אלון בר, מבעלי קפה אחד העם וקפה D298, זכה בכרטיס הזהב הנכסף שהיא דרכון נוסף, אבל דווקא אחרי שנות מלחמה, שבהן להחזיק עסק מזון הפך לסיוט, הוא יודע שלא משנה מה תהיה תוצאת הבחירות, הוא לא הולך לעזוב - כי המקום הזה הוא שלנו לא פחות משהוא של כל אחד אחר
חודש לפני בחירות שנראות, שוב, מהגורליות שהיו כאן, מצאתי את עצמי חושב: אלה הבחירות הראשונות שאליהן אני מגיע עם אזרחות נוספת. ליתר דיוק – עם שתיים. כך יצא שתהליכים שהתחילו לפני שנים הבשילו דווקא השנה, ופתאום ה"חלום" להחזיק באזרחות נוספת התממש. במשך שנים אפשר היה רק לדמיין איך ייראו החיים במדינה אחרת, ובאותה נשימה לדעת שבלי אזרחות נוספת זו פנטזיה שקשה מאוד להפוך למציאות. ופתאום, לפחות תיאורטית, הדמיון יכול להפוך לתוכנית עבודה.
>>
לא פעם אני שומע אנשים אומרים: ״אם הוא מנצח, אנחנו עוזבים״. ובתכלס, מי אני שאשפוט את אלה שכבר לא מסוגלים יותר? הרי חייבים להודות ביושר, כמו שאומרים באחד האולפנים: נכון שלא הבטיחו לנו גן של שושנים – אבל ראבק, גם גלדיולה אנחנו בקושי מקבלים כאן. והנה, קצת יותר מחודש לפני הבחירות, פתאום גם אנחנו מחזיקים, לפחות בתיאוריה, בכרטיס יציאה אירופי.
כן, כן – אנחנו. אלה שסובלים מהלחות הנוראית; שחיים בעיר שהפכה לאתר בנייה אחד גדול, המתנהל בדציבלים בלתי נסבלים; שמנסים לשרוד את השליחים על המדרכות; שמנהלים עסקים בין סבבים למלחמות, בעיר קשוחה ששכחה מהי תיירות; מול רשויות שלא מקלות – שלא לומר מפריעות; מול יוקר מחיה ששובר שיאים ושוק עבודה ששובר את המעסיקים. אל מול הזוועות שעברו על אנשי העוטף ב־7 באוקטובר, אנחנו האחרונים שיכולים להתלונן. ובכל זאת, לעולם לא נשכח את ההלם שאחז בנו כשמצאנו את עצמנו בגינת הקפה באחד העם, יחד עם שכנים וחברים, בוהים בשידורים ולא מאמינים.
לא מאמינים שהכול קורס ברגע. לא מאמינים שחורבן כזה נופל על המדינה. לא מסוגלים להבין איך זה קורה – ואיך ממשיכים קדימה כשכל זה קורה שלושה חודשים בלבד אחרי שרכשנו את בית הקפה, ולקחנו על עצמנו את מה שנראה אז כמשימה בלתי אפשרית: להפעיל בית קפה בתקופה שהתבררה, בסופו של דבר, כאחת הקשות בתולדות המדינה. אבל זמנים קשים הם גם הרגעים שבהם צומחים דברים יפים. ההירתמות של החברה האזרחית, הרצון לסייע ולעזור איפה שאפשר, לארח, לרדת לשדות, לתת יד לחקלאים, לקלוט משפחות ולתמוך בנפגעים – כל אלה היו נקודות אור בחושך גדול ותרמו לתקווה שיכול, וחייב, להיות פה טוב יותר.
אבל כמו שקורה פה לא פעם, המציאות הישראלית יודעת להחטיף ישר בפנים. ובזמן שאנחנו מתכננים תוכניות – ובמקרה שלנו, פותחים עוד מקומות – המציאות לא משחררת. לרגע לא דמיינו מלחמה שלא נגמרת. לא דמיינו מציאות הזויה שמנסה להרגיל אותנו לשגרה של סבבי לחימה מול איראן. לא דמיינו טילים בליסטיים שנופלים במרחק מאות מטרים מאיתנו והופכים את החיים לסיוט. אבל אנחנו – שמייחלים לשינוי ובטוחים שהוא חייב לקרות; שחושבים שאסור לקבל עוד מאותו הדבר; ושלפחות על הנייר יכולים לקום וללכת – יודעים שלא משנה מה תהיה תוצאת הבחירות, אנחנו לא עוזבים.
אנחנו רואים, מתרגשים ומצדיעים לחקלאי העוטף, בקיבוצים ובמושבים, שמתעקשים לחזור ולעבד את השדות. אנחנו רואים איך אנשי הצפון חוזרים לגור על הגבול, נוטעים עצים ומאמינים שהקטיף יגיע בעוד כמה שנים. אנחנו רואים את המילואימניקים שפעם אחר פעם מתייצבים ונלחמים על הבית. ומול כל הגיבורים האלה אנחנו יודעים: לא עוזבים את העיר. לא עוזבים את העסקים שלנו. לא עוזבים את המדינה שלנו. לא יכולים בלי השפה שלנו. לא מוותרים על החיים כאן – גם כשהם לא פשוטים, שלא לומר מורכבים. ובעיקר, לא מוותרים על התקווה. כי זה אולי נדוש, ואולי אפילו מאוד לא פופולרי לומר, אבל אנחנו כאן כי המקום הזה הוא שלנו לא פחות משהוא של כל אחד אחר. לא בתנאי ולא על תנאי. ואנחנו, יחד עם כל מי שמרגיש כמונו, צריכים – וחייבים – להילחם על עתיד טוב יותר.