מטאור: 7 מחשבות על ההופעה של טדי נגוסה בבארבי
הראפר המוכשר מלוד הגיע למועדון הבארבי החדש בנמל יפו רגע לפני אלבומו הרביעי, ולמרות שהתחיל קצת חלש, הכל השתנה כשהגיעו האורחים. מתן שרון יצא לראות את הנער שהכיר לפני 12 שנים, ופגש ראפר שלא מפסיק לגדול בסבלנות, ביציבות ובתנופה בלתי ניתן להכחשה
העבר
את טדי נגוסה פגשתי לראשונה ב-2012, בתור נער מוכשר עם אש מתחת לישבן ורצון עמוק לבטא את עצמו דרך ראפ. חוץ מהכל, לא הרבה השתנה מאז – טדי גדל והפך לאחד הראפרים הכי מוכשרים בישראל, עדיין עם אותה אש מתחת לישבן ורצון עמוק לבטא את עצמו דרך ראפ, רק טיפה יותר מפוקס. ידעתי שהוא יהיה כוכב עוד כשהוציא את אלבום הבכורה שלו ב-2017. זו לא חוכמה גדולה, כולם ידעו. כישרון כזה קשה מאוד לפספס. עד 2021 הנבואה על טדי הגשימה את עצמה, ובעזרת שירים כמו "בבידוד" ו"זה בדם שלי" (וגם בעזרת איתמר ציגלר, אבל עוד על זה בהמשך) נגוסה הפך להיות שם מוכר גם באוזניות של הקהל הרחב, ולא רק בקרב חובבי מוזיקה אדוקים וילדי היפ הופ נלהבים.
>> מחפשים סטנדאפ מקורי באמת? תכבו את נטפליקס ותפתחו יוטיוב
הבארבי
השינוי הזה השתקף בקהל שהגיע להופעה של טדי בבארבי נמל יפו, שנערכה אמש (9.7) כחימום לקראת אלבומו הרביעי, גם הוא בהפקתו של ציגלר. רבים מהם היו דווקא מבוגרים מטדי, לא אפיון נפוץ לקהל של ראפר בכלל, וראפר ישראלי בפרט – כזה שמעיד על הדרך שבה האמן הצעיר נוגע באנשים ללא הבדלי דת גזע או מין, מזיז להם את הגוף, מעסיק את הראש ומייצר מוזיקה שמצליחה לעלות מעל לגילו. עם זאת, הבארבי החדש לא היה מלא לגמרי – גם בעיה שנובעת מהגדלת האולם, וגם עדות לכך שטדי עוד לא ממלא אולמות באוטומט. וזה טוב, כי זה נותן לו משהו לרדוף, לקהל משהו להרגיש ששייך לו, ולי קצת ספייס לרקוד.
ההתחלה
ההופעה החלה קצת לאט לטעמי. אני מכיר את טדי של האנרגיות, בחור עם קפיץ בתחת שבשנייה שהוא תופס מיקרופון מקבל ספידים של אנרגיה, וסוחף את הקהל איתו. הפעם הרגשתי שהספידים נחלשו – אולי בשל התקופה, אולי בגלל שנתפס לו הגב כמה ימים לפני בתאונת קיר טיפוס, כפי שסיפר בשלב מאוחר בהופעה. כך או כך, זה לא התחיל כמו טדי שאני מקווה לו, אלא באנרגיה יותר נמוכה. גם שיר מונע כוח כמו "אפ'חד לא יגיד לי" לא התניע לי, ולרגע חששתי שאצטרך לשלוף את המילה הכי מבאסת שניתן להגיד על הופעות מוזיקה, ולקרוא לו בינוני. לשמחתי, ההופעה עשתה מהלך דומה לקריירה של טדי, וטיפסה למעלה בסבלנות, ביציבות ובתנופה שקשה להתכחש אליה. והכל התחיל דווקא כשהתחילו האורחים.
האורחים
ראשון עלה כהן, בערך בשיר השישי, ולמרות תקלות סאונד קלות הצליח להזיז טיפה יותר את הקהל, מה שהתגבר כשהצטרף אליהם לבמה תומר יוסף לביצוע שיר חדש, ובאמת התחיל את ההופעה. מאותו הרגע טדי נראה משוחרר יותר, יציב יותר ובוודאות סוחף יותר. גם שאר האורחים שהופיעו לאורך הערב – מעדן דרסו ואברהם לגסה ועד לנגה ארז – הוציאו מטדי את המיטב, ולהיפך. וזה לא במקרה, כי עם כל אורח שעלה על הבמה היה ניתן לראות עד כמה נגוסה הוא פרופורמר מפרגן במלוא מובן המילה, כזה שמרים לאורחים, מפנה להם את מרכז הבמה, מהדהד ומשקף את האנרגיה שלהם ובכך מוציא מכולם את הגרסה הכי כיפית וטובה שניתן. הביצוע הסוגר של תומר יוסף וטדי ל"זה הדם שלי" הוכיח יותר מהכל שגם מול אחד הפרופורמרים הכי גדולים בארץ, טדי לא נופל באנרגיה. האורחים אמנם היו מי שבאמת התניעו את ההופעה, אבל הקרדיט כולו לטדי, ולצוות המוזיקאים שסביבו שידעו להכיל אותם – אברי ג'י בתפקיד הדיג'יי, מיגל פרז בתור פרקשניסט, ומעל הכל איתמר ציגלר בתפקיד המאסטרמיינד המוזיקלי.
הציגלר
החיבור בין נגוסה לציגלר הוא באמת מסוג הדברים שכותבים עליהם אגדות מוזיקה. מפיק וותיק ומנוסה שהחל את דרכו כשהקים את אחת מלהקות ההיפ הופ הראשונות בישראל, שנים אחרי שעזב את הז'אנר לטובת הצלחה מסחרית ואמנותית, חוזר באמצעות ראפר צעיר שמוצא בו סוג של אח גדול מוזיקלי. האלבום שנולד מהחיבור היה התגלמות מושלמת של היינג והיאנג היצירתי שביניהם, מבטא את הבגרות לצד האנרגיה, הישראליות יד ביד עם מוזיקה אתיופית, האלקטרוני בעיבודי לייב ושלם שגדול מסך חלקיו. לאורך כל הערב עמד ציגלר לצידו של הראפר, וניגן במגוון כלים במיומנות של פנומן – ועוד גרם לזה להיראות קל. לא אתפלא אם לחצי מהקהל הסתננה קללה קטנה ועסיסית למראה האצבעות שלו מרחפות מעל הבס ב"בבידוד". היחיד שיכול לעמוד במהירות הזו זה האמן שעומד במרכז הערב, טדי עצמו.
הטדי
אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שזו לא היתה ההופעה הכי קלה עבור טדי. ההתחלה דרשה ממנו מאמץ, האורחים היו גדולים ורבים, המשקל על הכתפיים גדול ולסחוב את כל זה על הגב התפוס זה בטח לא היה קל. אבל לאורך הערב נראה שהוא נהנה מכל רגע, מלהיות על הבמה, מאנשים שעונים לו בשורות שכתב, מלהכיר לאנשים שירים שטרם יצאו מהאלבום המתקרב ולראות את התגובה שלהם. ראפר מהוקצע וחד ששולט על הבמה גם כשהוא לא בהכרח בשיאו. ובו בזמן, היה מרגש בצורה בלתי רגילה להביט דווקא ליציע שעומד מימין לבמה, ולראות את הוריו של טדי מגיבים לילד שלהם כובש חלומות, ועושה זאת בכריזמה בלתי ניתנת להכחשה.
העתיד
זה סוד הקסם של טדי, הנער מוכשר עם אש מתחת לישבן ורצון עמוק לבטא את עצמו דרך ראפ. כל זה עדיין נכון, למעט הנער, אבל התווסף לזה גם ניסיון, עומק, כתיבה חדה וקלילות מוזיקלית שעושה את כל החוויה לכיפית, והתודה (גם) לציגלר. אבל מעל להכל יש את הכריזמה הפשוטה של טדי עצמו, שתמשיך לקחת אותו למעלה באותה סבלנות, יציבות ותנופה. עד שיתמלא הבארבי, עד שיתמלא הכל. עד שההורים שלו יהיו גאים שוב ושוב.
טדי במועדון הבארבי, 9.7