מעגל הפריסטייל של "חוד המחט" הוא הספוט הכי חופשי בתל אביב
"המקום שבו אני מרגיש חופשי": כולנו רצינו לטעום קצת חופש, וגילינו בדרך הקשה שאין דרך להרגיש בתקופה כזו שום חירות. לכן הסתכלנו פנימה, וחיפשנו את מעט החופש שאפשר בכל זאת להרגיש בתל אביב, בדרך כזו או אחרת: עבור יונתן עמירן, זה החופש לנסות הכל במעגל פריסטייל
אני לא טוב בפריסטיילים. כן, כמו חצי מתל אביב הוצאתי כבר כמה שירי ראפ, ואם תתפסו אותי אחרי כמה משקאות בבר אני אולי אסכים לזרוק מקבץ חרוזים מוזר לבקשתכם. אבל אני לא רואה את עצמי כאחד האנשים האלה שיכולים פשוט להקשיב לכמה שניות של ביט, וישר לירות משפטים לפי הקצב, ועוד כאלה שקשורים לאיזשהו נושא מאחד, וגם לגרום להם להתחרז באותו הזמן. לא, זה נראה לי קשה מדי. אבל פעם בחודש, בערך, אני יודע שיש מקום בעיר בו אני יכול להרגיש את החופש לנסות לעשות את זה, ולקבל רק תמיכה ואהבה.
>> פאשן פאוורד: אין מקום יותר חופשי בתל אביב מאשר ספסלי נתינה
המקום הזה הוא חנות התקליטים/בית הקפה/הבר "חוד המחט", שממוקם באזור הצפוני של דיזנגוף. זה לא אזור שאני בדרך כלל מוצא את עצמי בו, אבל פעם בכמה זמן אני עושה את המסע המפרך מפלורנטין כדי לקחת חלק באירוע שנקרא "One Mic" – מעגל ראפ חודשי בליווי ביטמייקרים מתחלפים, בהובלתו של רויסון, הראפר המוכשר שאתם אולי מכירים מפלא אוזן, פעם בחודש (בערך) מתאספים שם עשרות חובבי ראפ צעירים, וגם כמה פרצופים ותיקים וידועים יותר, כדי להעביר מיקרופון אחד מיד ליד, ולאלתר ראפ על המקום.
"חוד המחט" הוא מקום די צנוע – כמה מדפי תקליטים, עמדת בריסטה עם מאפים ומספר שולחנות בחוץ – אבל כשמתאספים שם הראפרים לתת בראש, זה מרגיש כמו משהו גדול יותר. אך יחד עם זאת, משהו שכל מי שנמצא שם יכול לקחת בו חלק. בין המשתתפים תוכלו למצוא חבר'ה צעירים יחסית, כמו ג'ורג'י לצד חבר'ה ותיקים כמו סגול 59, רויסון, אסקר או אברי ג'י. ובכל בכל רגע יכול לתפוס את המייק מישהו שאף אחד חוץ מאמא שלו לא מכיר, ולזרוק וורס של החיים שלו.
זה אולי נשמע כאילו מעגלי הראפ של רויסון ב"חוד המחט" הם אירועים פרועים וחסרי כללים, אבל יש כמה חוקים לא כתובים (זה כמו פייט קלאב, אבל עם ראפ במקום מכות ואף אחד לא חושב שהוא בראד פיט). חשוב לא לתפוס את המייק יותר מדי, לירוק איזה שמונה בארז, ולהעביר אותו הלאה. חשוב גם, כמובן, לא להקריא שורות כתובות מהטלפון – כי זה נוגד את כל העיקרון של הערב. אבל החוק הלא כתוב החשוב מכולם מסתכם בשתי מילים: אפס שיפוטיות. זה לא משנה אם מישהו תפס את המייק, ומלמל איזה ראפ חצי-אפוי ומביך, כי אנחנו נמחא לו כפיים ונעודד אותו. כי כולנו היינו ככה, חלק מאיתנו עדיין ככה, וזה בסדר גמור. יש פה חופש לטעות.
זה החופש שיש ב"וואן מייק": חופש משיפוטיות, ממבוכה, החופש להיות עצמך ולהוציא את מה שיש לך בראש, או בלב, החוצה בצורת ראפ. ישנו גם אלמנט לא מבוטל של חד-פעמיות, בעצם הידיעה שהפריסטייל שלך כנראה לא נשמר לעולמי עד (למרות שכן יצא אלבום של מיטב הקטעים מהמעגלים לאחרונה – באישור המשתתפים, כמובן). מה שקורה ב"חוד המחט" נשאר ב"חוד המחט", כל עוד אתה לא רוצה שהוא ייצא משם. ובתנאים האלה, גם אני מוכן לעשות פריסטייל, אפילו אם הוא לא כל-כך טוב. יו! אפילו אם אני נלחם בדוב. יו! אפילו אם אני מרגיש כמו איוב. יו! בונא, זה טוב.
חוד המחט, דיזנגוף 225, ימי רביעי