תוכנית ההתנתקות: חרם הקולנוענים על ישראל הוא רק ההתחלה

זה לא נעים להתעורר בבוקר לחרם קולנוענים – רשימה עצומה של כוכבים גדולים, במאים נחשבים ומפיקים חשובים – המכריזים כי לא יעבדו יותר ולא ישתפו פעולה עם מוסדות וארגונים שמקבלים תמיכה ממדינת ישראל, וגם לא עם הפקות ישראליות או בינלאומית שמקבלות תמיכה מגופים ממשלתיים. ולא רק לא נעים. זו גם מכה קשה ואולי אף מכריעה לתעשיית הקולנוע והטלוויזיה בארץ, שגם כך מתמודדת עם חרם בינלאומי שקט ואפור בשנתיים האחרונות.

זה עצוב וגם אירוני כמובן, ואף כלל לא הוגן, שחרם כזה יפגע עכשיו בעיקר באנשים שהקדישו הרבה מזמנם, כספם ואמנותם למאבק בכיבוש ולניסיונות להעיר את העולם ואת אזרחי ישראל לאסון שבסופו של דבר הגיע ומתחולל סביבנו. אבל זה המחיר. זה מה שקורה כשהמדינה שלך מבצעת פשעי מלחמה. יש מחיר בינלאומי לשלם וכל אזרחי המדינה הפושעת משלמים אותו. כן, גם אם אתם מ"הטובים" ואפילו אם הלכתם להפגנות וניסיתם לעצור את המלחמה בכוחכם הדל.

כי לא עצרנו את זה. אנחנו לא עוצרים את זה גם בשניות אלה ממש. אנחנו מסתכלים בעלבון על העולם – אתם מחרימים אותנו? בשביל מה עשינו את כל הסרטים האלה על חיילים ופלסטינים אם לא כדי שתתעוררו ותתנו לנו כבר פאקינג אוסקר? – במקום להביט בזעזוע על עצמנו ולראות את מה שהעולם כולו רואה. גם אם כולם משקרים והאמת היחידה היא מה שמשודר בקשת 12, זה כבר לא משנה. ככה אנחנו נראים. מי שעמדו לצדנו בשבעה באוקטובר כבר לא עומדים שם. נשארנו לבד. ומי שהופתע מהתמיכה הגורפת במכתב פשוט מנותק מהמציאות כפי שרואה אותה רוב העולם.

מכתב הקולנוענים הזה הוא קריאה מאופקת יחסית לחרם. מאופק מאוד יחסית לשיח המתלהם. הוא אינו מטרגט יוצרים, מפיקים ושחקנים ואינו קורא להחרים ישראלים בתעשיה. זה לא חרם מוחלט מהסוג שהוטל בזמנו על דרום אפריקה של האפרטהייד. אבל הוא שורף את הלב כאילו זה כן. זו אמורה להיות קריאת השכמה לציבור הישראלי בטרם פורענות הבידוד הבינלאומי, רק שהציבור הזה כבר מאולחש מדי, שרוי עמוק באקסטזה קטטונית של תעמולה ונקמה, קצת כמו גיבורי הסרט "כן!" של נדב לפיד (מעניין אם גם אותו יחרימו). 

מבחינת תקשורת המיינסטרים בישראל, החרם הזה הוא בקושי בליפ קטן על הרדאר. העיסוק בו היה מינימלי, וברוב המקרים – במסגור מקטין ומזלזל. זה לא מפתיע. במסלול ההתרסקות שבו אנחנו נמצאים מאז ינואר 2023 יש לתקשורת המיינסטרים תפקיד מרכזי ביותר: היא מתווכת לציבור הישראלי מציאות שקרית – "רפורמה משפטית", "כפסע מניצחון", "לחץ צבאי יחזיר חטופים", "העולם אנטישמי" – ומסתירה ממנו חלקים קריטיים מהתמונה המלאה. כך מנורמל מסלול ההתרסקות בו שועט נתניהו תוך שהוא מוקף בעדרים של מלחכי-עכוז ואוכלי-מוות. וכל המדינה נגררת לתהום בעקבותיהם. 

חרם הקולנוענים לא יפגע בהמוני ישראל, מן הסתם. אנחנו במילא ממלאים "לשחרר את שולי" ב-100 שקל, והממשלה גם כך מעדיפה שכך יראה הקולנוע הישראלי כולו. את האדוות של החרם ירגישו אחר כך, בקשת אינטרנשיונל למשל, שצפויה לגלות שקשה למכור פורמטים בחו"ל כשחברת-האם מעסיקה פרשנים המעודדים פשעי מלחמה בשידור חי. ושלא תהיה טעות: החרם הזה הוא בקושי ההתחלה. בימין הביביסטי הביעו סיפוק מכך שהחרם הזה פוגע באמנים שמאלנים, ועם השמחה לאיד שהציפה את הרשתות החברתיות אפשר היה למלא את הכנרת ולהציף את טבריה כך שתהיה ונציה של המזרח התיכון. אבל ככל שיימשך הניתוק של תושבי ישראל מהמציאות העולמית, יגדלו גם האדוות של מעגלי החרם וזה יהיה מצחיק פחות. הרבה פחות. 

אנחנו בדרך הבטוחה לבידוד וניתוק בינלאומי של ישראל בחזיתות רבות. זאת משמעותו האמיתית של מכתב הקולנוענים. היא תתברר כשקבוצות הכדורגל והכדורסל והנבחרות הלאומיות יורחקו מתחרויות, כשחברות ישראליות ייחסמו לעסקים בחו"ל, כשאקדמאים ישראלים יורחקו ממחקרים בינלאומיים, כשתיירים ישראלים ייתקלו בדלתות סגורות מסביב לעולם, כשיוקר המחייה יזנק. או אז אפשר יהיה לחזור אל הטור הזה ולשאול "למה לא עצרנו אז?". יתכן שעדיף לשאול את השאלה הזאת עכשיו.