פחד ותיעוב: ראיתי בעיניים את מה שקרה מתחת לבית של לוסי אהריש
המציאות הפוליטית הנוכחית הפכה את הדמוקרטיה לפייט קלאב בחדרי מדרגות, וכולנו סובלים מכך // שרין לוי מינץ ראתה במו עיניה את הכאוס שמתחולל ברחובות עם שליחי הממשלה שיוצאים לאיים על אזרחים, ומבינה שגם אם יש תחושה שהגענו לתחתית, יש עוד לאן להתדרדר // טור דעה
(הטור פורסם במקור במגזין את)
נתחיל בגילוי נאות: אני שכנה של לוסי אהריש ושל צחי הלוי. בערבים האחרונים, המתחם שבו אנחנו גרים הפך לזירת התגוששות פוליטית. לא תגידו כיכר או אולפן חדשות – פאקינג בניין מגורים. עם מעלית, עגלות, כלבים וילדים שמנסים לישון במדינה שגם ככה מתפקדת על סטרס תמידי. מתחת לדירה שלהם מתקבצים מפגינים. צועקים, מאיימים, מקללים. את לוסי. לא את שרה ולא איזה שם קוד של חברת כנסת. עיתונאית ערביה-ישראלית שמאמינה במדינה יהודית ודמוקרטית ושלא עברה על שום חוק ולא ביצעה אף פעולה לא מוסרית.
אתמול בערב זה כבר הסלים. פעילי ימין קיצוניים, ביניהם מרדכי דוד ורמי בן יהודה, הגיעו למתחם. לצחי עלה, ובצדק, ולראשונה הוא ירד להתעמת איתם. בהמשך השניים עוכבו בחשד להסגת גבול והפרת הסדר הציבורי לאחר שנכנסו לבניין. בואו נעשה רגע סדר: לוסי אהריש היא לא נבחרת ציבור. היא לא מחזיקה תיק בממשלה. מרדכי דוד, לעומת זאת, הוא עבריין מורשע. וכשהוא מגיע לביתה של אשת תקשורת, נכנס ללובי ופונה לבן זוגה "בא לי להפגין נגד אשתך, מה תעשה לי?", זה לא בדיוק נופל תחת ההגדרה של מחאה, זו בריונות מהזן התחתון.
העילה: דברים שאמרה אהריש בשידור על האלימות הגוברת בחברה הערבית ועל זכותם של אזרחי המדינה הערבים לממש את כוחם הדמוקרטי. בין היתר השתמשה במילה "אינשאללה". הדה־לגיטימציה שמופנית כאן היא לא כלפי טיעון פוליטי. היא כלפי מגזר שלם. כלפי עצם השייכות. כלפי האמירה הבסיסית, "אנחנו כאן ויש לנו אותן זכויות כמוכם". מה כל כך מערער במילה בערבית? מה מאיים בזכות הצבעה? מה מפחיד בעיתונאית שמזכירה שדמוקרטיה חלה גם על מי שלא דומה לכם? מה שמפחיד זה שהזעם הזה לא נשאר בין כותלי הטוויטר. הוא נוסע עד לדרום מזרח תל אביב במוצאי שבת, עומד ליד הגינה וחודר לקירות גבס דקים של חדרי ילדים.
הבוקר פגשתי במקרה את צחי בגינה שבין הבניינים. מטייל עם הכלב במבט מורכן. חשבתי על אדם, הבן שלהם, בן החמש. באיזו מדינה הוא גדל, מה נסביר לילדים שלנו כששואלים למה אנשים צועקים מתחת לבית כי אימא של מישהו אמרה "אינשאללה" בטלוויזיה? אמרתי לו רק: "אני מצטערת על אתמול". ואז הוספתי מחמאה על הסדרה המעולה שהוא מככב בה "כל האמהות משקרות", כי בסוף, מתחת לאלימות ולרעש, יש פה אנשים, הורים, שכנים, תרבות וחיים שצריך להמשיך איכשהו בתוך מציאות פוסט טראומטית.
ואולי זה כל הסיפור: אנחנו מתרגלים לרעיון שמותר להפגין מתחת לבית של עיתונאית. שמותר להיכנס ללובי שלה. שזה בסדר להפחיד, להתבריין, כאילו אנחנו בג'ונגל ולא במדינה דמוקרטית מתוקנת. אבל אם מילה אחת בערבית מצליחה להוציא אנשים מהבית, אולי הבעיה היא לא המילה. הלוואי והיו כאן עוד לוסי אהרישיות. עוד קולות שמסכימים להסתכן כדי להזכיר שדמוקרטיה היא לא מועדון סגור, ובטח שלא פייט קלאב. והלוואי והמאבק על עתיד המדינה הזאת לא היה עובר דרך חדרי המדרגות שלנו – וואלה, אינשאללה.