נחנקנו: חווית הקנייה בסופר הפכה לטריפ רע. זאת מלחמה על הלחם

הסטנדאפיסטית נגה ד'אנג'לי מסתובבת בסופרמרקט בתחושת אימה אמיתית מיוקר המחייה: "אני כותבת ומרגישה אשמה. על מה אני מתלוננת? לאנשים בצפון ובדרום אין בית וקשה לי כי יקר לקנות דובדבנים? אז כן! פאקינג כן! לא הגיוני שכל קנייה תלווה בדופק מואץ ודאגה כלכלית להמשך הקיום שלנו פה" // טור דעה
בתקופה שבה הכל בוער ליטרלי וכשאומרים "יקר" מתכוונים לחיי אדם ולא למחיר של אבטיח, אף אחד לא מדבר על החיים היקרים מנשוא שמטילים אימה על כולנו בכל פעם שאנחנו הולכות לסופר. המחירים עולים ויש תחושה שאין מי שיגן, יעצור, או יעשה משהו – כי מלחמה. ודווקא עכשיו הכי קשה – וגם הכי יקר בקטע מוגזם. מאוד. השבוע אמרתי את המשפט הבא: "וואי היה אירוע שווה, היו ענבים!".
>> עודף מטשרניחובסקי: הפיתות הכי טובות בתל אביב בפחות מ-50 ש"ח
>> שמחת עניים: 25 השעות השמחות הכי משתלמות במסעדות בתל אביב
כן כן, פירות נהיו סמל סטטוס למי שיכול להרשות לעצמו. פעם היית מקנאה אם לחברה שלך קנו דיסקמן, היום אם יש לך דובדבנים במקרר, החיים שלך תותים, ואם יש יותר מאפרסק אחד, אז תגידי תודה על מה שיש וכל הכבוד, הצלחת בחיים.

חוויית הקנייה בסופר הפכה להיות טריפ רע, המחירים קופצים עליך כמו המכשפה ברכבת שדים בלונה פארק. אנשים מסתובבים בסופר ונראים רגיל, אבל בפנים יש תחושת בהלה אמיתית: איך אפשר להמשיך לקנות כל כך מעט במחיר כל כך יקר? ולהשוות מחיר של כל מוצר ולבחור את הכי זול, וכמובן את זה שבהנחה או במבצע, שזה עוד טריק אהוב וידוע – לכתוב את המחיר המקורי ולידו את המחיר המוזל כדי שתתלהבי שאת קונה בזול, אבל זאת לא הנחה כי המחיר המקורי הוא הפרכה! (ההנחה, במקרה הטוב, היא מחיר סביר) .
הבעיה היא שזו לא כמו חוויית קנייה בחנות בגדים, שאת אומרת, "טוב נו, אני אסתדר בלי הג'ינס הזה", מדובר פה באוכל, במזון לילדים שלך, שטובתם עומדת לנגד עיניך בכל רגע. אי שביעות רצונם ממה שמוגש או לא מוגש בצלחת היא התמודדות יום יומית, ואת כלואה בין הרצון שיאכלו בריא ומגוון לבין הרצון שיאכלו את מה שנשאר – פסטה בלי כלום מישהו?
חברה שלי סיפרה לי שבילדות בתקופות מסוימות אמא שלה היתה סוגרת להם פינה בסופר; פה טעימה של גבינה במעדנייה, שם אוכלת בגט בדרך לקופה. נשמע כמו אטרקציה לחופש הגדול: אין כסף לקייטנות? בואו לסופר! התשלום כולל מזגן ושלושה טנטרומים של הילדים על הרצפה כי אמרת להם "לא" על מעדן.

אני כותבת את השורות האלה ותוך כדי מרגישה אשמה. על מה אני מתלוננת? עסקים נסגרו בצפון, לאנשים אין בית ואין אופק ואני נגה מתל אביב וקשה לי כי יקר לקנות דובדבנים? אז כן! פאקינג כן! זה לא הגיוני שכל קנייה תלווה בדופק מואץ ודאגה להמשך הקיום שלנו פה – גם מבחינה כלכלית. אני יודעת שזאת לא רק אני, כי גם חברים שלי שעובדים בעבודות של גדולים (בכל זאת, סטנדאפיסטית) מדברים על הקושי, העול והחנק של המחייה היומיומית פה. והחברים שעברו לגור בחו"ל (עוד נושא כאוב) מספרים על חוויית קנייה חופשית עם עגלה עמוסה ומלאה בכל טוב שעולה 100 יורו וזאת קנייה מוגזמת של בשר, גבינות, פירות וכל מה שאפשר לחלום ולבקש שיהיה במקרר. למי שתוהה איך להמיר בין יורו לשקלים – אז צריך להכפיל בארבע, להוריד עשרה אחוז והתוצאה היא תמיד אותה תוצאה: בארץ יקר יותר.
אני מתגעגעת לימים שבהם יצאנו לרחובות כדי להוזיל את מחיר הקוטג' והדיור, שלא היתה הפיכה ומלחמה וחללים וחטופים ומילואים. יש לנו יותר מדי על מה להילחם, אבל להילחם על הלחם זה כבר ממש בסיסי. ואין כוחות כי גם ככה קשה פה עם כל החדשות, והלחם? הוא תקוע בגרון.
>> פורסם לראשונה בטור "נשים מנגה" באתר מגזין "את"