" המוצלחת של HBO, וזה יהיה בלתי נמנע עם עלייתה הקרובה של "המכשף" של נטפליקס. למעשה, סיפור העיבוד הקודם של "חומריו האפלים" – עיבוד קולנועי שנכשל ביקורתית וקופתית כאחד – קרה בנסיבות דומות. אז, ב-2008, האולפנים חיפשו משהו שישחזר את ההצלחה הקופתית של "הארי פוטר", ונכשלו שוב ושוב עם סרטי פנטזיה ממוקדי נוער וחסרי מעוף. באותו מקרה הם גם טשטשו ככל האפשר את ההקבלות השליליות לנצרות, בשביל לא לעצבן אף אחד ולעשות כמה שיותר כסף.

אבל "חומריו האפלים" לא עשויה מהחומרים של "משחקי הכס" ולא מנסה להיכנס אקטיבית לנעליים שלה. היא מוזרה, סוחפת וחולמנית, בריטית מאוד באופייה ועסוקה בסוגיות תיאולוגיות, עם הקבלות לספרות קלאסית ("גן העדן האבוד" של ג'ון מילטון, למשל). מבחינת הטון היא מזכירה לפרקים גרסה דרמטית של "בשורות טובות" (שעלתה באמזון פריים לפני מספר חודשים). גם אם חלק מאבני הבניין שלה הן קלישאות הז'אנר – ילדה יתומה כגיבורה, הרבה מבוגרים רעים מ"הממסד" וקצת מבוגרים טובים שחיים מחוץ לחברה – עושה רושם שלפחות בינתיים, היא עסוקה בדברים הנכונים בשביל להיות סוחפת ומעניינת: היא לא מפחדת מסוגיות מוסריות כבדות, היא נהנית להיות מוזרה והיא לא סובלת ממודעות עצמית עודפת שתגרום לה לקחת את כל אלו בחוסר רצינות. וזה יפה. זו סדרה שהייתה יכולה לקרוס על המזבח של "להיט בכל מחיר", ולפחות בשלבים המוקדמים האלה, נראה שהיא עושה מספר בחירות לא פופוליסטיות שהופכת אותה למשהו אחר לגמרי.

yes EDGE, ימי שלישי (החל מ־5.11) 22:50 וב־yes VOD;יHOT HBO; סלקום TV