האם העולם שומע: איך מפיקים פסטיבל בינלאומי בזמן מלחמה

>> דוד חיים סעידוב הוא המנהל והמפיק הראשי של פסטיבל חשיפה בינלאומית, וגם המנהל האמנותי והמפיק הראשי של הצוללת הצהובה בירושלים. הפסטיבל יתקיים השנה לראשונה בירושלים ובאילת – ולא בתל אביב – בין ה-11.11 וה-16.11 עם כ-50 הופעות של מיטב פוטנציאל הייצוא של המוזיקה הישראלית. פרטים וכרטיסים כאן

>> מוזיקה היא כמו אהבה שנפרדים ממנה. ואז חוזרים. ומתחתנים // טור אישי
>> כולנו צריכים להיות עדי אשכנזי. כולנו נצטרך להיות הרבה יותר מזה // טור דעה

ממש כמה ימים אחרי השבעה באוקטובר הופיע בצוללת בירושלים (בהתנדבות!) אהוד בנאי. זו הייתה ההופעה הראשונה בצוללת, עשרה ימים אחרי הזעזוע של אותה שבת כשכולנו וכולם עוד בהלם. ההופעה יועדה בעיקר למפונים, אבל הגיעו עוד הרבה חברים וחברות ירושלמים שפשוט ביקשו הפוגה. כשאהוד שר אל תפחד, עיר מקלט, השביל הזה, כולם יודעים (ועוד), הבנתי עד כמה הכוח של המוזיקה עוזר לאנשים. הבנתי שההופעות הן מקום מפלט, כמעט יחידי באותם ימים, מהמציאות הקשה. היו שם דמעות וצחוק וריקודים ושירה וחיבוקים ובסוף כולם אמרו כמה אוויר זה נתן להם בזמן המטורף שבו אנחנו עדיין נמצאים.

"תודה לכם על הערב הזה! מחר בבוקר אני בלוויה ובצהריים נכנס לעזה ולא יודע איך ואם אחזור משם", אמר לי חייל על צ'ייסר בבר, שנכנס להילחם בעזה בבוקר למחרת. המשפט הזה מלווה אותי יום יום. עד היום. באותה שנה קיימנו את פסטיבל החשיפה ללא החלק הבינלאומי אלא בעיקר ללבבות הפצועים שלנו.

לפני כמה חודשים התכנסנו שוב לקבל החלטה מה עושים השנה, אם בכלל יש היתכנות שיגיעו אורחים מתעשיית המוזיקה הבינלאומית אלינו לישראל בזמן הזה. גם כאן האמונה הניעה את גלגל הפסטיבל וליוותה אותנו יום יום. השותפים שלנו – משרד החוץ, המחלקה לדיפלומטיה תרבותית – אמרו לנו 'צאו לדרך, אנחנו אתכם'. מכאן, מנהלת הפסטיבל הדס ונונו, שמוכיחה תמיד שאין דבר העומד בפני הרצון, התחילה בגישושים ובדיקות מול האורחים מחו"ל.

אצ'ה בר, מנכ"ל הצוללת, דחף ונתן לנו גיבוי מלא לצאת לדרך. אז גם נחת לפתחנו הרעיון מניבה, המפיקה של פסטיבל ג'אז בים האדום, לשתף פעולה עם הפסטיבל האילתי השנה וכולנו נרתמנו לעניין. השנה ג'אז בים האדום מתמקד בג'אזיסטים/ות הישראליים, האמנים שיופיעו שם כבר ידועים ברחבי העולם, וכאשר שני פסטיבלים מצליחים בעלי שם בינלאומי חוברים יחד, זה רק ימקסם את ההיתכנות וההצלחה.

בפועל, העבודה בזמן מלחמה מול חו"ל לא פשוטה, עד לרגעים אלו ממש. במהלך הדרך האמנו שכשנגיע לנובמבר נהיה מאחורי הכל, החטופים יחזרו והמלחמה תיגמר. אבל זה לא קרה עדיין. אנחנו מוצאים עצמנו קמים כל יום למצב רוח אחר. היו כמה נקודות שבהן כמעט נשברנו. ברצח ששת החטופים בקושי הצלחנו לתפקד.
כשהתחילה החזית בלבנון וראינו את החברים האהובים מאינדינגב שוב מבטלים פסטיבל, קודם בדרום ואז בחיפה, החסרנו פעימה. במתקפות האיראניות הרגשנו שהכל קורס.

ואיך בכלל מרגישים האורחים שלנו מחו"ל? מה הם יודעים ושומעים על מה שקורה כאן? מה עובר להם בראש? יש כאלו שבאמת יגיעו לכאן בזמן משוגע שכזה? ומה עם כל הטיסות שמתבטלות? ומי בכלל מבטח אנשים שמגיעים לישראל? הטורקים באמת יבואו? יאשרו להם שם להגיע אלינו.? והחברים מהודו שאחראים על פסטיבלי ענק יצליחו לבוא? וההיא מקנדה, והאנגלי, הצרפתי, וזה שאחראי על רשת מועדונים בגרמניה?

כל השאלות האלו עדיין באוויר. גם כאשר אישרו לנו 20 אורחים מחו"ל שהם מגיעים, עדיין חוסר הוודאות משגע ומטלטל אותנו ואת ההפקה יום יום. הרי מספיק טיל שעף ליד שדה התעופה יום לפני בכדי לגנוז לנו את כל התכניות. בכל יום קמים בבוקר לעוד חברת תעופה שמבטלת את הטיסות שלה לארץ ובנות צוות ההפקה הבינלאומי שלנו מיד מהנדסות פתרונות חדשים, יום אחרי יום, משבר אחרי משבר. ביטלו לך טיסה? אנחנו נאתר לך אחת. זה שלא חוזר אלינו כי לא נעים לו? מצאנו מישהי ממדינה אחרת שסקרנית לשמוע ולראות מוזיקה מישראל. וואלק אם הן היו יכולות, היו טסות להן בבואינג פרטי ואוספות מכל ארץ וארץ את האורחים ישירות מהבתים. איזה צוות מופלא.

עם כל הטלטלות האלו, איפה שהוא במהלך הדרך החלטנו שלא משנה מה – את הפסטיבל השנה נקיים. זה מזין כל כך הרבה אנשים סביבנו ואין מצב שהאויבים שלנו ינצחו אותנו גם בזה. נדבך מרכזי בפסטיבל החשיפה הם האמנים שמופיעים. הסולידריות שאנחנו מרגישים מכל האמנים שמופיעים השנה מרגשת אותנו מאוד. כולם מבינים את המצב הרגיש, כולם בעניין ורוצים להופיע. לתת מוזיקה ואהבה לקהל המקומי תוך כדי שהם מחזיקים תקווה ואמונה לאורחים שיגיעו השנה מחו"ל שהזדמנויות יקרו. אנחנו כבר למודי ניסיון שהמוזיקה הישראלית היא מבין המובילות בעולם ומי שיגיע לראות ולשמוע, לא ישאר אדיש.

לפעמים אני מצליח להסתכל מבחוץ על כל ההפקה המטורפת הזאת – השותפים שלנו במשרד החוץ, פסטיבל הג'אז באילת, כל צוות ההפקה וההנהלה שלנו, הטכנאים, התאורנים, הברמנים, אנשי השיווק, המעצבים, בית הדפוס, מתחזקי האתר ועוד עשרות אנשים שעובדים בזה ומייחלים להצלחת הפסטיבל – להצליח ולראות את האורגניזם הזה עובד ומתפקד בזמן מלחמה, זה מפעים ומרגש. ועם המבט הזה, הלב של כולנו עם מאות חטופים, אלפי פצועים, הלוויות יומיות, מילואים, לחץ ופחד. כל יום זה מכה בנו מחדש ועם השבר הגדול אנחנו נאחזים באמונה שזה התפקיד שלנו, שנצליח להביא בדרכנו קצת טוב בתוך המלחמה.

אנצל את הבמה המכובדת של טיים אאוט לאחל בשם כל צוות הצוללת הצהובה ופסטיבל החשיפה הבינלאומית למוזיקה – הצלחה ותודה לכל כוחות הביטחון ששומרים עלינו, בריאות לכל הפצועים בגוף ובנפש, אין מספיק דמעות וחיבוקים לנופלים ולמשפחות האבלות, וזועקים ומבקשים את חזרתם המהירה של כל חטופינו בשלום כמה שיותר מהר! יש לי הרגשה שיהיה פסטיבל מיוחד מאוד השנה. זה חייב להיות. לא ינצחו אותנו כל כך מהר. וקריאה אחרונה לעורף המוזיקלי – בואו לנצח איתנו! בואו לפסטיבל!