חיים שמש, מפיק ומנהל אמנותי שמלווה מוזיקאים כבר עשרות שנים, חוזר למפגש הראשון עם אביתר בנאי ולחוסר הביטחון שליווה אותו, ומסביר למה דווקא בעידן שבו כל יוצר נדרש לפלס לעצמו דרך, הבלבול יכול להפוך למנוע של יצירה, דיוק ואמונה
עשרות שנים שאני מתעסק עם המוזיקה הישראלית. ראיתי הכול? לא בטוח. תמיד יש עוד ועוד ללמוד ועוד לחוות ועוד לתמוך, בטח כשמדובר במוזיקאיות ומוזיקאים בעידן הרשתות החברתיות. אם פעם היו חברות תקליטים ולייבלים שהיו מרכז העשייה והפריון של המוזיקה בכלל, ומוזיקה ישראלית בפרט, אז היום כל מוזיקאית ומוזיקאי שמחפשים את כוח הפריצה שלהם מוצאים עצמם בג'ונגל סבוך ומאיים.
כשנקראתי בזמנו לצפות בהופעה של אביתר בנאי בצוותא 2 כדי לבדוק החתמה שלו בהד ארצי, פגשתי מוזיקאי שלא פחות מבולבל ממוזיקאים של היום. ובמקרה של אביתר הבלבול והפחד יצרו מטען שלא ניתן להתעלם ממנו. חוסר הביטחון המאפיין כל מוזיקאית ומוזיקאי בתחילת הדרך מהווה חלק ממסע שטמון בו סוד: סוד ההנעה לפעולה. כששחררנו את הסינגל הראשון של אביתר – "תתחנני אליי" – לאוויר העולם, יותר משנה לפני שאלבום הבכורה שלו שוחרר, יצאנו במטרה ללמוד איך הקהילה המיועדת של אביתר והמדיה יקבלו את השיר עם הטקסט הנוקב והביצוע הסוחף, עד כמה יהיה לזה מקום במוזיקה הישראלית.
סיבה נוספת לשחרור הסינגל נבעה מתוך הבלבול של אביתר בתחילת הדרך. רצינו לייצר עבורו בסיס של אמונה בעצמו ובתהליכים המורכבים שהוא הולך לעבור, גם במרחב העשייה וההפקה ובעיקר בכל הקשור לחשיפה של עולמו הפנימי לקהל הרחב. הניסוי עבד. אנד דה רסט איז היסטורי, כמו שאתם יודעים.
המקום הזה של פיתוח מוזיקאיות ומוזיקאים זה המקום שבו אני מרגיש הכי בטוח, מרגש, יעיל, יצירתי ומדויק, ולכן בחלוף כמה עשורים שבהם עסקתי בהפקות גדולות, ניהול פסטיבלים, שיתוף פעולה מתגלגל עם פסטיבל ישראל ועם עיריות, החלטתי שאני חוזר ל"מקום הפשע" והחלטתי להקים את "בלו זון" – לייבל שמתכתב עם התקופה ומאפשר למוזיקאים להתנהל כמו בעבר, אבל עם הכלים של מחר. לפני כשנתיים פנה אליי מוזיקאי חרדי שבמובן מסוים הזכיר לי את המפגש הראשון והמבולבל עם אביתר בנאי בשנות ה-90. אותו מוזיקאי ממש רעד והזיע כשהגיע לפגוש אותי בהרצליה. הדבר הראשון שהרגשתי שנכון לעשות כדי להרגיע את האיש היה לחבק אותו, חיבוק של בית. ככה באמצע המרחב. חילוני וחרדי מתחבקים חיבוק אמיץ. אותו בלבול, אותו חוסר ביטחון. משם יצאנו להפיק לו שירים, והחיבוק שלנו ליווה את התהליך לכל אורכו.
הדף שלי מלא סיפורים כאלו של חוסר ודאות, שרק התגבר בעידן של הרשתות ועם העובדה שאין החתמות יותר. המשימה היא להפוך את הבלבול וחוסר הוודאות לתהליך שחייב לספק הנאה. הכי חשוב ליהנות מהתהליכים, לייצר סדר עדיפויות ולדייק ב"סיפור" שכל מוזיקאית ומוזיקאי מספר דרך השירים שלו, גם דרך מבנה האישיות, וכל זאת במטרה לייצר את התדר הנכון שמעורר סקרנות בקרב הקהילות הפוטנציאליות. הבסיס לכל זה טמון באהבה עמוקה למוזיקה, לעולם היצירה, לגילוי של הסוד הזה שמביא בשורה למוזיקאים ולקהילה המיועדת.
כיום אנחנו בבלו זון מלווים מעל 20 מוזיקאיות ומוזיקאים, בגילאים שונים, ז'אנרים שונים וקולות ייחודיים. לכולם אנחנו מסייעים לייצר את המשבצת שתהיה רק שלהם. אני מרגיש שאני חי בעולם מלא תשוקה וידע. כיף לי ברמות.