המוזיקאי והיוצר שגיא איילנד (תנועת המרי, רני ואיילנד) כותב על שלוש אנקדוטות תקופתיות פה בעיר שנפרסות על שני עשורים. מהפעם ההיא שנחת אצל שאול (תגובתו בפנים), דרך המפגש עם גבע אלון ועד החיבור המקרי לשותפו האחרון ליצירה
1. 1994
שנים לפני שתל אביב הפכה להיות מקום מגוריי כאדם בוגר, זכיתי לבקר בעיר ולהיות שותף לרגע מכונן בסגנון הסרט "פורסט גאמפ" ומקרה שהיה כך היה. דני, חברי הטוב מימי התיכון (ועד היום…) ואנוכי, שני נערים צעירים לקראת גיוס לצה"ל. החלטנו יום אחד לצאת למסע הרפתקאות מטורף בטרמפים מקיבוץ דפנה שבצפון הרחוק (שם גרנו ועבדנו במסגרת גרעין נח"ל שבו היינו חברים) ועד לתל אביב. אני כהרגלי חמוש בגיטרה על הגב ודני חמוש בביטחונו העצמי המופרז. (את קורות המסע הזה גם טרחנו לתעד בכתב תחת השם: "עלילותיהם של חוצפה ואיש הבלוז").
ללא תכנית סדורה ולאחר שהגענו סוף סוף לעיר אחרי תלאות מרובות, הלכנו לראות סרט חדש שיצא באותו זמן לאקרנים: "רוצחים מלידה", הוא הציג בקולנוע טיילת שכבר לא קיים. אחרי הסרט רעבנו וחיפשנו מקום שבו אפשר לשבת ולאכול. ממש סמוך לבית הקולנוע ברחוב יונה הנביא מצאנו מקום קטן, מעין בית קפה תל אביבי טיפוסי. התברר שהמקום חדש נפתח רק באותו שבוע והיה ריק לגמרי. היו שם רק הבעלים, זוג צעיר ונחמד שקיבל אותנו בסבר פנים יפות. התיידדנו. הבעל גם הוא שרת בנח"ל.
כאשר הבחין בגיטרה שלי, אמר לי: "אולי תנגן לנו משהו?" למרות גילי הצעיר, כבר אז הייתי נגן מדורות מנוסה. שלפתי את הגיטרה והנעמתי את הזמן לקהל שלי, כלומר לשלושת האחרים שישבו מולי. אחרי ההופעה כבר היה מאוחר ולדני ולי לא היה ממש לאן ללכת. בעלי המקום בנדיבותם הציעו לנו להיזרק במחסן של המסעדה ולישון שם את הלילה! קיבלנו את ההצעה. בבוקר התעוררנו, והתחלנו במסע חזרה צפונה.
אחרי שבועות ספורים כשדני ואני כבר בטירונות ויוצאים שבת, החלטנו לצאת לבלות שוב באותו מקום נחמד ולומר תודה למארחים שלנו מאז. איך שזיהתה אותי בעלת המקום, מיד רצה אליי ואמרה: "אתה לא מבין מה עשית לו (לבן זוגי)… אחרי שהופעת פה, הוא נדלק והחליט להשקיע במערכת הגברה, לבנות במה קטנה ולהתחיל לעשות פה הופעות". וכך הפך בית הקפה/מסעדה למועדון הופעות. במרוצת השנים המועדון גדל, עבר למקום אחר בעיר והפך להיות אחד ממועדוני ההופעות הגדולים והחשובים בארצנו – הבארבי!
כך אני יכול לטעון בבטחה שאני הוא האמן הראשון שאי פעם הופיע בבארבי, ואם אתם לא מאמינים, תשאלו את שאול.
ואכן שאלנו את שאול, וזו תגובתו: "לפעמים, ברבות השנים, אנשים הופכים את הסיפורים למה שנוח להם שיישאר בזיכרון. לצערי כל מה שנשאר זה הסיפור שהם מספרים לעצמם, וחבל. אני אכן מכיר מוקיר ואוהב את שגיא. הוא הגיע עם חבר בשם דני לעיר הגדולה, והם נכנסו לבארבי (שישב על חורבות המיתוס – מקום של הופעות ). הם היו עם גיטרה אקוסטית ומפוחית וניגנו כל הלילה. היה נחמד אך מכאן ועד 'התגבש הרעיון לפתוח' אני יותר ממסופק. אבל לימים אני עשיתי לו את האלבום תנועת המרי".
2. 2003/2004
חבר מהאוניברסיטה המליץ ללכת לראות הופעות של בחור אלמוני ומוכשר בשם גבע אלון שהופיע אז באופן קבוע בפאב קטנטן בשם Roots בלילינבלום 25 (לימים ישנה את שמו לצוזאמן). במהרה התיידדנו, גבע ואני. כך התחלתי לפקוד את ה-Roots באופן קבוע. לעתים הייתי מביא איתי מפוחית ועולה לג'מג'ם ביחד עם גבע בהופעותיו.
בהמשך, ובימים שגבע עצמו לא היה יכול להופיע, שימשתי כמעין מחליף והייתי עולה להופיע במקומו. כך איגד המקום הקטן חבורה קטנה אך מגובשת של של מוזיקאים וחובבי מוזיקה. זמן לא רב אחרי היכרותנו הראשונה, גבע גם הציע את שירותי לאח שלו גיא, שעסק בתיאטרון וחיפש זמר/נגן למופע מספרי סיפורים שיזם. קיבלתי את ההצעה.
באותה שנה בחור אחר בשם אלעד שראה אותי באחת ההופעות עם גיא התלהב וגייס אותי למופע סיפורים משלו בשםהישראלי הנודד. מאז ועד עצם היום הזה(!) אני מופיע עם אלעד באופן קבוע אחרי שעברנו יחד מאות הופעות בארץ כולל בקאמרי בתל אביב ובחו"ל, וזאת ללמדכם איך שדברים מתגלגלים. ואילו עם גבע זכיתי לשתף פעולה בהקלטות ובסיבוב ההופעות שבא אחרי אלבומו הראשון – שהיה למעשה אלבום הפריצה שלו כאמן סולו.
3. 2008
עיקר פעילותי המוזיקלית בעשור הראשון של שנות ה-2000 היתה כסולן וכאחד משני מנהיגיה של להקת תנועת המרי. בזכות קשריי המיוחדים עם שאול מהבארבי (ראה תחנה ראשונה) לא רק שניתנו ללהקה שלנו הזדמנויות רבות להופיע במועדון, אלא שאלבום הבכורה שלנו הופק על ידי הלייבל של הבארבי כמו גם מופע ההשקה המוצלח שעשינו במועדון ב-2007. המופע כלל אורחים כגון גבע אלון (ראה תחנה שניה) ואפרים שמיר ועוד גימיק שיזמתי והייתי מאד גאה על שהצלחתי לרתום את כולם להוצאתו לפועל: במת "אנפלאגד" שנייה קטנה שהוקמה בצד מלמעלה במקביל לבמה המרכזית. במהלך מופע ההשקה, עברנו אליה וביצענו סט אקוסטי כמחווה לימיה הראשונים של להקת תנועת המרי כהרכב פולק אקוסטי.
בהופעה נוספת שלנו בבארבי בתקופה זו היתה הופעה מוקדמת יותר של להקה אחרת. להקת קולומביה. רני, הסולן של קולומביה ואני, החלפנו כמה מילים וגם בחנו היטב אחד את השני כמנהגם של סולנים. זמן לא רב אחר כך, למרבה הצער, להקת תנועת המרי הפסיקה לפעול והתפרקה לאטה. באחד הימים, הלכתי לבד לראות הופעה בבארבי (איך לא). אחרי ההופעה, החלטתי משום מה לחזור ברגל לדירתי (שהיתה אז ברחוב שפרינצק ליד הסינמטק) מרחק הליכה לא מבוטל.
בדרך חזרה נעצרתי ליד אחד מבתי הקפה ברחוב אחד העם ולפתע הבחנתי ברני, הסולן של קולומביה יושב ושותה קפה עם חבר. הם הזמינו אותי לשבת איתם. החבר אמר: "שניכם זמרים ושניכם מנגנים. הלהקות שלכם התפרקו. למה שלא תפגשו ותג'מג'מו ביחד? אולי יצא מזה משהו". וכך רני ואני התחלנו להיפגש בדירות התל אביביות שלנו ובמהרה גילינו שהשילוב של הקולות והנגינה שלנו יוצא דופן. הדבר הוביל להקמתו של הצמד 'רני ואיילנד' שהפך עתה להיות עיקר פעילותי המוזיקלית בעשור השני של שנות האלפיים במקום תנועת המרי.
פעילותנו כצמד החלה להסתנכרן באופן מושלם גם מעבר לפן המוזיקלי. עברנו לגור קרוב אחד לשני. אני באוליפנט והוא בנחמני משני הצדדים של שדרות רוטשילד, כאשר בית הקפה "אחת העם" (שכבר לא קיים) נמצא באמצע בין שנינו ולמעשה הפך להיות המפקדה שלנו. רני ואני חרשנו את הארץ בהופעות, הוצאנו שני אלבומים מקוריים כולל מופע השקה מוצלח (אתם כבר יודעים איפה…) ואפילו השתתפנו בעונה השנייה של התוכנית The Voice. וזאת שוב ללמדכם איך הדברים מתגלגלים…
שגיא איילנד מוציא בימים אלה סינגל בשם "אל תדאגי לי" מתוך אלבום שעתיד לצאת בקרוב